מה למדת בגן היום, אזרח מעורב ואכפתי?

רק לחצים בינלאומיים מונעים מנתניהו לספר לעולם על מידת הקבס שלו מהגיית הצירוף "שתי מדינות לשני עמים", אך איזו הזדמנות תהא טובה יותר לקעקע את המסר הזה מאשר איזה הספד טוב למורו ורבו, שלימדו את תורת "אף שעל". וגם – האם מופז, שרואה עצמו חיה פוליטית משופשפת, לא ידע היטב לאיזו ממשלה הוא נכנס?

מה למדת בגן היום, אזרח מעורב ואכפתי?

רק לחצים בינלאומיים מונעים מנתניהו לספר לעולם על מידת הקבס שלו מהגיית הצירוף "שתי מדינות לשני עמים", אך איזו הזדמנות תהא טובה יותר לקעקע את המסר הזה מאשר איזה הספד טוב למורו ורבו, שלימדו את תורת "אף שעל". וגם – האם מופז, שרואה עצמו חיה פוליטית משופשפת, לא ידע היטב לאיזו ממשלה הוא נכנס?

רק לחצים בינלאומיים מונעים מנתניהו לספר לעולם על מידת הקבס שלו מהגיית הצירוף "שתי מדינות לשני עמים", אך איזו הזדמנות תהא טובה יותר לקעקע את המסר הזה מאשר איזה הספד טוב למורו ורבו, שלימדו את תורת "אף שעל". וגם – האם מופז, שרואה עצמו חיה פוליטית משופשפת, לא ידע היטב לאיזו ממשלה הוא נכנס?

מאת עידן בריר

אז מה יכול אזרח ישראלי מעורב ואכפתי ללמוד מהתרחשויות הימים האחרונים?

ראש הממשלה נתניהו, מתייצב לימינו של יצחק שמיר, מורו ורבו (שכזכור לי, דווקא לא ממש סבל אותו), והצהיר כי הוא חושב שהים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים. נכון, נתניהו לא מעלה את המלים המפורשות על דל שפתיו ומשתעשע ברמיזות דקות ("באשר לאמירותיו של שמיר ביחס לשכנים וביחס להפרדה בין הים והיבשה…"), אך ברור לכל למה הוא מתכוון. חמור מכך – ברור לכל מאזין מהי משמעות הדברים ומהו המסר הנשלח מישיבת הממשלה הבוקר לוושינגטון ובעיקר – לרמאללה. נתניהו רואה בעצמו תלמידו של שמיר, שהיה, כזכור, קיר ברזל אטום בעניינים מדיניים. רק לחצים בינלאומיים מונעים מנתניהו לספר לעולם על מידת הקבס שלו מדבריו שלו בנאום בר אילן או מהגיית הצירוף "שתי מדינות לשני עמים", אך איזו הזדמנות תהא טובה יותר לקעקע את המסרים הללו, המגונים והמאוסים בעיני נתניהו, מאשר איזה הספד טוב למורו ורבו, שלימדו את תורת "אף שעל" ואת דרכי גרירת הרגליים. טוב שמלך ישראל מזכיר לנתיניו את עמדותיו האמיתיות מעת לעת, גם אם בדרכים יצירתיות.

גם שאול מופז, עלה התאנה התורן של ממשלת נתניהו, שבאחד התרגילים המתועבים והנפסדים ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית עזר למלך נתניהו להיפטר מהמטרד הקרוי "אופוזיציה", מצא עצמו מככב בכותרות בתדירות שספק אם יכול היה להעריך בטרם הצטרף לממשלה. זה התחיל עם הביטול התמוה והמתמיה של הביקור שתכנן אצל מחמוד עבאס (אבו מאזן), ראש הרשות הפלסטינית, ברמאללה. אנשי מופז מאשימים את לשכת נתניהו, שבחשה והביאה לביטולו של הביקור המתוכנן באמצעות שליחות סודית נוספת של "השליח המיוחד", עו"ד יצחק מולכו, אמן התככים והתחמונים.

האזרח התמים לא יכול שלא לשאול את עצמו היום, אם מופז, שרואה בעצמו חיה פוליטית משופשפת, לא יכול היה לצפות בדיוק את התסריט הזה, שהרי מי שהולך לישון בתוך קן צרעות ("תקשיבו טוב: לא אכנס לממשלה של ביבי. לא היום. לא מחר ולא אחרי שאעמוד בראשות קדימה"), שלא ידע היטב לאיזו ממשלה הוא נכנס ועשה את הצעד בעיניים פקוחות. הוא ידע את מה שכל אזרח אכפתי בישראל יכול להבין היום אל-נכון – נתניהו לא רואה שום תועלת בפגישות מדיניות מסוג זה עם אבו מאזן, שאם לא כן, הוא עצמו היה גומא את עשרת הקילומטרים המפרידים בין לשכתו ללשכתו של עבאס. יתרה מזאת – נתניהו חושש מפגישות כאלה, שכן הן עשויות למוסס את דימוי ה"אין פרטנר", שנתניהו עמל כה רבות על תחזוקתו. לא ייפלא, אם כן, שהוא הפעיל את מולכו כדי להרוס כל סיכוי שפגישה כזו תתקיים.

