התחלתי בגלל השרירים, המשכתי בגלל הסקרנות

אפתח בווידוי: הסיבה הראשונה שצפיתי במשחקי יורו 2012 הייתה יפי בלורית השחקנים, הניצוץ בעיניים והשרירים המשורגים ברגליים. בשבועיים האחרונים תרבות הכדורגל השתלטה על המרחב הציבורי והיתה נושא השיחה המרכזי: זוגות אוהבים, שחשקו בערב רומנטי, נאלצו לנטוש את בתי הקפה והמסעדות אם לא רצו לבלות עם כדורגלנים מיוזעים ואוהדיהם הקולנים. ענת מנדל מסכמת את היורו הסוער בחייה

התחלתי בגלל השרירים, המשכתי בגלל הסקרנות

אפתח בווידוי: הסיבה הראשונה שצפיתי במשחקי יורו 2012 הייתה יפי בלורית השחקנים, הניצוץ בעיניים והשרירים המשורגים ברגליים. בשבועיים האחרונים תרבות הכדורגל השתלטה על המרחב הציבורי והיתה נושא השיחה המרכזי: זוגות אוהבים, שחשקו בערב רומנטי, נאלצו לנטוש את בתי הקפה והמסעדות אם לא רצו לבלות עם כדורגלנים מיוזעים ואוהדיהם הקולנים. ענת מנדל מסכמת את היורו הסוער בחייה

הגביע הוא שלנו. שמחת הניצחון של הספרדים. צילום מהמסך: ירמי עמיראני אומנם לא מהג'נדר הנפוץ בין צופי הכדורגל, ובכל זאת נהניתי מלא מעט רגעים מרגשים ביורו 2012, שסחף אלפים למגרשים וריתק מיליונים למסכים.

וכך זה נראה בעין נשית בלתי מקצועית בעליל.

כמעט שבועיים של כדורגל תרבותי או אולי תרבות של כדורגל, השתלטו על המרחב הציבורי. תחת כל עץ רענן או מעל כל בר ממוצע, הוצב לפחות מסך טלוויזיה אחד. ככל שהמסך היה גדול יותר כך גם גדל מספר הצופים, וככל שהסאונד היה גבוה יותר כך גבר רעש האוהדים.

אתחיל בווידוי קטן: הסיבה הראשונה לצפייה שלי במשחקי היורו הייתה יפי בלורית השחקנים, הניצוץ בעיניים והשרירים המשורגים ברגליים. המשכתי בגלל הסקרנות.

בכל זאת זה היה נושא שיחה מרכזי ואירוע מדיה מסוקר ומדוסקס בבית ובעבודה, תוך התעלמות (זמנית) מאירועים אחרים, וגם בגלל רונלדו, קסיאס ופירלו. המשכתי להתמיד (רק מעט, לא צריך להיסחף) בזכות המשחק המרתק והדרמטי (למשל – אנגליה נגד שוודיה וגרמניה נגד יוון) ובשל נחישות השחקנים, הדינמיקה על המגרש והאסטרטגיה המעניינת (נכון שאני יכולה להיות פרשנית כדורגל?). לא ניתן היה להתעלם גם מההתלהבות הרבה על המגרש כמו גם על היציעים ומול המרקעים ברחבי אירופה (ובכלל בעולם). כולל בבית הפרטי שלי.

זוגות אוהבים, שחשקו בערב רומנטי, נאלצו לנטוש את בתי הקפה והמסעדות אם העדיפו זה את חברתה של זו על פני בילוי משותף עם כדורגלנים מיוזעים ואוהדיהם הקולנים. יותר ויותר זוגות נראו בפארקים ובחופי הים, כנראה שהרומנטיקה ניצחה מדי פעם את הכדורגל.

לא הבריק ביורו, אבל הסעיר את בר רפאלי. רונלדו. צילום: ludovig peron ויקיפדיה

בתחילת המשחקים נופו הנבחרות הפחות מוצלחות באופן טבעי, כך אירלנד ופולין (המארחת), אולם כאשר הולנד וגרמניה עפו, כל אחת בתורה, נוצרה תחושה קשה של אכזבה והחמצה, עלבון צורב ואפילו כאב עצוב.

הולנד בגלל הכתום הידידותי והרגוע, וגרמניה בגלל הטכניקה והדייקנות. כאשר האנגלים הפסידו ברבע הגמר, לאחר שהוכרעו בפנדלים, נוצר קרע בלבבות האוהדים ובעיקר בליבו של אוהד, שקרוב אלי במיוחד.

