יש לי שבועיים למצוא בן זוג לחתונה של החברה הכי טובה

א' לא רצתה הצעה גרנדיוזית, סתם משהו קטן, צנוע, אינטימי, אבל שיקבל הרבה לייקים בפייסבוק. סקס ייאוש ויונה יהב, פרק 12: עופרי ובן זוגה

יש לי שבועיים למצוא בן זוג לחתונה של החברה הכי טובה

א' לא רצתה הצעה גרנדיוזית, סתם משהו קטן, צנוע, אינטימי, אבל שיקבל הרבה לייקים בפייסבוק. סקס ייאוש ויונה יהב, פרק 12: עופרי ובן זוגה

סקס ייאוש ויונה יהב- כל הפרקים  

>>> הפרק הקודם: "אני מצטער שהתנהגתי כמו אידיוט, פשוט עובר עליי משהו", אמר

"הוא הציע!!!" צועקת א' בשיחה מהצד השני של הים.

"יווווווווו איזה יופי!!! מזל טוב!!!" אני מתרגשת בשביל החברה הכי טובה שלי.

לא שזה לא היה צפוי, נניח כשהיא אמרה לו בכל רגע של ערות בשנה האחרונה 'נו! נו! נוווווו! מתי תציע לי כבר? מתי תציע? מתי תציע?', כשהצביעה על טבעות יפות במיוחד בחלונות ראווה, וכשהשאירה לגמרי במקרה טבעת שלה במידה המתאימה על הארנק שלו כל ערב. גם כשקנתה להם כרטיסי טיסה לפריז כמה שבועות קודם לכן, היה בזה מן האלמנט המרמז על כך שהצעת הנישואין אכן קרבה, אבל רק כדי לוודא סופית, ביום שבו הלכו לבקר באייפל היא דחפה לו את הקופסה עם הטבעת לכיס, אבל היי, הוא שלף אותה לגמרי בעצמו! כי חברה שלי, היא לא רצתה הצעה גרנדיוזית, סתם משהו קטן, צנוע, אינטימי, אבל שיקבל הרבה לייקים בפייסבוק. עם כל הכבוד לאהבה, יש גם דברים חשובים באמת בחיים, רייטינג למשל, כי מה זה בן אדם אחד שאוהב אותה עד כלות, לעומת 57 אנשים שמלייקקים את האהבה שלו אליה.

מאיפה להקריץ עכשיו מישהו? (צילום: FreeDigitalPhotos.net)

אחרי שחזרו ארצה אמרה לי א': "סגרנו על תאריך, אבל זה עוד רחוק, עוד ארבעה חודשים. עד אז אני כבר סומכת עלייך שתמצאי מישהו!".

רגע לפני המדידות האחרונות של השמלה, אנחנו יושבות לקפה וא' מגישה לי הזמנה חגיגית: "תראי איזה יפה יצא!" היא נרגשת.

אני לוקחת את המעטפה ולא מאמינה למה שקוראות עיניי. על המעטפה הכחולה מתנוסס בכתב כסוף ומסולסל לתפארת הכיתוב "עופרי ובן זוגה". החברה שלי. החברה הכי טובה שלי. שיודעת כמעט בכל רגע נתון מה מצבי הקיומי לרמת הפרטים הזניחים ביותר, זו שקינחה לי את האף יותר מפעם אחת בתקופה האחרונה, זו שאמרה שבאמת הסויה לא הייתה מספיק מלוחה כשבכיתי לתוך צלחת הסושי שלנו אחרי הפרידה מהראל לפני שבוע, איך היא עושה לי את זה?

אז אני מסתכלת עליה במבט הזה שחברות טובות יודעות לפענח מיד, והחיוך שלה נמחק.

אולי מחר תפגשי את אהבת חייך, אולי אפילו היום

"אוי פופטיץ… אני בסך הכל רציתי להשאיר לך אפשרות להביא מישהו, וחוץ מזה, יש עוד שבועיים והכל יכול להשתנות, אולי מחר תפגשי את אהבת חייך, אולי אפילו היום, אולי הוא כאן? לכי תדעי…" היא אומרת וכנראה ממש מאמינה לעצמה, כי המבט שלה מתחיל לסרוק את בית הקפה. לרגע אחד גם אני נופלת בשטיק האופטימי הזה, מסתכלת סביב ומגלה צי עגלות, שמאחוריו מסתתרות שלוש אמהות צעירות. אחת מותשת עם שיער קצת הפוך, שנייה עם חולצה מעוצבת שיד זעירה תולשת בנחישות, רק השלישית קורנת מאושר. לידן יושב זוג באמצע שיחה צפופה וכשהוא מרים את היד לקרוא למלצר מנצנצת אליי טבעת מבריקה שעדיין לא הספיקה להישחק מהחיים. בצד השני יושבים שני גברים נאים למדי, טרודים במה שנראה כפגישת עסקים ובכל אופן מבוגרים מספיק בשביל להיות בשלב שבו מזמינים אותם כבר לבר-מצוות.

לרגע אחד אני משתעשעת ברעיון לגשת לאחד מהם ולהציע לו לבוא איתי לחתונה של א', רק כדי להביך אותה קצת, אולי על הדרך אבקש לשאול גם את אחד התינוקות, זה יהיה מקסים אם נבוא כבר כל המשפחה ביחד.

אבל אני נמלכת מיד בדעתי, נזכרת שזה הרגע המאושר שלה, פותחת את המעטפה ומוציאה הזמנה מקסימה, מעוצבת היטב ואלגנטית לעילא, כזו שרק א' יכולה להפיק. אני מחבקת אותה עם כל הלב והנשמה, ושוכחת מכל סיפור ההזמנה.

רק בבית, כשאני מוציאה את המעטפה מהתיק כדי לתלות את ההזמנה על המקרר, אני נתקלת שוב בכיתוב "ובן זוגה" ובזעם כבוש מקווצ'צ'ת את המעטפה ומשליכה אותה עמוק אל תוככי הפח ומחשכי הזיכרון.

* * *

למחרת בבוקר דינה מתקשרת אליי, ההשכמות שלה כבר הפסיקו להפתיע אותי, "זה לא יפה לזרוק הזמנות" היא אומרת לי. "חארם, דווקא מעטפה יפה, יכולת להשתמש בה לפחות לצ'ק".

"מה זה, התחלת לחטט לי בזבל?" אני שואלת נדהמת.

"לא בדיוק לחטט. את יודעת שיש בעיה של חזירי בר באזור שלכם, נכון?"

בשנים האחרונות, מאז שבנו את מנהרות הכרמל, התחלנו לראות חזירי בר משוטטים בסביבה, בהתחלה הם היו מגיעים רק בלילה לקרחות יער קטנות בקצה השכונה, אבל מאז השריפה הגדולה רואים אותם בכל מקום ובתדירות כל כך גבוהה, עד ששקלתי לאמץ אחד ולהפוך אותו לחזיר בית.

אבל בכל זאת, אני לא ממש מבינה מה הקשר בין חזירי הגינה שלנו לזה שדינה מחטטת לי בזבל, אז אני רק מפטירה "נו?!" עצבני.

"אז אתמול בלילה, איזה חזיר הפך אצלכם ברחוב את כל הפחים והזמינו פיקוח מהעירייה. הפקח הוא במקרה אח של גיסי, אז הוא סיפר לי על המעטפה. לא מחטטת לך בזבל ולא בטיח! מה את חושבת שאין לי דברים יותר מעניינים בחיים מלחטט לך בחיים?"

"אה. טוב, כשאת מציגה את זה ככה זה באמת נשמע הגיוני…" אמרתי בציניות שלא הייתי בטוחה שדינה קלטה.

"יש איזה בחור מהתברואה שדווקא שם עלייך עין"

"הגיוני, הגיוני כפרה, אל תתנשאי מעליי, למה את מה שאני כבר למדתי את עוד לא הספקת לשכוח. בכל מקרה אני שמחה שא' מתחתנת, שיהיה לה באמת בשעה טובה, היא יודעת מה טוב בחיים. היא גם יותר מבינה ממך. כדאי באמת שתמצאי מישהו ללכת איתו לחתונה, שלא תשבי שם כמו איזה מסכנה כל הערב. אם את לא מוצאת כפרה, אז אני יכולה להכיר לך מישהו, יש איזה בחור מהתברואה שדווקא שם עלייך עין."

"בחור מהתברואה? מאיפה הוא מכיר אותי???" אני נזעקת שוב. אני כבר לא אתפלא אם דינה תלתה במסדרונות העירייה מודעות עם תמונות שלי מלוות בתיאור תמציתי: "משפחתית, יד ראשונה שמורה כחדשה, מבשלת הכל (חוץ מאורז, אבל היא תלמד), מצטיינת בהברקת חלונות ומראות, קצת בלגניסטית- אבל מרוויחה מספיק בשביל להעסיק עוזרת".

"הוא נהג משאית זבל, כנראה ראה אותך כמה פעמים אצלכם ברחוב", קוטעת דינה את הדמיונות שלי.

נהג משאית זבל? הפעם היא באמת הגזימה! "תודה דינה, את באמת נשמה, אבל אני אסתדר…" אני אומרת בקול שמסגיר חיוך מתנשא.

"תצחקי תצחקי, רק שתדעי שהם עושים בוחטות של כסף. אבל איך שאת רוצה, תסתובבי לך עם האף בעננים ובלי אף אחד שיבוא איתך לחתונה".

אוף! אני שונאת שהיא צודקת…

המשך: אני מרגישה פתאום מין דגדוג כזה של עיניים שננעצות בי

צילום: FreeDigitalPhotos.net

סקס ייאוש ויונה יהב- כל הפרקים  

>>> הפרק הקודם: "אני מצטער שהתנהגתי כמו אידיוט, פשוט עובר עליי משהו", אמר

"הוא הציע!!!" צועקת א' בשיחה מהצד השני של הים.

"יווווווווו איזה יופי!!! מזל טוב!!!" אני מתרגשת בשביל החברה הכי טובה שלי.

לא שזה לא היה צפוי, נניח כשהיא אמרה לו בכל רגע של ערות בשנה האחרונה 'נו! נו! נוווווו! מתי תציע לי כבר? מתי תציע? מתי תציע?', כשהצביעה על טבעות יפות במיוחד בחלונות ראווה, וכשהשאירה לגמרי במקרה טבעת שלה במידה המתאימה על הארנק שלו כל ערב. גם כשקנתה להם כרטיסי טיסה לפריז כמה שבועות קודם לכן, היה בזה מן האלמנט המרמז על כך שהצעת הנישואין אכן קרבה, אבל רק כדי לוודא סופית, ביום שבו הלכו לבקר באייפל היא דחפה לו את הקופסה עם הטבעת לכיס, אבל היי, הוא שלף אותה לגמרי בעצמו! כי חברה שלי, היא לא רצתה הצעה גרנדיוזית, סתם משהו קטן, צנוע, אינטימי, אבל שיקבל הרבה לייקים בפייסבוק. עם כל הכבוד לאהבה, יש גם דברים חשובים באמת בחיים, רייטינג למשל, כי מה זה בן אדם אחד שאוהב אותה עד כלות, לעומת 57 אנשים שמלייקקים את האהבה שלו אליה.

מאיפה להקריץ עכשיו מישהו? (צילום: FreeDigitalPhotos.net)

אחרי שחזרו ארצה אמרה לי א': "סגרנו על תאריך, אבל זה עוד רחוק, עוד ארבעה חודשים. עד אז אני כבר סומכת עלייך שתמצאי מישהו!".

רגע לפני המדידות האחרונות של השמלה, אנחנו יושבות לקפה וא' מגישה לי הזמנה חגיגית: "תראי איזה יפה יצא!" היא נרגשת.

אני לוקחת את המעטפה ולא מאמינה למה שקוראות עיניי. על המעטפה הכחולה מתנוסס בכתב כסוף ומסולסל לתפארת הכיתוב "עופרי ובן זוגה". החברה שלי. החברה הכי טובה שלי. שיודעת כמעט בכל רגע נתון מה מצבי הקיומי לרמת הפרטים הזניחים ביותר, זו שקינחה לי את האף יותר מפעם אחת בתקופה האחרונה, זו שאמרה שבאמת הסויה לא הייתה מספיק מלוחה כשבכיתי לתוך צלחת הסושי שלנו אחרי הפרידה מהראל לפני שבוע, איך היא עושה לי את זה?

אז אני מסתכלת עליה במבט הזה שחברות טובות יודעות לפענח מיד, והחיוך שלה נמחק.

אולי מחר תפגשי את אהבת חייך, אולי אפילו היום

"אוי פופטיץ… אני בסך הכל רציתי להשאיר לך אפשרות להביא מישהו, וחוץ מזה, יש עוד שבועיים והכל יכול להשתנות, אולי מחר תפגשי את אהבת חייך, אולי אפילו היום, אולי הוא כאן? לכי תדעי…" היא אומרת וכנראה ממש מאמינה לעצמה, כי המבט שלה מתחיל לסרוק את בית הקפה. לרגע אחד גם אני נופלת בשטיק האופטימי הזה, מסתכלת סביב ומגלה צי עגלות, שמאחוריו מסתתרות שלוש אמהות צעירות. אחת מותשת עם שיער קצת הפוך, שנייה עם חולצה מעוצבת שיד זעירה תולשת בנחישות, רק השלישית קורנת מאושר. לידן יושב זוג באמצע שיחה צפופה וכשהוא מרים את היד לקרוא למלצר מנצנצת אליי טבעת מבריקה שעדיין לא הספיקה להישחק מהחיים. בצד השני יושבים שני גברים נאים למדי, טרודים במה שנראה כפגישת עסקים ובכל אופן מבוגרים מספיק בשביל להיות בשלב שבו מזמינים אותם כבר לבר-מצוות.

לרגע אחד אני משתעשעת ברעיון לגשת לאחד מהם ולהציע לו לבוא איתי לחתונה של א', רק כדי להביך אותה קצת, אולי על הדרך אבקש לשאול גם את אחד התינוקות, זה יהיה מקסים אם נבוא כבר כל המשפחה ביחד.

אבל אני נמלכת מיד בדעתי, נזכרת שזה הרגע המאושר שלה, פותחת את המעטפה ומוציאה הזמנה מקסימה, מעוצבת היטב ואלגנטית לעילא, כזו שרק א' יכולה להפיק. אני מחבקת אותה עם כל הלב והנשמה, ושוכחת מכל סיפור ההזמנה.

רק בבית, כשאני מוציאה את המעטפה מהתיק כדי לתלות את ההזמנה על המקרר, אני נתקלת שוב בכיתוב "ובן זוגה" ובזעם כבוש מקווצ'צ'ת את המעטפה ומשליכה אותה עמוק אל תוככי הפח ומחשכי הזיכרון.

* * *

למחרת בבוקר דינה מתקשרת אליי, ההשכמות שלה כבר הפסיקו להפתיע אותי, "זה לא יפה לזרוק הזמנות" היא אומרת לי. "חארם, דווקא מעטפה יפה, יכולת להשתמש בה לפחות לצ'ק".

"מה זה, התחלת לחטט לי בזבל?" אני שואלת נדהמת.

"לא בדיוק לחטט. את יודעת שיש בעיה של חזירי בר באזור שלכם, נכון?"

בשנים האחרונות, מאז שבנו את מנהרות הכרמל, התחלנו לראות חזירי בר משוטטים בסביבה, בהתחלה הם היו מגיעים רק בלילה לקרחות יער קטנות בקצה השכונה, אבל מאז השריפה הגדולה רואים אותם בכל מקום ובתדירות כל כך גבוהה, עד ששקלתי לאמץ אחד ולהפוך אותו לחזיר בית.

אבל בכל זאת, אני לא ממש מבינה מה הקשר בין חזירי הגינה שלנו לזה שדינה מחטטת לי בזבל, אז אני רק מפטירה "נו?!" עצבני.

"אז אתמול בלילה, איזה חזיר הפך אצלכם ברחוב את כל הפחים והזמינו פיקוח מהעירייה. הפקח הוא במקרה אח של גיסי, אז הוא סיפר לי על המעטפה. לא מחטטת לך בזבל ולא בטיח! מה את חושבת שאין לי דברים יותר מעניינים בחיים מלחטט לך בחיים?"

"אה. טוב, כשאת מציגה את זה ככה זה באמת נשמע הגיוני…" אמרתי בציניות שלא הייתי בטוחה שדינה קלטה.

"יש איזה בחור מהתברואה שדווקא שם עלייך עין"

"הגיוני, הגיוני כפרה, אל תתנשאי מעליי, למה את מה שאני כבר למדתי את עוד לא הספקת לשכוח. בכל מקרה אני שמחה שא' מתחתנת, שיהיה לה באמת בשעה טובה, היא יודעת מה טוב בחיים. היא גם יותר מבינה ממך. כדאי באמת שתמצאי מישהו ללכת איתו לחתונה, שלא תשבי שם כמו איזה מסכנה כל הערב. אם את לא מוצאת כפרה, אז אני יכולה להכיר לך מישהו, יש איזה בחור מהתברואה שדווקא שם עלייך עין."

"בחור מהתברואה? מאיפה הוא מכיר אותי???" אני נזעקת שוב. אני כבר לא אתפלא אם דינה תלתה במסדרונות העירייה מודעות עם תמונות שלי מלוות בתיאור תמציתי: "משפחתית, יד ראשונה שמורה כחדשה, מבשלת הכל (חוץ מאורז, אבל היא תלמד), מצטיינת בהברקת חלונות ומראות, קצת בלגניסטית- אבל מרוויחה מספיק בשביל להעסיק עוזרת".

"הוא נהג משאית זבל, כנראה ראה אותך כמה פעמים אצלכם ברחוב", קוטעת דינה את הדמיונות שלי.

נהג משאית זבל? הפעם היא באמת הגזימה! "תודה דינה, את באמת נשמה, אבל אני אסתדר…" אני אומרת בקול שמסגיר חיוך מתנשא.

"תצחקי תצחקי, רק שתדעי שהם עושים בוחטות של כסף. אבל איך שאת רוצה, תסתובבי לך עם האף בעננים ובלי אף אחד שיבוא איתך לחתונה".

אוף! אני שונאת שהיא צודקת…

המשך: אני מרגישה פתאום מין דגדוג כזה של עיניים שננעצות בי

צילום: FreeDigitalPhotos.net

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן