די ללקט כמה מהידיעות שפורסמו רק בשבוע האחרון, כדי להיחשף לריבוי האינטרסים בענף התקשורת ולחטוף סחרחורת: ידיעות אלו מספרות כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ממשיך לקיים מגעים עם ערוץ 10, המבקש דחייה בתשלום חובותיו, אך מצד שני, רון לאודר מבעלי הערוץ עומד להגדיל שם את השקעתו. במקביל, עומד לאודר להשתלט על אתר נענע 10.

מצד שלישי, אומרות השמועות, ערוץ 10 ורשת של ערוץ 2 עומדים, אוטוטו, לפני מיזוג, ומצד רביעי , מדברים על מחותנים אפשריים בבעלות על ערוץ 10: אמרו בעבר שרמי לוי יקנה אותו, אמרו ש ynet יקנה אותו, אמרו שאתר מאקו שבבעלות קשת יקנה אותו. עכשיו אומרים שיעקב אגם (לא הפסל, אלא איש עסקים) הוא שיקנה אותו . מי שמייצג את אגם הוא, תשמעו תשמעו, מוטי שקלאר, המנכ"ל האחרון של רשות השידור.

רון לאודר, באמצעות נציגיו בהנהלת ערוץ 10, הוא גם מי שעל פי השמועות כפה על הערוץ לפרסם את ההתנצלות השערורייתית  בעקבות הכתבה על שלדון אדלסון, בעלי עיתון החינם ישראל היום.

ללאודר ולאדלסון יש כמה מכנים משותפים: שניהם בעלי הון, ושניהם תושבי חוץ. ושניהם, מתברר, נורא מתעניינים בתקשורת הישראלית.  עכשיו, לאודר, כעמיתו היהודי- אמריקני אדלסון, הולך להשתלט על אתר האינטרנט הרביעי בגודלו במדינה נענע 10  הנמצא מ-2008 בבעלות משותפת של נטוויז'ן- סלקום וערוץ 10. הרכישה תתבצע, על פי הדיווחים, באמצעות JCS (אולפני הבירה) שבבעלותו, ובאותה הזדמנות חגיגית יחנוך לאודר במסגרת נענע 10 אתר חדשות באנגלית שיפנה אל ציבור לא קטן מהזן שראש הממשלה נתניהו מוקיר במיוחד.

בעבר, היה זה לאודר שתמך בנתניהו ללא לאות ואף שימש כשליחו המיוחד לדמשק בגישושי השלום עם אסד האב. לאחר מכן, נפוצו שמועות כי בין השניים עבר חתול שחור, ועתה, אומרת החרושת, חודשו קשרי הידידות . האם לאודר, כאדלסון, ישמשו כשופרות השלטון?

ניסיונות חקיקה שנועדו להצר את רגליו של אדלסון והונעו מאינטרסים של בעלי העיתונים שפיתחו חרדה למול הצלחת ישראל היום שהפך לעיתון הנפוץ במדינה, מעוררים שאלות כבדות משקל סביב נושאים של חופש העיתונות וסביב הטעון המרכזי לפיו אין לחסום אמצעי ביטוי בחברה דמוקרטית. מצד שני, קשה להתעלם מן החשש שמתפתחת פה, לנגד עינינו, תבנית תקשורתית מדאיגה של הון-שלטון-עיתון, שבה, מככבים בעלי הון לא ישראלים המשתלטים בהדרגה על כלי ביטוי של המיינסטרים הישראלי. עוד יותר מדאיגה הסוגיה מהם מניעיהם.
לפני שנים, עבדתי בעיתון פוליטי שהוקם במימון בעל הון יהודי- אמריקני. זו היתה אפיזודה קצרה, שניתן להסבירה במה שאותו איש אמר לי, בשיחה אישית באחד מביקוריו בישראל, כי מבחינתו זה לא משנה היכן הוא משקיע: בשבילו השקעה בעיתון היא כמו השקעה בדוכן פלאפל. כך אמר. כשראה שהשקעה בעיתון אינה נושאת רווחים, הוא נעלם ואיתו העיתון. לא זה המקרה של אדלסון ולאודר המגלים כושר התמדה ודבקות במשימה.

אם חטפתם כבר סחרחורת /בחילה קלה, הרי התבוננות בתקשורת הישראלית המסורתית חושפת בפנינו את הפן המשברי שלה שבוודאי מקל על בעלי אינטרסים לחדור לענף. הנה שמועה, חדשה למדי, מדברת על מיזוג שני האויבים המרים עיתון הארץ ומעריב, שכמעט הוציאו את העיניים זה לזה. פתאום נוחי דנקנר בעלי מעריב נפגש עם מו"ל הארץ עמוס שוקן. תזכורת קטנה: רק בינואר 2010 הגיש יו"ר מעריב עופר נמרודי תביעה משפטית נגד עיתון הארץ בטענה כי העיתון המתחרה מעתיק ידיעות ממעריב. "דה מרקר הקים מכונת העתקות" טען נמרודי בבית המשפט: ידיעה שלא הוכחשה לחלוטין על ידי אנשי הארץ. דה מרקר, בראשות גיא רולניק, זינב בנוחי דנקנר בארטילריה כבדה על אי.די.בי שבבעלותו. מה היה שם בפגישה בין נוחי לעמוס? האם היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה? מפגש פיוס? מפגש תיאום אינטרסים? או אולי הידברות על איחוד שעולה על כל דמיון?