ואז, במקביל, התוודענו מחדש ליכולות המדהימות של הפורטוגלים, האיטלקים והספרדים, שלעגו לפרשנים, אשר הקדימו להספיד אותם (איטליה ופורטוגל) או לזלזל ביכולת שלהם (ספרד). ימים שלמים דקלמו אצלנו "פורצה איטליה" ושירי הלל לרונלדו מפורטוגל ולצ'אבי מספרד.

גם דרמה קטנה לא נחסכה מאיתנו הצופים והצופות, שכאילו החזירה אותנו למציאות ואפילו האפילה מעט על הזוהר האירופאי וקירבה אותנו לכדורגל הביתי שלנו. זאת כאשר מגרש הכדורגל בדונייץ (באוקראינה, המארחת השנייה) הוצף לאחר גשם סוחף בדיוק ברגע הקריטי שלפני פתיחת אחד ממשחקי שלב הבתים. ואז, במקביל למתח העצום על המגרש ובסביבתו, נוצר חלון הזדמנויות לפרשנויות מגוונות על מזג האוויר, איכות המגרש ותחזוקתו והימורים על נכונות השחקנים, המאמנים והשופטים לקיים משחק ב"תת תנאים".

השורשים הישראלים לא עזרו. בלוטלי. צילום מהמסך: ירמי עמיר

הזמן הזה יש לציין נוצל היטב על ידי הצופים המקורבים לי, לשפר עמדות, להתארגן מחדש לצפייה המתעכבת ואף להשלים את ארוחת הערב.

המשבר נפתר עם הפסקת הגשם וניקוז המים תוך כדי חירור המגרש, מה שהעלה זיכרונות נוסטלגיים אצל הפרשנים והקריינים למגרשים המקומיים דוגמת קריית שמונה בימים הרטובים.

השחקנים שהרשימו אותי היו, בין היתר, רונלדו – צעיר יפה תואר אשר כמות הג'ל על שערו הסעירה את בר רפאלי; בופון – השוער גבה הקומה הווירטואוז בעל הזינוק המדהים; ג'רר פיקה – השמיכה הפרטית של שאקירה, וכמובן בלוטלי – שחור העור בעל הציצית המוהיקנית הצהובה על ראשו, שרק בגללה הוא לא יכול לשים כיפה (שהרי את השורשים הישראלים שלו כבר גילינו).

משחק הגמר בין איטליה וספרד היה מרתק, נוהל בין שתי נבחרות מוצלחות במיוחד, הזוקפות לזכותן אחוז שערים גבוה, הגנה מעולה (אצל האיטלקים הפעם זה לא עבד כשחטפו רביעייה) ושוערים משובחים. טוב, הם גם נראו לא רע במכנסיים הקצרים.

ויוה ל'אספניה, הלאה איטליה, אירופה (שוב) בידי הספרדים. להתראות במונדיאל בעוד שנתיים וביורו הבא בעוד ארבע שנים. 

הגביע הוא שלנו. שמחת הניצחון של הספרדים. צילום מהמסך: ירמי עמיראני אומנם לא מהג'נדר הנפוץ בין צופי הכדורגל, ובכל זאת נהניתי מלא מעט רגעים מרגשים ביורו 2012, שסחף אלפים למגרשים וריתק מיליונים למסכים.

וכך זה נראה בעין נשית בלתי מקצועית בעליל.

כמעט שבועיים של כדורגל תרבותי או אולי תרבות של כדורגל, השתלטו על המרחב הציבורי. תחת כל עץ רענן או מעל כל בר ממוצע, הוצב לפחות מסך טלוויזיה אחד. ככל שהמסך היה גדול יותר כך גם גדל מספר הצופים, וככל שהסאונד היה גבוה יותר כך גבר רעש האוהדים.

אתחיל בווידוי קטן: הסיבה הראשונה לצפייה שלי במשחקי היורו הייתה יפי בלורית השחקנים, הניצוץ בעיניים והשרירים המשורגים ברגליים. המשכתי בגלל הסקרנות.

בכל זאת זה היה נושא שיחה מרכזי ואירוע מדיה מסוקר ומדוסקס בבית ובעבודה, תוך התעלמות (זמנית) מאירועים אחרים, וגם בגלל רונלדו, קסיאס ופירלו. המשכתי להתמיד (רק מעט, לא צריך להיסחף) בזכות המשחק המרתק והדרמטי (למשל – אנגליה נגד שוודיה וגרמניה נגד יוון) ובשל נחישות השחקנים, הדינמיקה על המגרש והאסטרטגיה המעניינת (נכון שאני יכולה להיות פרשנית כדורגל?). לא ניתן היה להתעלם גם מההתלהבות הרבה על המגרש כמו גם על היציעים ומול המרקעים ברחבי אירופה (ובכלל בעולם). כולל בבית הפרטי שלי.