מופז, שאיכזב את המעטים שתלו בו תקוות כמי שישרת את מטרות האופוזיציה מתוך הממשלה, נתקל בקיר הברזל של נתניהו גם היום, עם פירוקה של ועדת פלסנר וקבירתו של חוק טל החלופי בקבורת חמור. האם באמת לא יכול היה מופז לדעת את כל זאת מלכתחילה? האם האיש שרקח את עסקת ההצטרפות לממשלת נתניהו לא יכול היה לדעת, שאם הוא לא ישב סביב השולחן, הוא יהיה על השולחן, כמאמר המימרה המפורסמת?

אבל האמיתות הנגלות לעיניו של האזרח האכפתי לא נעצרות בארזים והן מגיעות גם מאזובי הקיר: קרני אלדד, אחת הכותבות הימניות בעמודי הדעות של "הארץ" הואילה לחשוף השבוע, בשירות ראוי להערכה לציבור הרחב, את פניהם האמיתיות של מתנחלי הגרעין הקשה, את מטרותיהם ואת שאיפותיהם. אלדד כותבת כך: "בחשבון הכולל של טוב מול רע, הבינו הרבנים והתושבים שלמרות הכאב – הפעם ניצחנו. הפעם, למרות הכאב של אובדן הבית הנוכחי, יקומו מאות בתים חדשים… לא רק בתים נכללים בפרס הגדול הזה, אלא גם אישור תוכניות בינוי ערים (תב"ע) שהיו תקועות בצנרת הביורוקרטית עשרות שנים… למה אנחנו, המתנחלים, שליחי ממשלות הימין לדורותיהן, צריכים להתחנן שבנינו יוכלו לבנות את ביתם ליד הוריהם?"

האזרח האכפתי, שצעד ברוטשילד וזעק בעד צדק חברתי ונגד יוקר המחייה, מבין מדבריה של אלדד (כמו גם של דוברי ימין אחרים) שלמעשה, ההחלטות מתקבלות מעל לראשו, בלי לשאול אותו ובמקרים רבים נגד האינטרסים שלו. המתנחלים, קבוצה לא גדולה, שהשפעתה על הזירה הפוליטית בישראל גדולה פי כמה מגודלה המוחלט, ושסולידריות חברתית איננה מאפיינת אותה באופן מיוחד, זולת מן השפה אל החוץ, גילתה עוד מראשית המאבק החברתי אפס סולידריות למוחים ולדרישותיהם. המאבק תואר על ידי דוברי המתנחלים כמאבק של בני עשירים מפונקים, במקרה הטוב, ושל אנרכיסטים על גבול הטרוריסטים, במקרה הרע. להוציא ביקור נימוסין קצר של בכירי מועצת יש"ע במאהל רוטשילד, לא נרשמה כל תמיכה מהמגזר המתנחלי, ה"ערכי" וה"סולידרי".

היום, לאזרח האכפתי יש הרבה יותר כלים להבין מדוע. נפתלי בנט יכול לספר ל"דה מרקר" כמה שיחפוץ שהציונות הדתית לא מתחברת למחאה, בגלל שזהו מגזר שרגיל רק לתרום, לתרום, לתרום וסיסמאות כמו "העם דורש" אינן טבועות בדנ"א שלו. האזרח האכפתי כבר מבין, שבעוד הוא מגיר זיעה בהפגנות ברוטשילד, שאיש לא מתכוון להיענות לזעקה העולה מהן, המתנחלים מפעילים לובי פוליטי סחטני ומשומן, העושה שימוש נלוז וציני בכוח הגיוס ובמנופי הלחץ והאיום של רבנים בכירים ובתמונות דמעותיהם של ילדי המשפחות המפונות. לובי זה עושה עבורם את העבודה – שעולה לכולנו מיליונים – יום יום, ביעילות מופתית ובלי להידרש לדרישות שאינן טבועות בדנ"א של המגזר.

