ללכת עם גבר זר לחתונה זה כמו לראות סרט בנות, רק במציאות

איזה רומנטי זה יהיה אם זה יתחיל בחתונה ויסתיים בחתונה? ואולי זה דווקא טוב לצאת מהשגרה, מהקונספט המשמים של החלפת טלפונים – אחד הפוך גדול אחד אייס – סיפורים ממוחזרים – כן נשיקה לא נשיקה. סקס ייאוש ויונה יהב פרק 14, שתי אצבעות מצידון

ללכת עם גבר זר לחתונה זה כמו לראות סרט בנות, רק במציאות

איזה רומנטי זה יהיה אם זה יתחיל בחתונה ויסתיים בחתונה? ואולי זה דווקא טוב לצאת מהשגרה, מהקונספט המשמים של החלפת טלפונים – אחד הפוך גדול אחד אייס – סיפורים ממוחזרים – כן נשיקה לא נשיקה. סקס ייאוש ויונה יהב פרק 14, שתי אצבעות מצידון

>>> הפרק הקודם: אני מרגישה פתאום מין דגדוג כזה של עיניים שננעצות בי

אחר הצהריים, אחרי סט צילומים בכל מקום שאי פעם היה משמעותי ביחסים של א' והא' שלה, ועוד כמה סטים במקומות שהיו משמעותיים לצלם, אני מפקידה אותם בידי המשפחות שלהם והולכת להתארגן.

בראש שלי רצות מחשבות לכל הכיוונים. מצד אחד, מה עבר עליי היום בבוקר? מה פתאום הזמנתי זר מוחלט לחתונה של החברה הכי טובה שלי? עכשיו אצטרך לארח אותו במקום להיות איתה, אף אחד לא יבין מאיפה הוא נחת פתאום, ויתחילו כל השאלות המביכות, והציפיות לפגוש אותו שוב… מילא זה, אבל אמא של א' בטוח תגיד משהו לאמא שלי, או גרוע מזה – אמא שלי כבר תראה את זה בעצמה בפייסבוק (למה לא אמרתי לה כשהיא רצתה לפתוח את החשבון שהפייסבוק כבר מלא ואין יותר מקום לחברים חדשים?). טוב, בלי תמונות! ואם תמונות, אז עם צנזורה! ואם לא, אז לפחות בלי תיוגים. יואו איזה בלגן, מה חשבתי לעצמי?

תכל'ס מה אכפת לי, למי אני דופקת חשבון? (צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net)

מצד שני, איזה רומנטי זה יהיה אם זה יתחיל בחתונה ויסתיים בחתונה? ועוד עם כל המרדף הזה שלו, באמת סיפור יפה. אולי זה דווקא טוב לצאת מהשגרה, מהקונספט המשמים של החלפת טלפונים – אחד הפוך גדול אחד אייס – סיפורים ממוחזרים – בדיחות שחוזרות על עצמן – כן נשיקה לא נשיקה. אולי משהו מהאווירה הרומנטית ידבק בנו, הרי ללכת עם מישהו זר לחתונה זה בסך הכל כמו לראות סרט בנות, רק בחיים האמיתיים. מה לא? לא משנה, הוא נפל לי טוב למשבצת, זו של ה"ובן זוגה" שהיה צריך למלא. ותכל'ס, מה איכפת לי, למי אני דופקת חשבון?

אני אוספת אותו. החלטתי שככה ארגיש יותר בנוח ולא אצטרך להציק לו שלא ישתה, אולי זה גם ימנע ממני לשתות ולפלוט את האמת בטעות "מי? זה? אני בכלל לא מכירה אותו סתם אספתי אותו ברחוב היום בבוקר".

בנוסף לריח הנורא משתררת באוטו שתיקה מביכה

הוא נכנס לאוטו מדיף ריח חזק של מי קולון שאולי היה יכול להיות נחמד על חתן באום-אל-פאחם, וגם אז רק אם היה מסתפק בכמה טיפות ולא מתעקש, בניגוד לבחור כאן, על כל הבקבוק. אני פותחת את החלון, בחוץ יש עדיין 45 מעלות בצל, אז אני סוגרת בחזרה ומגבירה את המזגן. בלית ברירה חוש הריח שלי מנסה להסתגל לאווירה, רק שהמאמץ לא לנשום משבש את היכולת שלי לייצר שיחה קטנה.

עכשיו בנוסף לריח הנורא משתררת באוטו שתיקה מביכה. די מהר מתברר שהוא לא הטיפוס השותק, הוא מתחיל לדבר על חיפה, כמה שהיא יפה ואיך הוא לא היה מחליף אותה בשום עיר אחרת בעולם. אני תוהה כמה ערים אחרות הוא בכלל ראה ומנסה להמר אם המספר הזה מתקרב בכלל למספר הפעמים שניהלתי את השיחה הזו בדיוק בשנה האחרונה.

האמת שאני מעריכה את התעוזה שלו לבוא איתי לחתונה בלי להכיר אותי, זה מעשה של מישהו שלא חושב יותר מדי מה יחשבו עליו. אני רק מקווה שזה לא מעשה של מישהו שלא חושב. נקודה. באופן טבעי השיחה על כלום כבר מקרטעת, ואנחנו רק בקריות.

מה הם חשבו לעצמם כשהם קבעו את החתונה הזו בראש הנקרה? זה החור הכי רחוק ביקום, באותה מידה הם כבר יכלו לקבוע אותה ב"גני לאטיפה" בביירות. עאלק "שרק מי שבאמת אוהב אותנו יבוא", בחיי שמי שבא כבר לא כל-כך אוהב אתכם.

אני מנסה לחשב כמה רחוקה ראש הנקרה במונחים של שיחות חולין מקרטעות ומבוכת-דייט-ראשון שמוגבלת לחלל סגור בריח של סבא שלי עליו השלום בצעירותו. אבל האמת שהריח כבר פחות גרוע מקודם, כנראה אפילו המוח שלי כבר סתם את האף.

אני קולטת שאני עדיין לא יודעת עליו כלום. אמנם לא נעים לי לחקור אותו יותר מדי, אבל אצטרך לענות על שאלות לגביו הערב, אז אני מעבירה את השיחה לפסים קצת יותר אישיים ודגה את המידע בעדינות. הוא עדיין גר עם אמא שלו. בימים כתיקונם הייתי קופצת מהאוטו בשלב הזה, אבל זה האוטו שלי וזו הא' שלי שמתחתנת שתי אצבעות מצידון. הוא אומר שנוח לו לגור איתה, כי זה קרוב לאוניברסיטה, אבל אני עדיין לא בטוחה אם הוא שם על תקן סטודנט, פקיד, שרת או נער שליח. מהסיפורים שלו אני מעריכה את הגיל שלו, כמו שחשבתי הוא צעיר ממני, ונראה שבגלל זה הוא עדיין נותן אמון בעולם ונוסע לחתונות עם בחורות שפגש לפני רגע ברמזור.

אנחנו עוד לא בנהריה, יש עוד זמן עד שראש הנקרה תקרה בדרכנו, ואני לא יכולה יותר להתעלם מהנסיבות החריגות, אז אני זורקת לו באקראי "זה די מצחיק האמת, אתה ממש 'הדייט שלי לחתונה'?"

"כן, אבל אצלי זה יותר 'חתונה במהירות מפורזת', ואם יהיה לי מזל זה עוד עשוי להיות 'לדפוק חתונה'. לא נורא, העיקר ששנינו חיים בסרט…"

המשך: הדלת נפתחת, ואנחנו נופלים היישר אל גוב האריות

צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net

>>> הפרק הקודם: אני מרגישה פתאום מין דגדוג כזה של עיניים שננעצות בי

אחר הצהריים, אחרי סט צילומים בכל מקום שאי פעם היה משמעותי ביחסים של א' והא' שלה, ועוד כמה סטים במקומות שהיו משמעותיים לצלם, אני מפקידה אותם בידי המשפחות שלהם והולכת להתארגן.

בראש שלי רצות מחשבות לכל הכיוונים. מצד אחד, מה עבר עליי היום בבוקר? מה פתאום הזמנתי זר מוחלט לחתונה של החברה הכי טובה שלי? עכשיו אצטרך לארח אותו במקום להיות איתה, אף אחד לא יבין מאיפה הוא נחת פתאום, ויתחילו כל השאלות המביכות, והציפיות לפגוש אותו שוב… מילא זה, אבל אמא של א' בטוח תגיד משהו לאמא שלי, או גרוע מזה – אמא שלי כבר תראה את זה בעצמה בפייסבוק (למה לא אמרתי לה כשהיא רצתה לפתוח את החשבון שהפייסבוק כבר מלא ואין יותר מקום לחברים חדשים?). טוב, בלי תמונות! ואם תמונות, אז עם צנזורה! ואם לא, אז לפחות בלי תיוגים. יואו איזה בלגן, מה חשבתי לעצמי?

תכל'ס מה אכפת לי, למי אני דופקת חשבון? (צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net)

מצד שני, איזה רומנטי זה יהיה אם זה יתחיל בחתונה ויסתיים בחתונה? ועוד עם כל המרדף הזה שלו, באמת סיפור יפה. אולי זה דווקא טוב לצאת מהשגרה, מהקונספט המשמים של החלפת טלפונים – אחד הפוך גדול אחד אייס – סיפורים ממוחזרים – בדיחות שחוזרות על עצמן – כן נשיקה לא נשיקה. אולי משהו מהאווירה הרומנטית ידבק בנו, הרי ללכת עם מישהו זר לחתונה זה בסך הכל כמו לראות סרט בנות, רק בחיים האמיתיים. מה לא? לא משנה, הוא נפל לי טוב למשבצת, זו של ה"ובן זוגה" שהיה צריך למלא. ותכל'ס, מה איכפת לי, למי אני דופקת חשבון?

