Skip to content

תשובה אמנותית לתופעת הדרת נשים

נשיות חוצה גבולות של גיל, רקע לאומי והשתייכות חברתית או דתית, ומכילה מנעד רחב של סיטואציות פנימיות וחיצוניות, תוצג בתערוכת הצילום הקבוצתית "ברוך שעשני אישה"

תשובה אמנותית לתופעת הדרת נשים

נשיות חוצה גבולות של גיל, רקע לאומי והשתייכות חברתית או דתית, ומכילה מנעד רחב של סיטואציות פנימיות וחיצוניות, תוצג בתערוכת הצילום הקבוצתית "ברוך שעשני אישה"

"הצילום עבורי הוא דרך נוספת לביטוי אהבתי לאנשים. יחסים הם נשמת חיי, הם המשקפת שדרכה אני מתבוננת בחיים ובאנשים בתוכם" – ענת דיציאן

אנחנו כאן, אנחנו אמיתיות, אנחנו קיימות – זה המסר העובר מ-100 דיוקנאות נשים, שצולמו בידי 60 חברות קהילת נשים מצלמות כתשובה אמנותית לסוגיית הדרת הנשים. הצילומים יוצגו בתערוכת "ברוך שעשני אישה", שתיפתח בתיאטרון ירושלים ב-26 ביולי.

צילום: טל חלוץ

הנשיות הזו חוצה גבולות של גיל, רקע לאומי והשתייכות חברתית או דתית, ומכילה מנעד רחב של סיטואציות פנימיות וחיצוניות, מצבי רוח, רגעים קשים ורגעי התעלות, מופנמות מול מוחצנות והומור. בין הצילומים משולבים טקסטים הגותיים שכתבו הצלמות כהד למסען הנפשי והאמנותי.

התערוכה היא פרי שיתוף פעולה של האוצרת נגה ארד-אילון עם 'נשים מצלמות' – בית ספר לצילום וקהילה יוצרת, ביוזמת הצלמות ליאור מן וחדוה שפרעם. 

אתר קהילת נשים מצלמות
אתר קהילת נשים מצלמות

האוצרת נגה ארד-אילון מספרת שהחזון שלה לתערוכה עלה מתקופה שהתחילה הדרת הנשים, בעיקר בירושלים, כשדמויות של נשים הורדו משלטי חוצות: "הנוכחות היתה לא שוויונית, וכאוצרת שפועלת במרחב ציבורי בירושלים רציתי להשמיע את קולן של הנשים, ולברך את ברכת הנשים. כשנפגשתי עם ליאור וחדוה, זו היתה אהבה ממבט ראשון. ברגע שהתחלנו לדבר, היה אור בוהק בעיניים ורעד בקול, הרגשתי – כאוצרת – שהגעתי למקום הנכון, שאנחנו חולקות חזון משותף ושביחד נוכל לייצר את ההנכחה הנשית במרחב הציבורי. רצינו ליצור משהו מאד אמיתי ומחבר ולא מתנשא ולא יהיר, אלא מדבר בשפה של כל אחת ומאפשר לכל אחד ואחת להתחבר".

צילום: כרמלה קיט
צילום: כרמלה קיט

התערוכה היא התגשמות חזון עבור היוזמות כמו גם עבור המשתתפות.

ענת דיציאן, בת 57: "הפרויקט 'ברוך שעשני אישה' הוא בעיניי דרך נכונה להביא את האמירה החברתית והתרבותית שלנו, נשים בישראל, ממקום אישי ואומנותי. הצילומים שיוצגו בתיאטרון ירושלים מנכיחים את הנשיות בישראל כפי שנשים רואות, חוות ומבקשות להעביר אותה הלאה. בשבילי זו זכות להיות חלק מהאמירה".

סיגל חזן, בת 39: "הפרויקט עבורי הוא נקודת אור, התרגשות אינסופית, הזדמנות לאפשר לעצמי לחוש גאווה, פתח לאמונה בעצמי וביכולתי להיות משהו אמיתי וגדול משל עצמו, מעבר להיותי רעיה, אמא, בת, אחות, עובדת, חברה בוועד הכיתה, נהגת של הילדים וכדומה. זה כל כך עוצמתי מבחינתי, שקשה לי אפילו להגדיר במילים מהו הפרויקט עבורי. אני מרגישה חלק מקבוצה של נשים מפרגנות, תומכות, נותנות מקום. מדהים פשוט".

צילום: עידית הלחמי

נורה אפשטיין, בת 46, מדברת על הקשר שבין נשיותה לצילום: "יש בצילום הרבה יותר מהתבוננות פאסיבית. הוא יוצר דיאלוג אקטיבי, בו המצלם והמצולם משפיעים האחד על השני באופן הדדי, יש תחושה של יצירה משותפת המתהווה תוך כדי פעילות הצילום… אני יכולה לחזור שוב ושוב לאותו נושא, בחיפוש סיזיפי אחר קרבה. נושאים 'קטנים', אינטימיים, נטולי פאתוס, מעניינים אותי לא פחות מאשר התרחשויות 'גדולות'. האם כל אלה קשורים להיותי אישה? ללא ספק. אך איני פוסלת את האפשרות שיש כמה גברים החולקים איתי אופן עבודה שכזה. אני אפילו מכירה כמה".