זוגות אוהבים, שחשקו בערב רומנטי, נאלצו לנטוש את בתי הקפה והמסעדות אם העדיפו זה את חברתה של זו על פני בילוי משותף עם כדורגלנים מיוזעים ואוהדיהם הקולנים. יותר ויותר זוגות נראו בפארקים ובחופי הים, כנראה שהרומנטיקה ניצחה מדי פעם את הכדורגל.

לא הבריק ביורו, אבל הסעיר את בר רפאלי. רונלדו. צילום: ludovig peron ויקיפדיה

בתחילת המשחקים נופו הנבחרות הפחות מוצלחות באופן טבעי, כך אירלנד ופולין (המארחת), אולם כאשר הולנד וגרמניה עפו, כל אחת בתורה, נוצרה תחושה קשה של אכזבה והחמצה, עלבון צורב ואפילו כאב עצוב.

הולנד בגלל הכתום הידידותי והרגוע, וגרמניה בגלל הטכניקה והדייקנות. כאשר האנגלים הפסידו ברבע הגמר, לאחר שהוכרעו בפנדלים, נוצר קרע בלבבות האוהדים ובעיקר בליבו של אוהד, שקרוב אלי במיוחד.

ואז, במקביל, התוודענו מחדש ליכולות המדהימות של הפורטוגלים, האיטלקים והספרדים, שלעגו לפרשנים, אשר הקדימו להספיד אותם (איטליה ופורטוגל) או לזלזל ביכולת שלהם (ספרד). ימים שלמים דקלמו אצלנו "פורצה איטליה" ושירי הלל לרונלדו מפורטוגל ולצ'אבי מספרד.

גם דרמה קטנה לא נחסכה מאיתנו הצופים והצופות, שכאילו החזירה אותנו למציאות ואפילו האפילה מעט על הזוהר האירופאי וקירבה אותנו לכדורגל הביתי שלנו. זאת כאשר מגרש הכדורגל בדונייץ (באוקראינה, המארחת השנייה) הוצף לאחר גשם סוחף בדיוק ברגע הקריטי שלפני פתיחת אחד ממשחקי שלב הבתים. ואז, במקביל למתח העצום על המגרש ובסביבתו, נוצר חלון הזדמנויות לפרשנויות מגוונות על מזג האוויר, איכות המגרש ותחזוקתו והימורים על נכונות השחקנים, המאמנים והשופטים לקיים משחק ב"תת תנאים".

השורשים הישראלים לא עזרו. בלוטלי. צילום מהמסך: ירמי עמיר

הזמן הזה יש לציין נוצל היטב על ידי הצופים המקורבים לי, לשפר עמדות, להתארגן מחדש לצפייה המתעכבת ואף להשלים את ארוחת הערב.

המשבר נפתר עם הפסקת הגשם וניקוז המים תוך כדי חירור המגרש, מה שהעלה זיכרונות נוסטלגיים אצל הפרשנים והקריינים למגרשים המקומיים דוגמת קריית שמונה בימים הרטובים.

השחקנים שהרשימו אותי היו, בין היתר, רונלדו – צעיר יפה תואר אשר כמות הג'ל על שערו הסעירה את בר רפאלי; בופון – השוער גבה הקומה הווירטואוז בעל הזינוק המדהים; ג'רר פיקה – השמיכה הפרטית של שאקירה, וכמובן בלוטלי – שחור העור בעל הציצית המוהיקנית הצהובה על ראשו, שרק בגללה הוא לא יכול לשים כיפה (שהרי את השורשים הישראלים שלו כבר גילינו).

משחק הגמר בין איטליה וספרד היה מרתק, נוהל בין שתי נבחרות מוצלחות במיוחד, הזוקפות לזכותן אחוז שערים גבוה, הגנה מעולה (אצל האיטלקים הפעם זה לא עבד כשחטפו רביעייה) ושוערים משובחים. טוב, הם גם נראו לא רע במכנסיים הקצרים.

ויוה ל'אספניה, הלאה איטליה, אירופה (שוב) בידי הספרדים. להתראות במונדיאל בעוד שנתיים וביורו הבא בעוד ארבע שנים. 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן