Skip to content

בצל השמועות על מיזוג הארץ עם מעריב מסתתרת עיתונות ישראלית מרוסקת

אז יהיה מיזוג בין מעריב להארץ? אולי. לא סביר, אבל לא בלתי אפשרי. אבל גם אם זה יקרה לבסוף, אין מה לחפש לכך סיבות או שיקולים עיתונאיים. אין שום דבר עיתונאי, ציבורי, חברתי או דמוקרטי בסיפור הזה. מדובר בכסף. רק כסף. עוד הרבה כסף. בעיקר כסף שאין. כסף של הפסדים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כמו פטריות אחרי הגשם (נניח) ובעצם כמו מדוזות אחרי סוף יוני (משהו שכולנו מכירים), שוב אנחנו שומעים על קיצוצים במעריב, על פיטורי עיתונאים, על בורות של הפסדים. והחדשה המרעישה מהשבוע: מגעים חמים למיזוג בין מעריב להארץ. בינתיים לא נשמעה תגובתו של נוחי דנקנר. גם לא של גיא רולניק.

אבל כאן אנחנו מדברים על התנגשות טיטנים: מצד אחד גיא רולניק – מצד שני נוחי דנקנר. רולניק, האיש הכי חזק ברשת שוקן (אחרי שוקן עצמו); מצד שני האיש הכי דומיננטי במשק הישראלי. ובשנים האחרונות מדובר במלחמת הדיאדוכים המרשימה ביותר שיש כאן. יותר מקרבות נמרודי-מוזס לפני 15 שנה, הרבה יותר מכל מה שמייחסים לאדלסון ושות' מול שאר העולם. רולניק, אביו מולידו של דה-מארקר וכל מה שבא אחריו, שם את נוחי דנקנר על הכוונת, עצם עין בלתי מכוונת, הניח את הלהב בין כתפי האתנח – ולחץ על ההדק. רולניק קורא לזה "מאבק בלתי מתפשר בריכוזיות במשק"; דנקנר קורא לזה "רדיפה אישית", "רצח אופי".

סלט אחד גדול איור: עמית מנדלזון

 

מהלך בלתי ראוי – אבל בהחלט אפשרי. אולי אפילו מתבקש

וזה לא שמיזוג בין מעריב להארץ הוא מחזה שאין להעלותו על הדעת. נהפוך הוא: ייתכן שכלכלית הוא הדבר היחיד המתבקש. הבלתי נמנע. ובכלל, זה ממש לא חדש. כבר לפני 20 שנה, 15 שנה וגם בעשור האחרון, התקיימו יחסי אהבה-שנאה, ליטוף-תיעוב, בין רבים מהבוחשים בתקשורת הישראלית. עמוס שוקן ביקר בגופו, בגפו, בגלוי, בבית מעריב. כותב שורות אלה היה עד ראייה ושמיעה לביקור ההוא.

ובכל זאת, מי אומר שדנקנר יהיה הבעלים של מעריב גם בשבוע הבא? בחודש הבא? בשנה הבאה? בשביל מה לו? ויותר מזה: בהחלט ייתכן ששוקן יילך על מהלך כזה בשביל להחזיר לעצמו את מקורות הכסף של דנקנר, את תקציבי הפרסום של איי.די.בי, את צינור הכסף של ההלוואות מחברות הביטוח ובתי ההשקעות. זה ייתכן, זה אפשרי.

 

מעריב הוא גוף תקשורתי בלתי ראוי. בגלל אובדן הבושה

ומהצד השני יש את מעריב. ושם דבר אחד בטוח: בעשור האחרון הצליח מעריב לשרוף כליל את נתח השוק שלו, את סיבת היותו, את ערך המותג שנצבר במשך שנות דור (מעריב נולד יחד עם המדינה), את מיטב הכותבים, את טובי העורכים, את כל הנכסים העיתונאיים שלו – התוצאה היא חד משמעית ואיומה: מעריב הוא עיתון בלתי ראוי היום: אין שום סיבה להיות מנוי של העיתון הזה; אין סיבה לרכוש אותו; אין מה לקרוא בו.

אבל זו לא הסיבה שהוא בלתי ראוי. הסיבה העיקרית לכך שמעריב לא קיים יותר כעיתון, ככלי מדיה, כמוצר שראוי להגדרה "עיתון" – היא אובדן הבושה. השמדת מראית העין. כל העיתונים, כל העיתונאים, כל העיתונות המסחרית (ולמרבה הצער גם הציבורית) השתינו תמיד בבריכה. איכשהו, זה היה חלק מהחן של התקשורת הישראלית (ולא רק היא). הבעיה נהפכה לקטסטרופה כאשר בעלי הבית עלו על המקפצה והתחילו להשפריץ על כולנו מלמעלה. בלי כיסוי, בלי תירוץ, בלי להסביר, בלי בושה. זה התחיל עם מקסוול, המשיך ביתר שאת בעידן נמרודי ומגיע לשיא עם דנקנר. ואם זו הנורמה, מה לנו להרים גבה תמהים למראה תופעת אדלסון והחינמון של ביבי.

אילוסטרציה: עמית מנדלזון

אז כן, אנחנו חיים בעידן של אפס בושה ומאה אחוז ציניות. ובאמצע כלום. באמצע היה, איכשהו, הארץ; אבל גם הוא מחרב את עצמו בשיטתיות ובעקביות מעוררת השתאות, שורה של גחמות עיצוביות אומללות ואוונגרד מערכתי תמוה. וכי איך אפשר להגדיר אחרת את העיצוב והפורמט החדש של המוסף? מה עובר עליהם? על מה הם חשבו? או בשפה של רוטשילד: WTF?

 

 


קודם נשפץ את הלשכה – אחר-כך נפטר עיתונאים

ומעריב. כן, שוב מעריב. כמה אומלל יכול להיות בניין אחד, במיקום כל-כך מוצלח באמצע העיר. כמה ידיים הוא יכול להחליף בטווח זמנים כל-כך קצר? כמה אנשים ציניים וחסרי בושה יכולים לעשות סיבוב על מוסד, מותג, מסורת, היסטוריה, על גבם של עובדים טובים ומסורים? של קוראים נאמנים עד גיחוך? מסתבר שעד אינסוף.

הנה הלכו האחים חפץ ובא מקסוול; הלך (טבע) מקסוול ובא נמרודי; הלך נמרודי ובא רכיב; הלך רכיב ובא דנקנר; זה הביא עורך ראשי ועוד כמה שחקני רכש – וזרק הרבה תחתיהם; ובא האחר תחתיו –  ושוב הביא ושוב זרק. והאחרון בתור, שהגיע לקומה השנייה, ללשכה ספונת הפרקט (שגם ככה הוציאה עיניים לרבים וטובים – עדות אישית, ידע אישי חינם); חלונות הדאבל-גלייזינג; כורסאות העור; שולחנות הענק המבריקים; מקררי הסיגרים ומגרסות הנייר (חשוב מאוד, כפי שהוכיחה ההיסטוריה של הלשכות האלה); והמטאטא החדש שוב שיפץ את הקומה השנייה האומללה, ושוב הזיז קירות וסלל פרקט והחליף ריהוט במאות אלפי שקלים. ולמה? כי הוא יכול. כי בעל הבית מרשה לו. לא כי היה צריך, לא כי היה חסר מקום – רק כי הוא רצה. בא לו. התחשק לו. והוא גם מושך שכר מושחת (הכל כמובן כחוק. הוא דרש, בעל הבית הסכים, מועצת המנהלים – סליחה, בית הבובות – אישרה פה אחד).

ומה עושה אותו מנכ"ל, כמו תמיד וכמו מאז ומתמיד ולנצח? מביא את האנשים שלו; ושוב נמלאת החניה במכוניות חדשות, נאות ומבריקות, על חשבון הברון; ושוב נכנס ריהוט חדש. ומזכירות חדשות מתקתקות בעקבים גבוהים על הפרקט המהודר.

והעיקר, כמובן: המצב קשה אז מקצצים. בלשכה? במנגנון? במזכירות? בהנהלה? מה פתאום. עוד כמה עשרות עיתונאים מוזמנים לשימוע והולכים הביתה. כמובן. כרגיל. כי איך אמר לי מנכ"ל אחר בדור אחר, באותו המעריב ובאותה הקומה בדיוק? "אני לא צריך עיתונאים. אף אחד לא צריך עיתונאים. עיתונאים סתם מפריעים לעבודת העיתון. כל מה שאתם כותבים (כך, בדיוק, במקור) משמש רק בשביל לסתום את החורים בין המודעות… את כל מה שאתם עושים אני יכול לעשות לבדי עם המזכירה שלי… עיתונאים הם סתם פרזיטים…".

 

גם אם יהיה מיזוג – הוא לא יהיה עיתונאי. רק כסף. כסף של הפסדים

אז יהיה מיזוג בין מעריב להארץ? אולי. לא סביר, אבל לא בלתי אפשרי. זה עשוי להתרחש לא בגלל שום שיקול עיתונאי. אין שום דבר עיתונאי, ציבורי או חברתי בסיפור הזה. רק כסף. עוד כסף והרבה כסף. בעיקר כסף שאין. כסף של הפסדים. לא לגמרי ברור מה חשב לעצמו נוחי דנקנר כאשר רכש את מעריב, אבל הוא בוודאות לא ידע למה הוא נכנס. גם מומחי הכסף שהוא מביא – כסף גדול – לא ממש יודעים איך לעצור את הדימום. אז כל אחד מהם יוצא עם חבילה נאה לכיסו, משאיר אחריו תוהו ובוהו וממשיך לג'וב המפנק הבא. ובסופו של דבר, גם דנקנר עצמו יסיר את ידיו ממשרפת הכסף הזאת.

אבל למה זו קורה להם? איך זה שמוסדות כאלה, עם המוניטין, המסורת, הניסיון, האחיזה העמוקה כל-כך בישראליות – איך זה שהם צוללים לתהום בכזאת עוצמה? בחדווה רבה כל-כך? איך זה שהם לא רואים את מה שכל עיוור יכול לראות? הם לא רואים כי הם לא רוצים לראות. כי לא אכפת להם. להגנתו של שוקן ייאמר שהוא מבין. גם מוזס מבין. הם חיים את המקצוע. הם נולדו בו. גדול בתוכו ולתוכו. מה שבשום פנים ואופן אי אפשר להגיד על האיש שקנה את הפינה ברחוב קרליבך. מי שהעיתונות אינה בליבו, במחזור הדם שלו, בתבנית ה-די.אן.איי שלו – לא יידע לעולם. עיתון הוא לעולם לא רק מספרים, מאזנים, משכורות, חובות, הלוואות, מכוניות, ספות עור, משטחי פרקט וגם לא שכר של מיליונים. עיתונות זה משהו שאו שיש לך, או שאין. ולמי שאין, גם לא יהיה לעולם.

קל לתלות את הצרות של העיתונות הישראלית בפרט ושוק המדיה והפרסום בכלל במדדים אוניברסליים; צמיחת האינטרנט; כניסת הפס הרחב; המשברים הכלכליים בארצות הברית ובאירופה; משבר הסאב-פריים; המחאה החברתית; הוצאות הביטחון; גיוס החרדים (מה, לא?…). אבל זה מה שרואים מתחת לפנס הדולק. הבעיה של העיתונות הישראלית נמצאת באפילה. במקומות שבם ניפצו את כל פנסי הרחוב. כי הצרות של העיתונות הן רק ההד הקלוש של הבעיה החריפה באמת של החברה הישראלית: הרס הדמוקרטיה. חיסול חופש הדיבור. הכניעה לכסף הגדול. ההתרפסות בפני אלה שיש להם הכל, למרות שהכל בעצם שלנו.

 

איור: עמית מנדלזון

 

הכסף מנציח את הפוליטיקה, משתיק את הביקורת והורס את הדמוקרטיה

ובתקשורת, בואו נגיד את הדברים בקול רם ובלי להסתתר: גם תופעת ישראל היום. ובשתי מילים: שלדון אדלסון. מדינה, חברה, שמאפשרת כניסה של אדם זר, שאינו אזרח ישראלי ולא חי כאן; שהמקורות המפוקפקים של העושר האגדי שלו אינם נוגעים לחיינו כאן; אדם שאין לו שום מעצורים בדרך להגשמת מטריותיו הפוליטיות, החברתיות והכלכליות; חברה שלא יודעת להציב גבולות בפני השתלטות עוינת מהסוג הזה – היא חברה שוויתרה על הכל. היא חברה שבויה. מדוכאת. שמאל או ימין, סוציאליזם או קפיטליזם – זה ממש לא משנה. אף אחד לא יכול להתמודד עם עוצמת ההשפעה של מדיה שנשלטת בידי כוחות שהדבר האחרון שמעסיק אותם הוא חופש הביטוי. זה לא מעניין אותם. זה לא מעסיק אותם. זה לא העסק שלהם. לא של המיליארדרים תאבי הכסף וההשפעה הכלכלית; לא של הפוליטיקאים תאבי הכוח והשררה הפוליטית; ובוודאי לא של האנשים שמשלבים את שני הדברים האלה יחד. הכסף הגדול, ובעיקר האיום הקיומי שהוא מציב בפני כל מי שמעז ללכת שלא בדרכו – משתיק כל ביקורת וכל ערעור על הסדר הקיים. וכך הסדר החדש הולך ומשתלט על השיח הציבורי והתקשורתי.

הכסף משתיק את הבקרה והביקורת; הכסף מנציח את הקו הפוליטי, הלאומי, הביטחוני, החברתי והדתי-לאומני; הכסף, דרך ההשפעה התקשורתית שמביאה את הכוח הפוליטי, משתיק ומנוון את התקשורת הציבורית החופשית. המעגל הושלם.

 

נדמה לכם שהמצב לא נורא כל-כך? ההפסקה נגמרה. כולם להכניס את הראש פנימה

ומחר לא תהיה בעיה להעביר חוק שלא רק שישפוט אותי על המאמר הזה, הוא גם יחסום את יכולתי לפרסם אותו וגם יעצור וישפוט אתכם אם תקראו אותו. ואל תגידו לי "אתה מגזים". שמעתי את זה הרבה יותר מדי פעמים בעשרות השנים האחרונות. על נבואות תמימות ואופטימיות פי כמה.

אכן, כבר רואים את האור שבקצה המנהרה. אבל אתם ואנחנו יודעים מה זה האור הזה.

 

 

2 Comments

  1. אורי גפני
    7 ביולי 2012 @ 14:14

    אופס… צ"ל "לפיסקה האחרונה שלך". פרדון.

  2. אורי גפני
    7 ביולי 2012 @ 14:13

    קטונתי מלחלק ציונים למאמר כזה. אגיד רק שציטטתי אותו אצלי מיד למרות שבשבתות שובת אצלי בד"כ הסמבטיון מזעפו.

    רק לשורה התחתונה, האחרונה שלך אני לא שותף. כמה מדינות בעולם הגיעו למצב שאתה מתאר, שתיים? שלוש? חמש, לכל היותר?

    אבל כן, הדמוקרטיה הולכת וקורסת אצלנו ממש לנגד עינינו.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן