אסור לחשוד, בשום אופן אסור להאמין, חלילה מלהסגיר חצי חיוך. אבל איך נגיד את זה? כשמחבלים מתפוצצים, המוזות משתתקות. כשטילים מתעופפים, האופוזיציה מתאדה. כשאנשים מתים, המבקרים נעלמים ונאלמים. ואז משתחררות כמובן התגובות האוטומטיות: שגורות, פשוטות, כמו הוקראו מתוך דף מסרים מוכן מראש. פק"ל טרור. דף פיגוע. תרגולת מקרים ותגובות. הכל ברור. נגיש. פשוט. פשטני. טריוויאלי. הים אותו הים, המחבל המתאבד אותו מחבל מתאבד, נסראללה אותו נסראללה, איראן תמיד אשמה. הוכחות? עדויות? עזבו אתכם. מי צריך. הכל הרי כל-כך ברור. שאלות? לא? תודה ושלום.

אנשי הציבור בישראל הם יצורים פשוטים. מאולפים. מאומנים. במקום שבו הם חשים בנוח, הם במיטבם. תנו לראש הממשלה טרור-איראן-חזבאללה-חמאסטן – והוא פורח. תנו לשר הביטחון מאזן כוחות אזורי ואפילו גלובלי – הוא שוחה בו כמו מייקל פלפס בבריכה אולימפית. תנו לשר החוץ… טוב, אל תתנו לשר החוץ. גם לא לסגנו. אבל כל אחד מאלה הוא פרט שרק מעיד על הכלל.

צדק חברתי זה משהו שאולי נשמע טוב בכיכר, אבל נורא מסובך ליישום

המחאה החברתית זה שדה חדש, טרי, מאיים, שהפוליטיקאים שלנו לא יודעים לחרוש בו. בהתחלה מתעלמים, אחר-כך נכנסים ללחץ, ממנים כמובן ועדה, מאמצים את מסקנותיה ואחר-כך מורחים אותן.

צדק חברתי זה משהו שאולי נשמע טוב בכיכר, אבל נורא מסובך ליישום. ובעיקר לגמרי מנוגד לנרטיב. להשקפת העולם. לאידיאולוגיה. לדרך החיים.

גם יוקר המחייה זה לא משהו שהנבחרים שלנו אוהבים לעסוק בו. הם אשמים שהקוטג' נורא יקר? מה, אנחנו ברוסיה? זה משק חופשי, שכחתם? קומוניזם אתם רוצים? וככה גם הריכוזיות. אלה הם דברים שמעוררים אי נוחות רבה. וככה גם שיעורי המס שמשלמים העשירים. הנבחרים הרי שותים ואוכלים עם שועי הארץ וטייקוניה מאותו המסטינג. לא נעים.

אי השוויון בהכנסות וברמת החיים זה משהו מאוד מטריד. את אלה שנמצאים למטה כמובן. אלה שלמעלה לא מרגישים את אי השוויון הזה. וכלל, הרי לא כל האנשים נולדו שווים. יש שווים ויש שווים יותר; יש שווים קצת ויש שווים הרבה יותר.

והשוויון בנטל השירות בצבא? ע"ע נתניהו ומופז וברק ויעלון וברק ופלסנר ולפיד ודרעי. מביך.

ורק בשלולית אחת כולם מרגישים נוח: מלחמה, היתקלות, אירועים ביטחוניים, טרור, הפצצות, הפגזות, פיגועים, נפגעים, הרוגים, פצועים. עדיין לא ידוע מספר הנפגעים, עדיין לא ידוע אם זה מחבל מתאבד או מטען בשלט-רחוק או פיצוץ של בלון גז – אבל התגובות זורמות. כמו שלשום, כמו אתמול, כמו מחר.

הכל כל-כך פשוט, שגור, זמין. ומחבל מתאבד לא יגיב; ואיראן תמיד תהיה אשמה

אסור להגיד שהם רוצים פיגועים. אנשים שרופים. ילדים הרוגים. גם לא צריך לחשוב ככה. אבל המציאות אילפה אותם ואותנו. הכל כל-כך פשוט, שגור, זמין. ומחבל מתאבד לא יגיב; ואיראן תמיד תהיה אשמה; והבולגרים ממש לא יודעים לטפל בעשרות אנשים שנשרפו באוטובוס. איך אמר הכתב המסכן בפתח חדר המצב? "הבולגרים לא ערוכים לאירוע רב נפגעים". וואלה.

ההרקולסים המריאו, מנכ"ל מד"א אלי בין על הקו, משלחת זק"א כבר נחתה במקום הרבה לפני שהגיעה לשם ניידת המשטרה הבולגרית הראשונה. ובכלל אין להם אמבולנסים. איך זה שאין להם ניידות לטיפול נמרץ? וצוותי זיהוי חללים? ובית חולים שדה? אז מה אתם יודעים – הישראלים חילצו את הישראלים. כי "הבולגרים תפקדו לא משהו". ובתי החולים שלהם זה תת רמה. והרפואה שלנו מצילה חיים. וכבר הוקם בית-חולים שדה. ויש חפ"ק של פיקוד העורף ורופאים קצינים של חיל רפואה. אנטבה, חזרנו אלייך שנית.

לא צריך כתבים. לא צריך פרשנים. מי צריך מידע. מה חשובות העובדות. יש לנו פק"ל פיגוע, הרדיו נעצר ונהפך לגל פתוח – הטלוויזיות עוברות לדום מתוח. כזה, כמו שהתרגלנו. כמו שאנחנו מכירים ומתורגלים. כמעט שאמרתי: כמו שאנחנו אוהבים.

לפני כשלושים שנה כתב המחזאי הלל מיטלפונקט:

מתוך המפעלים, מתוך המשרדים
מבין רגלי נשים, מבין הילדים
הצפירה תיקח אותנו,
לשדות האדומים

למלחמה יש רחם, אנחנו נולדים
לפחד יש חיים, שלא ידענו לפנים
גברים שוטים היינו, אבות ובעלים
הפכנו ציידים בשדות האדומים

איך הלכו שנים,
השבט חוזר אל
השדות האדומים

ופעם בכמה ימים, חודשים, שנים, השבט אכן חוזר אל השדות האדומים.