ועוד אמת קטנטנה לסיום: מסתבר שמה שאמרו כל הסמולנים משך השנים הוא נכון – האלימות איננה ניתנת לחלוקה ומה שמתחיל בשטחים הכבושים לא נשאר רק "שם", חזק ככל שינסו הישראלים להתכחש לכך. אתמול – דיכוי הפגנות עממיות לא-אלימות בבלעין, אל-מעסרה ונבי סאלח, היום – דיכוי הפגנות עממיות ולא-אלימות בכיכר הבימה ובכיכר רבין. אתמול – עיקוב ובילוש אחר אזרחים תמימים בכפרי הגדה, היום – עיקוב ובילוש אחרי מפגינים ברוטשילד ובכיכר רבין.

האמיתות הלא נעימות קוראות לנו מכל פינה, אם כן. השאלה היא האם אוזנינו, אנו האזרחים האכפתיים, כרויות?

רק לחצים בינלאומיים מונעים מנתניהו לספר לעולם על מידת הקבס שלו מהגיית הצירוף "שתי מדינות לשני עמים", אך איזו הזדמנות תהא טובה יותר לקעקע את המסר הזה מאשר איזה הספד טוב למורו ורבו, שלימדו את תורת "אף שעל". וגם – האם מופז, שרואה עצמו חיה פוליטית משופשפת, לא ידע היטב לאיזו ממשלה הוא נכנס?

מאת עידן בריר

אז מה יכול אזרח ישראלי מעורב ואכפתי ללמוד מהתרחשויות הימים האחרונים?

ראש הממשלה נתניהו, מתייצב לימינו של יצחק שמיר, מורו ורבו (שכזכור לי, דווקא לא ממש סבל אותו), והצהיר כי הוא חושב שהים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים. נכון, נתניהו לא מעלה את המלים המפורשות על דל שפתיו ומשתעשע ברמיזות דקות ("באשר לאמירותיו של שמיר ביחס לשכנים וביחס להפרדה בין הים והיבשה…"), אך ברור לכל למה הוא מתכוון. חמור מכך – ברור לכל מאזין מהי משמעות הדברים ומהו המסר הנשלח מישיבת הממשלה הבוקר לוושינגטון ובעיקר – לרמאללה. נתניהו רואה בעצמו תלמידו של שמיר, שהיה, כזכור, קיר ברזל אטום בעניינים מדיניים. רק לחצים בינלאומיים מונעים מנתניהו לספר לעולם על מידת הקבס שלו מדבריו שלו בנאום בר אילן או מהגיית הצירוף "שתי מדינות לשני עמים", אך איזו הזדמנות תהא טובה יותר לקעקע את המסרים הללו, המגונים והמאוסים בעיני נתניהו, מאשר איזה הספד טוב למורו ורבו, שלימדו את תורת "אף שעל" ואת דרכי גרירת הרגליים. טוב שמלך ישראל מזכיר לנתיניו את עמדותיו האמיתיות מעת לעת, גם אם בדרכים יצירתיות.

גם שאול מופז, עלה התאנה התורן של ממשלת נתניהו, שבאחד התרגילים המתועבים והנפסדים ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית עזר למלך נתניהו להיפטר מהמטרד הקרוי "אופוזיציה", מצא עצמו מככב בכותרות בתדירות שספק אם יכול היה להעריך בטרם הצטרף לממשלה. זה התחיל עם הביטול התמוה והמתמיה של הביקור שתכנן אצל מחמוד עבאס (אבו מאזן), ראש הרשות הפלסטינית, ברמאללה. אנשי מופז מאשימים את לשכת נתניהו, שבחשה והביאה לביטולו של הביקור המתוכנן באמצעות שליחות סודית נוספת של "השליח המיוחד", עו"ד יצחק מולכו, אמן התככים והתחמונים.

האזרח התמים לא יכול שלא לשאול את עצמו היום, אם מופז, שרואה בעצמו חיה פוליטית משופשפת, לא יכול היה לצפות בדיוק את התסריט הזה, שהרי מי שהולך לישון בתוך קן צרעות ("תקשיבו טוב: לא אכנס לממשלה של ביבי. לא היום. לא מחר ולא אחרי שאעמוד בראשות קדימה"), שלא ידע היטב לאיזו ממשלה הוא נכנס ועשה את הצעד בעיניים פקוחות. הוא ידע את מה שכל אזרח אכפתי בישראל יכול להבין היום אל-נכון – נתניהו לא רואה שום תועלת בפגישות מדיניות מסוג זה עם אבו מאזן, שאם לא כן, הוא עצמו היה גומא את עשרת הקילומטרים המפרידים בין לשכתו ללשכתו של עבאס. יתרה מזאת – נתניהו חושש מפגישות כאלה, שכן הן עשויות למוסס את דימוי ה"אין פרטנר", שנתניהו עמל כה רבות על תחזוקתו. לא ייפלא, אם כן, שהוא הפעיל את מולכו כדי להרוס כל סיכוי שפגישה כזו תתקיים.

מופז, שאיכזב את המעטים שתלו בו תקוות כמי שישרת את מטרות האופוזיציה מתוך הממשלה, נתקל בקיר הברזל של נתניהו גם היום, עם פירוקה של ועדת פלסנר וקבירתו של חוק טל החלופי בקבורת חמור. האם באמת לא יכול היה מופז לדעת את כל זאת מלכתחילה? האם האיש שרקח את עסקת ההצטרפות לממשלת נתניהו לא יכול היה לדעת, שאם הוא לא ישב סביב השולחן, הוא יהיה על השולחן, כמאמר המימרה המפורסמת?

אבל האמיתות הנגלות לעיניו של האזרח האכפתי לא נעצרות בארזים והן מגיעות גם מאזובי הקיר: קרני אלדד, אחת הכותבות הימניות בעמודי הדעות של "הארץ" הואילה לחשוף השבוע, בשירות ראוי להערכה לציבור הרחב, את פניהם האמיתיות של מתנחלי הגרעין הקשה, את מטרותיהם ואת שאיפותיהם. אלדד כותבת כך: "בחשבון הכולל של טוב מול רע, הבינו הרבנים והתושבים שלמרות הכאב – הפעם ניצחנו. הפעם, למרות הכאב של אובדן הבית הנוכחי, יקומו מאות בתים חדשים… לא רק בתים נכללים בפרס הגדול הזה, אלא גם אישור תוכניות בינוי ערים (תב"ע) שהיו תקועות בצנרת הביורוקרטית עשרות שנים… למה אנחנו, המתנחלים, שליחי ממשלות הימין לדורותיהן, צריכים להתחנן שבנינו יוכלו לבנות את ביתם ליד הוריהם?"

האזרח האכפתי, שצעד ברוטשילד וזעק בעד צדק חברתי ונגד יוקר המחייה, מבין מדבריה של אלדד (כמו גם של דוברי ימין אחרים) שלמעשה, ההחלטות מתקבלות מעל לראשו, בלי לשאול אותו ובמקרים רבים נגד האינטרסים שלו. המתנחלים, קבוצה לא גדולה, שהשפעתה על הזירה הפוליטית בישראל גדולה פי כמה מגודלה המוחלט, ושסולידריות חברתית איננה מאפיינת אותה באופן מיוחד, זולת מן השפה אל החוץ, גילתה עוד מראשית המאבק החברתי אפס סולידריות למוחים ולדרישותיהם. המאבק תואר על ידי דוברי המתנחלים כמאבק של בני עשירים מפונקים, במקרה הטוב, ושל אנרכיסטים על גבול הטרוריסטים, במקרה הרע. להוציא ביקור נימוסין קצר של בכירי מועצת יש"ע במאהל רוטשילד, לא נרשמה כל תמיכה מהמגזר המתנחלי, ה"ערכי" וה"סולידרי".

היום, לאזרח האכפתי יש הרבה יותר כלים להבין מדוע. נפתלי בנט יכול לספר ל"דה מרקר" כמה שיחפוץ שהציונות הדתית לא מתחברת למחאה, בגלל שזהו מגזר שרגיל רק לתרום, לתרום, לתרום וסיסמאות כמו "העם דורש" אינן טבועות בדנ"א שלו. האזרח האכפתי כבר מבין, שבעוד הוא מגיר זיעה בהפגנות ברוטשילד, שאיש לא מתכוון להיענות לזעקה העולה מהן, המתנחלים מפעילים לובי פוליטי סחטני ומשומן, העושה שימוש נלוז וציני בכוח הגיוס ובמנופי הלחץ והאיום של רבנים בכירים ובתמונות דמעותיהם של ילדי המשפחות המפונות. לובי זה עושה עבורם את העבודה – שעולה לכולנו מיליונים – יום יום, ביעילות מופתית ובלי להידרש לדרישות שאינן טבועות בדנ"א של המגזר.

ועוד אמת קטנטנה לסיום: מסתבר שמה שאמרו כל הסמולנים משך השנים הוא נכון – האלימות איננה ניתנת לחלוקה ומה שמתחיל בשטחים הכבושים לא נשאר רק "שם", חזק ככל שינסו הישראלים להתכחש לכך. אתמול – דיכוי הפגנות עממיות לא-אלימות בבלעין, אל-מעסרה ונבי סאלח, היום – דיכוי הפגנות עממיות ולא-אלימות בכיכר הבימה ובכיכר רבין. אתמול – עיקוב ובילוש אחר אזרחים תמימים בכפרי הגדה, היום – עיקוב ובילוש אחרי מפגינים ברוטשילד ובכיכר רבין.

האמיתות הלא נעימות קוראות לנו מכל פינה, אם כן. השאלה היא האם אוזנינו, אנו האזרחים האכפתיים, כרויות?

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן