לפני שנים קראתי בספר, כי איכות הדמוקרטיה שאנו חיים בה נגזרת ישירות מעוצמת נוכחותו של "עיקרון היוזמה והאחריות האישית והציבורית" בקרבנו. ככל שרבים בתוכנו, תחת היותם אזרחים פסיביים, יקומו ויעשו מעשים ברוח עקרון זה – כך מצבנו יהיה טוב יותר.

אף שעיקרון היוזמה והאחריות האישית והציבורית מן הראוי שיתקיים בכולנו, משקלן של האליטות במדינה בעניין זה הוא לאין ערוך רב יותר. הן ממלאות כאן תפקיד מאוד חשוב. למעשה, אפשר לומר כי תמונת מצבן של האליטות משקפת יותר מכל את מצבה של המדינה. ולאור חולשתה הקולוסאלית של המערכת הפוליטית בישראל, והנזקים העצומים שהיא מייצרת למדינה ולחברה בה, ניתן לקבוע באופן נחרץ, כי בישראל האליטות נטשו את אחריותן למדינה. הן עושות לביתן ובעיקר עסוקות בשימור הכוח והתגמולים בהם זכו במהלך השנים.

השבוע התפרסם ב"דה מרקר" מאמר מתורגם של "הניו יורק טיימס", תחת הכותרת "האליטות של ימינו חסרות אחריות וכישורי מנהיגות". המאמר מתייחס לספרו של כריסטופר הייז "דמדומי האליטות". בעבר, נכתב במאמר, במהלכן של המאות ה-19 וה-20, הובילו את המדינות 'אליטות משרתות'. בארה"ב היה זה הממסד הפרוטסטנטי הלבן, ובאירופה  האליטה הזו צמחה ממעמד האצולה והאריסטוקרטיה שבה. במחצית השנייה של המאה ה- 20 החליפה את ממסדי האליטות הישנות אליטה חדשה המכונה בשם "האליטה המריטוקרטית" (השולטת בזכות כישוריה). וכך טוען כריסטופר הייז בספרו: "האליטות המריטוקרטיות  אמנם עולות לגדולה על בסיס ציונים, מאמץ וכישורים, אך כדי לשמר את מעמדן הן נהפכות למושחתות. הן יוצרות חברות לא שוויוניות להפליא ומעמידות מכשולים כדי שאלה שבאים אחריהן לא יוכלו לטפס בסולם כמוהן. המריטוקרטיה מובילה לאוליגרכיה". כותב המאמר מסכם את הדברים ואומר, כי האליטה של היום היא מוכשרת ופתוחה, אבל אין לה קוד התנהגות מנהיגותי, היא לא מספקת את אתוס ההנהגה המודע לעצמו שהתקיים באליטות הישנות.

"תחושת הכוח גורמת לאנשים לשקר לעצמם ולהאמין שהם מוצלחים יותר"

אישוש למצב זה ניתן לקבל גם מדבריו של פרופסור טריברס, אבי הביולוגיה האבולוציונית: ”היכן שיש פחות  שוויון יש יותר האדרה של האינדיבידואל. והיכן שיש האדרה של האינדיבידואל יש יותר הונאה עצמית. והיכן שיש יותר הונאה עצמית יש פחות רגישות חברתית והזדהות עם הזולת. תחושת הכוח גורמת לאנשים לשקר לעצמם ולהאמין שהם מוצלחים יותר ושנקודת השקפתם היא הנכונה". אנחנו רואים כיצד המעמד המצליח בארץ מפתח בקרבו תחושת עליונות המרחיקה אותו מהאחריות לחברה בה הוא חי. כיצד הצלחתו האישית של כל אחד מחברי הקבוצה השלטת במדינה עומדת לכולנו לרועץ.

הצגה שונה של הדברים ניתן למצוא בספרו המרתק של מנקור אולסון "עלייתן ונפילתן של אומות". המחבר מתאר מציאות בה ככל שחולפות שנים רבות יותר מאירוע מכונן שפקד אומות – אירוע שהרס את המבנים והתשתיות הקיימות בהן מן היסוד – כך הולכת וצומחת בקרבן רשת חדשה וצפופה של קבוצות שונות לאינטרסים מיוחדים ולחלוקה. מצב עניינים זה מייצר מגמות הולכות ומתחזקות של שקיעה והדרדרות. האליטות בתוכן, המתגלמות באותן קבוצות, עסוקות בשימור מעמדן ומונעות את יצירתם של תהליכי צמיחה והתחדשות נדרשים. יפן, איטליה וגרמניה עברו תהליך שכזה עם תום מלחמת העולם השנייה. הקמת מדינת ישראל היתה בהחלט אירוע מכונן שכזה, שממנו החלו התהליכים המתוארים לעיל. תהליכים שקיבלו תנופה גדולה עם היעלמות דור המייסדים של המדינה.

התייחסות מעניינת אחרת לנושא, המבוססת על ניתוח בין-דורי, ניתן למצוא בספרו של הסוציולוג יונתן שפירא ז"ל "עילית ללא ממשיכים". בספר שכתבתי על הפוליטיקה הישראלית, "לקראת פרדיגמה חדשה", אני טוען, כי התופעה הקשה הזו של חולשת המערכת הפוליטית בישראל לא באה לנו מידי שמיים. שלושה מקורות חשובים מזינים אותה והם: חולשת הדור, חולשת הציבור החילוני, וחולשת האליטות. בסיפורן של האליטות בישראל אני מציג תמונת מצב הדומה במאפייניה למתואר לעיל ומוסיף על כך היבטים ישראליים ייחודיים. בקבוצה השלטת כיום במדינה אני מזהה גם כן שלושה גורמים עיקריים: הפוליטיקאים, התקשורת ואליטות תומכות-ממסד. מובן שישנן גם אליטות תרבותיות וחברתיות שאינן נוטלות חלק בקבוצה השלטת כיום במדינה.

האליטה התרבותית במדינה מסתפקת בכך שהיא מהווה זרקור מוסרי לחברה הישראלית. חולשתה נגזרת מכך. גישת-היתר המוסרנית (הטיית-יתר ערכית ואידאולוגית, הרואה בערכים האנושיים האוניברסליים את חזות הכל ומתעלמת מן המכלול הרחב של היש הקיים) המאפיינת אותה היא למכשול לה. היא מרבה להטיף מוסר, אך משוללת יסוד חשוב וחזק של יוזמה מעשית לשינוי פני המציאות במדינה. אין לה תוכניות של ממש כיצד לעשות את הדברים אחרת. עצומות של סופרים ואנשי רוח או מאמרים מפיהם המתפרסמים בעיתונות הם הדבר הבולט ביותר בעניין זה במדינתנו.

הדוגמה של שולמית אלוני ויוסי שריד

מעניין במיוחד הוא סיפורם של שולמית אלוני ויוסי שריד, שקפצו למים הפוליטיים וניסו להשפיע דרכם. שניהם היו אנשים מוכשרים ביותר ואיכותיים עד מאוד, אך שניהם לא יכלו לחרוג בהתנהגותם מדפוס גישת-היתר המוסרנית הזאת. הם סברו שעם רטוריקה מתלהמת יוכלו להשפיע ולשנות את פני הדברים. התוצאה הייתה הפוכה לגמרי: הם פרשו מן הפוליטיקה והשאירו אחריהם אדמה חרוכה: מערכת פוליטית מפוצלת והזויה. זו דוגמה מצוינת כיצד כוונות טובות וערכים נאצלים אינם בהכרח ערובה להשגת תוצאות איכותיות,  דוגמה טובה לכך שעלינו לתת את הדעת לדרכי התנהלותנו, ל"איך" ול"כיצד" בחיינו הציבוריים. וזה אמור להזכיר לכולנו, כי אדם וחברה מוסריים נקבעים קודם כל ומעל לכל על פי תוצאות מעשיהם ומחדליהם. יוסי שריד ושולמית אלוני לא שקדו על בניית 'עוצמה דמוקרטית' בחברה הישראלית, שתאפשר להגיע להסכמות לאומיות נרחבות ותייצר בקרבנו תהליכים ותרבות פוליטית שיאפשרו לנו להגיע להכרעות לאומיות חשובות. כיוון שכך, הם כשלו.

המחאה שפשטה במחוזותינו היא עדות חותכת לוואקום הגדול שנוצר עם נטישתן של האליטות, עם בריחתן מאחריות לנעשה במדינה, עם התמקדותן בעצמן, עם היותן מתנשאות – ועם הצורך שלנו בשינוי הסדר הקיים וביצירת אליטות חדשות.

_________________________________________________________________________________________

נמרוד נוי עוסק בפיתוח עסקי ובייעוץ ארגוני ואסטרטגי, הוא בוגר הטכניון בחיפה בהנדסת תעשייה וניהול ובוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב. נמרוד עבד בתעשייה המתקדמת בארץ, היה פעיל במועצה הציונית בישראל והשתתף במשך מספר שנים בפורום האסטרטגי שלה בראשותו של פרופסור יחזקאל דרור. הספר שכתב, "לקראת פרדיגמה חדשה", (הקליקו לקריאת הספר בפורמט דיגיטלי) מציג תפיסה חדשה לחיים פוליטיים במדינה. הוא ניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, הוא מניח תשתית למחשבה סדורה ומושכלת באשר לחיינו הפוליטיים, והוא מתווה עקרונות, עיקרים וקווים מנחים מעצבי מדיניות לפרדיגמה חדשה של חיים פוליטיים במדינת ישראל.