אני אוספת אותו. החלטתי שככה ארגיש יותר בנוח ולא אצטרך להציק לו שלא ישתה, אולי זה גם ימנע ממני לשתות ולפלוט את האמת בטעות "מי? זה? אני בכלל לא מכירה אותו סתם אספתי אותו ברחוב היום בבוקר".

בנוסף לריח הנורא משתררת באוטו שתיקה מביכה

הוא נכנס לאוטו מדיף ריח חזק של מי קולון שאולי היה יכול להיות נחמד על חתן באום-אל-פאחם, וגם אז רק אם היה מסתפק בכמה טיפות ולא מתעקש, בניגוד לבחור כאן, על כל הבקבוק. אני פותחת את החלון, בחוץ יש עדיין 45 מעלות בצל, אז אני סוגרת בחזרה ומגבירה את המזגן. בלית ברירה חוש הריח שלי מנסה להסתגל לאווירה, רק שהמאמץ לא לנשום משבש את היכולת שלי לייצר שיחה קטנה.

עכשיו בנוסף לריח הנורא משתררת באוטו שתיקה מביכה. די מהר מתברר שהוא לא הטיפוס השותק, הוא מתחיל לדבר על חיפה, כמה שהיא יפה ואיך הוא לא היה מחליף אותה בשום עיר אחרת בעולם. אני תוהה כמה ערים אחרות הוא בכלל ראה ומנסה להמר אם המספר הזה מתקרב בכלל למספר הפעמים שניהלתי את השיחה הזו בדיוק בשנה האחרונה.

האמת שאני מעריכה את התעוזה שלו לבוא איתי לחתונה בלי להכיר אותי, זה מעשה של מישהו שלא חושב יותר מדי מה יחשבו עליו. אני רק מקווה שזה לא מעשה של מישהו שלא חושב. נקודה. באופן טבעי השיחה על כלום כבר מקרטעת, ואנחנו רק בקריות.

מה הם חשבו לעצמם כשהם קבעו את החתונה הזו בראש הנקרה? זה החור הכי רחוק ביקום, באותה מידה הם כבר יכלו לקבוע אותה ב"גני לאטיפה" בביירות. עאלק "שרק מי שבאמת אוהב אותנו יבוא", בחיי שמי שבא כבר לא כל-כך אוהב אתכם.

אני מנסה לחשב כמה רחוקה ראש הנקרה במונחים של שיחות חולין מקרטעות ומבוכת-דייט-ראשון שמוגבלת לחלל סגור בריח של סבא שלי עליו השלום בצעירותו. אבל האמת שהריח כבר פחות גרוע מקודם, כנראה אפילו המוח שלי כבר סתם את האף.

אני קולטת שאני עדיין לא יודעת עליו כלום. אמנם לא נעים לי לחקור אותו יותר מדי, אבל אצטרך לענות על שאלות לגביו הערב, אז אני מעבירה את השיחה לפסים קצת יותר אישיים ודגה את המידע בעדינות. הוא עדיין גר עם אמא שלו. בימים כתיקונם הייתי קופצת מהאוטו בשלב הזה, אבל זה האוטו שלי וזו הא' שלי שמתחתנת שתי אצבעות מצידון. הוא אומר שנוח לו לגור איתה, כי זה קרוב לאוניברסיטה, אבל אני עדיין לא בטוחה אם הוא שם על תקן סטודנט, פקיד, שרת או נער שליח. מהסיפורים שלו אני מעריכה את הגיל שלו, כמו שחשבתי הוא צעיר ממני, ונראה שבגלל זה הוא עדיין נותן אמון בעולם ונוסע לחתונות עם בחורות שפגש לפני רגע ברמזור.

אנחנו עוד לא בנהריה, יש עוד זמן עד שראש הנקרה תקרה בדרכנו, ואני לא יכולה יותר להתעלם מהנסיבות החריגות, אז אני זורקת לו באקראי "זה די מצחיק האמת, אתה ממש 'הדייט שלי לחתונה'?"

"כן, אבל אצלי זה יותר 'חתונה במהירות מפורזת', ואם יהיה לי מזל זה עוד עשוי להיות 'לדפוק חתונה'. לא נורא, העיקר ששנינו חיים בסרט…"

המשך: הדלת נפתחת, ואנחנו נופלים היישר אל גוב האריות

צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן