אנחנו מאוהבים ביכולתנו להיות עם חזק, בשם הבינלאומי שהוצאנו לעצמנו כמדינה קטנה עם צבא משובח. שלום עשוי להיות ויתור על השם הזה. לחתום על הסכמים זה לא להיות חזק. הסכמים אינם סקסיים כמו כיפת ברזל, או טייס, או שורה של חיילים חוזרת מלבנון, מזיעה ומלאת בוץ. יומנו של שליח

מאת נוי כרמל

לפעמים אפשר ללמוד הרבה מאד על עיר או מדינה מהליכה פשוטה ברחוב. אני נמצא כרגע בשליחות במחנה קיץ של תנועת “הבונים דרור”, באי גבריאולה שבקנדה, מרחק שעתיים במעבורת מוונקובר. בימים שלפני הגעתי לפה הייתי בוונקובר. הדבר הראשון שתפס אותי היה השקט, הרוגע. האנשים פשוט שקטים ונעימים. גם בדאון טאון, שהבניינים שלו הרבה יותר גבוהים מהבניינים התל אביביים, הרגשתי כאילו אני הולך בשכונת מגורים שלווה.

אחרי השקט הגיע המגוון האנושי: כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מוצאים, וכולם נמצאים בכל מגוון התפקידים והמקצועות. כל כך הרבה זוגות מעורבים – אסייתים, כהי עור, הודים, אירופים ועוד ועוד. כשאנשים מוכנים לחיות יחד ולהביא ילדים, זו כנראה הוכחה שהם מקבלים זה את זה.

כל זה בולט לי על רקע חיי בארץ, במיוחד על רקע הפגנות השטנה שחזיתי בהן לפני טיסתי. אינני בקיא בפוליטיקה הקנדית. ידוע לי שיש פה ראש ממשלה שנחשב ימני, ובקרב האנשים שאני נמצא איתם הוא לא אהוד במיוחד, ושיש כל מיני בעיות ומוסר כפול ביחס לאבוריג’ינלים – צאצאי הילידים שחיו פה לפני שהאירופים החליטו לכבוש את העולם. ויש עוד שלל ויכוחים פנימיים, כיאה לחברה אנושית בריאה. אבל קנדה היא אחת המדינות הפתוחות ביותר להגירה בעולם המערבי. הדבר הזה מתבטא קודם כל בשקט ובכבוד שרוחשים פה לאדם באשר הוא אדם. כשאני רואה את זה, וחושב על כל המגוון האנושי שציינתי קודם, אני תוהה לעצמי, מתי גם אנחנו נצליח לרחוש כבוד זה לזה? מתי גם אנחנו נרשה לעצמנו קצת יותר שקט נפשי?

אני מאמין שמחובתנו להיות בני אדם גם אם עשינו צבא 

לפני מספר ימים קיימנו, שלושת השליחים, שיחה מלאת השוואות בין החברה פה לזו שבארץ. דיברנו על הרוגע והפתיחות של האנשים, איך נראה שפשוט יותר קל וטוב להם. זה יכול היה להישמע בסגנון “הדשא של השכן”. בסופו של דבר הגענו לנושא החם ביותר – צה”ל. אישית אני לא אוהב שמאשימים את כל תחלואות החברה שלנו בעובדה שאנחנו חברה למודת מלחמות, ושרוב אזרחינו עוברים דרך המכבש הצבאי. אני מאמין שמחובתנו להיות בני אדם גם אם עשינו צבא.

בשלב מסוים עומר, השליח שבא איתי לקיץ, זרק את הפצצה הקבועה בכל שיחה צה”לית – "אבל יש חוויות וחברים שלא היית יכול לרכוש בשום מקום אחר. ואלה הרי החוויות הכי משמעותיות בחייך, וגם החברים הכי משמעותיים". האמירה הזו, הנפוצה, השגרתית, מפחידה אותי כל כך, בדיוק בגלל היכולת שלי להזדהות איתה – אני הרי כל כך אוהב את החיילים והחיילות שלי. אני יודע כמה התבגרתי בצבא, כמה למדתי. אני לא רוצה לוותר על החלק הזה שבחיים שלי, זה חלק ממה שעיצב אותי. אבל מה שמפחיד אותי הוא המחשבה, שגם החברה שלנו לא רוצה להיפטר מהחלק הזה שבה.

בשיחה אחרת טען אחד המדריכים הקנדים שיש משהו בצבא שמאחד את כל החברה הישראלית סביב מטרה משותפת. ואכן, החברה הישראלית נוטה להתאחד סביב פעולות צבאיות, ימי זיכרון וכל מה שקשור במלחמותינו וצבאנו. אין כמו מתקפת טילים בצפון כדי לעורר חיבוק גדול מהמרכז או הדרום, ולהפך. אבל סביב מה בדיוק זה מאחד אותנו?

צבא הוא דבר נורא. צבא נועד כדי להגן בנשק. משמע: להילחם, להרוג, וסביר להניח שגם להיהרג. המשפט הזה של עומר גרם לי לחשוב על זה כמו על רומן. אנחנו מאוהבים ביכולת שלנו להיות עם חזק, אנחנו מאוהבים בשם הבינלאומי שהוצאנו לעצמנו כמדינה קטנה עם צבא מהטובים בעולם. שלום עשוי להיות ויתור על השם הזה. לחתום על הסכמים זה לא להיות חזק. הסכמים הם לא סקסיים כמו כיפת ברזל, או טייס, או שורה של חיילים חוזרת מלבנון, מזיעה ומלאת בוץ. הרי בניגוד ליהודי הגלותי, הקטן, הכחוש והוותרן – הצבר הוא חזק, הוא נחוש, ובטח שהוא לא מוותר. אנחנו כבר בעידן הפוסט-ציונות, לצערי, אבל אנחנו עדיין אוהבים להרגיש שיצאנו "גברים".

עכשיו, כמובן, עולה הטענה שאין לנו ברירה, אנחנו לא נמשכים לזה, אנחנו פשוט לא יכולים אחרת. זה הם – זה החמאס, זה החיזבאללה, זה אסד, וזה כל הפלסטינים והערבים האלה עם התרבות האלימה שלהם שלא רוצים שלום. זו גזרת קיומנו, על מדינת ישראל נגזר לחיות על חרבה.

קיום תמידי תחת חרב הוא קיום לא מוסרי

אני יכול להעביר שיחות ארוכות עם של ביקורת חריפה על החמאס ואיך שהוא דופק את בני עמו, ואני יכול גם לבקר חלקים מהתרבות שהאיסלאם מביא עמו, כמו שאני יכול לבקר חלקים ופרשנויות מהיהדות. אינני מוכן לקבל את הטענות של אין ברירה, או שזה יהיה תמיד קיומנו. קיום תמידי תחת חרב הוא קיום לא מוסרי. זהו קיום שמסכן תמידית את חיינו ואת חיי שכנינו. זהו קיום שבו אנו מתרגלים לאזעקות, לפחד תמידי, למאבטחים ולגדרות.

אני נמצא עכשיו במחנה בלי גדר ובלי מאבטח חמוש אחד, סתם ככה ביער, פתוח. זו הנורמה, זה לא משהו מיוחד. בימים הראשונים שלי פה סיפר לי ישראלי שירד איך פתחו פה עיניים על ישראלי שליווה ילדים, כי היה לו אולר. "מה אתה משוגע? מה אתה מסתובב עם סכין כשיש איתך ילדים?" אז להסתובב עם אקדח ליד ילדים?

הקיום הזה גורם לנו להיות אדישים לסבל של שכנינו ולמספר האנשים שאנחנו רוצחים.  רובם אינם מחבלים, אלא חפים מפשע, בין אם הם אוהבים אותנו ובין אם לא.

 אין כזה דבר אין ברירה. נכון, אנחנו צריכים היום צבא. להיות במלחמה מצריך צבא, ולהחזיק צבא מפותח משמע להצטרך מלחמה. אבל מתי בפעם האחרונה מאז רצח רבין ז”ל היה פה מנהיג שהעז להעלות את המילה “שלום” על דל שפתיו? כמה אנחנו מעזים לחשוב על פתרונות מדיניים, הסכמים או חזונות אחרית הימים שכוללים בתוכם שלום? כמה אנחנו חושבים על זה בהשוואה למספר הפעמים שאנחנו חושבים איך שצריך לדפוק את הערבים האלה?

אנחנו חולים, אנחנו חולי אהבה לצבא שלנו, ואנחנו כבר לא מסוגלים לדמיין את עצמנו בלעדיו. כמו אישה מוכה שחוזרת שוב ושוב לבעלה.

בצבא לומדים לשקר, כי אחרת תישאר שבת. לומדים לדפוק חברים

הבעיה היא שצבא משחית לא רק ברמה המדינית, או במשימותיו האלימות. הרי בסופו של דבר רוב חיילי צה”ל לא ירו בבן אדם מעולם, רובם גם לא היו בסכנת חיים ממשית מעולם. כל החוויות הקושרות והמחברות האלה הן לרוב חוויות של “נדפקנו ביחד” – עשינו שמירות או משימות מחורבנות, היה לנו אותו מפקד רשע, ובגדול סבלנו יחד מ"מלכוד 22". בצבא לומדים לשקר, כי אחרת תישאר שבת. לומדים לדפוק חברים, כי אחרת תידפק. לומדים לגנוב כי אחרת לך לא יהיה, ולומדים שאם לא תדאג לעצמך, תכל'ס אף אחד לא ידאג לך. יש הרבה מה לומר על איך חברה מעצבת את הצבא, ואיך הצבא הוא רק מראה של החברה, אבל הצבא הוא ללא ספק אחת המערכות ההיררכיות והנוקשות שקימות בחברה. ואחרי מערכת החינוך, הוא המערכת שהכי הרבה נערים (וזה לא גברים, זה נערים ונערות בני 18) מהחברה הישראלית עוברים דרכה. ככזה, הוא פשוט מערכת להשמדת נפשות אזרחי ישראל. לראייה – הבריחה הגדולה לכל חור אפשרי אחרי הצבא.

אנחנו צריכים להתעורר מהחלום הרטוב שלנו ולהקדיש חלקים נכבדים מנפשנו ומחשבתנו למציאת פתרונות בטוחים והוגנים לסכסוכינו השונים, וזאת במטרה להציל את החברה שלנו. הפלסטינים יהיו כאן, אנחנו גם נהייה כאן. אנחנו יכולים להשמיד את עצמנו ואחד את השני, ואנחנו יכולים לבנות את עצמנו, ואולי אפילו לעזור אחד לשני. זה לא חלום הזוי. זו האופציה היחידה לקיום בריא ומוסרי במדינת ישראל. ומהקצה השני של כדור הארץ, זה אפילו ברור הרבה יותר.