תערוכת "ברוך שעשני אישה" תוצג בחלל המרכזי של תיאטרון ירושלים 26.7 עד ה-2.9 (שעות פתיחה: א' – ה' 15:30 – 21:30, ו' – 12:00 – 15:00, ש' – מצאת השבת עד 21:30 ובעת המופעים).

"הצילום עבורי הוא דרך נוספת לביטוי אהבתי לאנשים. יחסים הם נשמת חיי, הם המשקפת שדרכה אני מתבוננת בחיים ובאנשים בתוכם" – ענת דיציאן

אנחנו כאן, אנחנו אמיתיות, אנחנו קיימות – זה המסר העובר מ-100 דיוקנאות נשים, שצולמו בידי 60 חברות קהילת נשים מצלמות כתשובה אמנותית לסוגיית הדרת הנשים. הצילומים יוצגו בתערוכת "ברוך שעשני אישה", שתיפתח בתיאטרון ירושלים ב-26 ביולי.

צילום: טל חלוץ

הנשיות הזו חוצה גבולות של גיל, רקע לאומי והשתייכות חברתית או דתית, ומכילה מנעד רחב של סיטואציות פנימיות וחיצוניות, מצבי רוח, רגעים קשים ורגעי התעלות, מופנמות מול מוחצנות והומור. בין הצילומים משולבים טקסטים הגותיים שכתבו הצלמות כהד למסען הנפשי והאמנותי.

התערוכה היא פרי שיתוף פעולה של האוצרת נגה ארד-אילון עם 'נשים מצלמות' – בית ספר לצילום וקהילה יוצרת, ביוזמת הצלמות ליאור מן וחדוה שפרעם. 

אתר קהילת נשים מצלמות
אתר קהילת נשים מצלמות

האוצרת נגה ארד-אילון מספרת שהחזון שלה לתערוכה עלה מתקופה שהתחילה הדרת הנשים, בעיקר בירושלים, כשדמויות של נשים הורדו משלטי חוצות: "הנוכחות היתה לא שוויונית, וכאוצרת שפועלת במרחב ציבורי בירושלים רציתי להשמיע את קולן של הנשים, ולברך את ברכת הנשים. כשנפגשתי עם ליאור וחדוה, זו היתה אהבה ממבט ראשון. ברגע שהתחלנו לדבר, היה אור בוהק בעיניים ורעד בקול, הרגשתי – כאוצרת – שהגעתי למקום הנכון, שאנחנו חולקות חזון משותף ושביחד נוכל לייצר את ההנכחה הנשית במרחב הציבורי. רצינו ליצור משהו מאד אמיתי ומחבר ולא מתנשא ולא יהיר, אלא מדבר בשפה של כל אחת ומאפשר לכל אחד ואחת להתחבר".

צילום: כרמלה קיט
צילום: כרמלה קיט

התערוכה היא התגשמות חזון עבור היוזמות כמו גם עבור המשתתפות.

ענת דיציאן, בת 57: "הפרויקט 'ברוך שעשני אישה' הוא בעיניי דרך נכונה להביא את האמירה החברתית והתרבותית שלנו, נשים בישראל, ממקום אישי ואומנותי. הצילומים שיוצגו בתיאטרון ירושלים מנכיחים את הנשיות בישראל כפי שנשים רואות, חוות ומבקשות להעביר אותה הלאה. בשבילי זו זכות להיות חלק מהאמירה".

סיגל חזן, בת 39: "הפרויקט עבורי הוא נקודת אור, התרגשות אינסופית, הזדמנות לאפשר לעצמי לחוש גאווה, פתח לאמונה בעצמי וביכולתי להיות משהו אמיתי וגדול משל עצמו, מעבר להיותי רעיה, אמא, בת, אחות, עובדת, חברה בוועד הכיתה, נהגת של הילדים וכדומה. זה כל כך עוצמתי מבחינתי, שקשה לי אפילו להגדיר במילים מהו הפרויקט עבורי. אני מרגישה חלק מקבוצה של נשים מפרגנות, תומכות, נותנות מקום. מדהים פשוט".

צילום: עידית הלחמי

נורה אפשטיין, בת 46, מדברת על הקשר שבין נשיותה לצילום: "יש בצילום הרבה יותר מהתבוננות פאסיבית. הוא יוצר דיאלוג אקטיבי, בו המצלם והמצולם משפיעים האחד על השני באופן הדדי, יש תחושה של יצירה משותפת המתהווה תוך כדי פעילות הצילום… אני יכולה לחזור שוב ושוב לאותו נושא, בחיפוש סיזיפי אחר קרבה. נושאים 'קטנים', אינטימיים, נטולי פאתוס, מעניינים אותי לא פחות מאשר התרחשויות 'גדולות'. האם כל אלה קשורים להיותי אישה? ללא ספק. אך איני פוסלת את האפשרות שיש כמה גברים החולקים איתי אופן עבודה שכזה. אני אפילו מכירה כמה".

תערוכת "ברוך שעשני אישה" תוצג בחלל המרכזי של תיאטרון ירושלים 26.7 עד ה-2.9 (שעות פתיחה: א' – ה' 15:30 – 21:30, ו' – 12:00 – 15:00, ש' – מצאת השבת עד 21:30 ובעת המופעים).

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן