יום בחייה של מהפכנית.
ארבע וחצי בבוקר. לפני 13 שעות קיבלנו בבית החולים את הידיעה על מותו של משה סילמן. שישה ימים של דאגה, כאב והלם בלתי נתפש הגיעו לנקודה של וודאות אחת: משה אינו איתנו עוד.
עוד מעט השחר עולה, ואני מסיימת עוד יום בחיי, יום אחד שלא אשכח לעולם. כדי להצליח להסביר לעצמי מה אני מרגישה עכשיו, אני צריכה לחזור טיפה אחורה, אל יום חמישי בערב.
באותו ערב, הגעתי לנמל ת"א לנאום במסגרת הייד פארק של נשים המובילות לשינוי חברתי. זהו אותו נאום, שנמל ת"א פחד מפניו, עד כי עמד לבטל את האירוע בשל חששו שאדבר נגד הממשלה. באמת עניין לא סביר בדמוקרטיה לדבר כנגד הממשלה.
מאז מוצאי השבת האחרונה שבה הצית את עצמו משה סילמן, אני מסתובבת עם תחושת אחריות גדולה ועם צורך בוער לתעל את העשייה של השנה האחרונה לשינוי כלשהו שיהיה מוחשי ומיידי. זה לא שאני חייבת. אני רוצה. לא רק רוצה… אני פשוט לא יודעת איך אוכל לחיות אחרת. בעיקר עכשיו.
"לא מוכנה לחיות עוד בחברה שבה כולנו עבדים לברוני ההון והשלטון"
אז עם תחושת האחריות הזו, לצד הכאב העצום והעיכול החלקי בלבד של אירועי השבוע, הגעתי לנאום. הנאום הכיל דברים שכבר ביטאתי בעבר בניסוחים שונים, אבל את סופו, יכולתי לכתוב רק אחרי מה שאירע במוצאי שבת:
"אני לא מוכנה לחיות עוד בחברה שבה כולנו עבדים לברוני ההון והשלטון. אני לא מוכנה לחיות עוד בחברה שבה אנחנו לא חופשיים ולא שולטים בחיינו. אני לא מוכנה לחיות עוד בחברה שבה אנשים מציתים את עצמם מרוב ייאוש וחוסר כל. אני לא מוכנה לחיות בחברה כזו עוד. לא עוד.
"אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני אלחם עד טיפת כוחי האחרונה, כדי לדאוג שהחיים כאן עבור כל בני האדם יהיו באמת חיים שפויים וטובים. אני אלחם עד טיפת כוחי האחרונה עבורכם, עבור כולכם, כדי שהחיים שלכם יהיו חיים הגיוניים וטובים. עד טיפת כוחי האחרונה, אלחם להקים כאן מחדש חברה צודקת והוגנת".
זה היה הנאום, שנכתב שעה קלה לפני כן בדמעות. לאחר תום האירוע, עוד התכנסנו לישיבה ולחשיבה משותפת על השלבים הבאים במאבק. השיחות המשיכו גם אחר כך, בבר קיימא – הבר הקואופרטיבי שלנו, שאליו הלכנו כדי להתאוורר קצת. עד ארבע בבוקר עוד הייתי שקועה בזה. נשארתי לישון בתל אביב אצל חברה.
בוקר שישי.
תשע בבוקר וכבר התייצבתי לישיבה בענייני משאל העם הכלכלי, אחת היוזמות החשובות שרצות בימים אלה שאני מאמינה שתחולל כאן שינוי של ממש. תכננתי בוקר רגוע של הקשבה, חשיבה בנחת, קצב מתון, ואז כמה שעות של חופש ומנוחה בטרם אצא לאסוף את בנותיי מביקור של יומיים אצל סבא וסבתא.
לפתע טלפון. עופר ברקן מהחזית החיפאית: "אור-לי, אנחנו צריכים אנשים בביה"ח שיעזרו למשפחה של משה. יש שם המון צלמים ותקשורת, נראה שאלה השעות האחרונות בחייו, אין שם כרגע פעילים והמשפחה זקוקה לסיוע בהדיפת התקשורת. את יכולה להגיע לשם?".
עצרתי לבדוק מה נכון לי. בית החולים קרא לי. שלחתי מיד הודעה לפעילים נוספים שיגיעו ויצאתי לדרך. בבית החולים פגשתי לראשונה את משפחתו של משה. אחיותיו הכואבות כל כך עתה הרשימו אותי בלבן הפתוח ובחוסנן הנפשי. מיד הן נכנסו אל לבי. חיבקתי אותן, ליטפתי אותן, הייתי איתן.
תוך כדי גם טיפלתי בתקשורת היכן שהיה צריך, ומדי שעה כמעט הייתי צריכה גם להזים שמועות עקשניות שעלו באמצעי התקשורת או בפייסבוק, על כך שמשה מת. הוא לא מת, דיווחתי, מצבו אנוש, אבל משה חי.
ושוב אני עם בת ציון וריקי אחיותיו של משה. וזו הייתה תחושה קצת משונה, לחוש קרבה כל כך גדולה לאחיות של משה, שאותו לא ממש פגשתי עד היום.
אני לא יודעת איך זה קרה, אבל כשהלכתי אחריהן עם חברי היקר למהפכה חמי שטורמן לעזור במשהו, פתאום מצאתי את עצמי ניצבת בחדרו של משה, סמוך למיטתו.
וכך התגלגלו הדברים, שהפעם הראשונה שפגשתי את משה, הייתה כשהוא מורדם ומונשם, חבוש כולו, בשעות האחרונות לחייו.
אם ערב קודם היו אומרים לי שכך מצפה לי למחרת, הייתי כנראה מתעלפת. אבל באותו רגע, לא התעלפתי. בליל של רגשות הציף אותי. כאב ועצב וחוסר אונים והתרגשות אפילו, ותדהמה לנוכח החיים שאלוהים כמה שהם קשים לפעמים.
הצרכים השונים של המשפחה, מנעו ממני בשלב ראשון להתעכב ונכנסנו ויצאנו מהחדר לאורך הבוקר. אבל אחרי כמה זמן, פתאום קרה המקרה ונותרתי לבד בחדר עם משה.
זה מיד החזיר אותי אחורה בזמן. שנתיים וחצי אחורה לערך, עת הגעתי לבקר את אמי (עליה השלום) בבית חולים שבו הייתה מאושפזת במצב קשה מזה זמן רב. אמי, אז חולת אלצהיימר במצב מתקדם, לא תקשרה כבר שנים עם הסביבה, ובחודשיה האחרונים כבר הייתה משוללת יכולת תנועה או תגובה. היא פשוט שכבה שם.
באותו ביקור אז אצל אמי, קרה קסם. לראשונה בחיי חשתי את אמי כמו שלא חשתי אותה קודם. הרגשתי אותה באופן ישיר, כמו שלא הרגשתי אותה באף שיחה או מגע קודם. פתאום היינו רק שתינו בעולם. מחוברות.
הרגע ההוא נשאר עמי עד היום, ובעיקר היכולת הזו, לחוש במשהו שהמוח הרציונלי שלי בטח לא יכול לתת לו מילים או הסברים.
אדם שבחר להקריב עצמו בייסורים למען קיום שפוי של אנשים אחרים
והנה החיים נעים במעגלים משונים, ואני ניצבת לפני משה. משה, שעד לפני שבוע היה עבורי בסך הכל חבר בפייסבוק. משה, שלקח בחירה שהמוח שלי עוד לא עיכל ותפש. משה, שאני אישית רואה בו אדם שלא היה רק מיואש, אלא גם אדם שבחר להקריב עצמו בייסורים למען קיום שפוי של אנשים אחרים. משה, שאני מתפללת שאיש לא יחלום אפילו לעשות כמותו. משה, שגרם לי מאז מוצאי שבת לחוש נחישות שאותה לא הכרתי קודם. משה, שגרם לי לכתוב ולומר לראשונה בחיי: "עד טיפת כוחי האחרונה אלחם למען חברה צודקת".
אז אני ניצבת לפני משה. ושוב קורה הקסם ההוא. פתאום אף אחד לא קיים בעולם, ואין סביב בית חולים ומכשירים וצפצופים, ולא משנה מה עיניי רואות, כי אני חשה שאני פוגשת במשה. הנה, אנחנו נפגשים.
ופתאום לשנייה אחת קטנה, אני מחייכת. אני מחייכת כי אני מבינה איזה מדהים הוא משה. כן כן, המילה הלעוסה הזו: מדהים. לא הכרתי את משה עד היום, אבל הנה, עכשיו חשתי בזה. משה מדהים.
(מי שמכיר אותי כבר יודע, שאני מאלה שיש להם באג משונה בתוכנת המחשב: אני מאמינה באופן עמוק שבכולם טמון טוב, וש-deep down בעצם כולם – מדהימים. כן, שוב, אותה מילה. זהו אותו קסם אנושי, שקל לכולנו לחוש כשאנו פוגשים למשל תינוק).
אז אני ניצבת מול משה, וברגע ברור אחד אני חשה את מה שיודעות אחיותיו, את מה שיודעים אחייניו, חבריו ומכריו. משה מדהים. פשוט מדהים. ואני יוצאת אחר כך מהחדר, וחושבת לעצמי שזה בלתי נסבל שזה מה שקורה לאדם מדהים. וחושבת על כך שזה לא יאומן שאדם מדהים הגיע לחיי עליבות וחוסר כל. איך זה יכול להיות? זה בלתי אפשרי. זה פשוט בלתי אפשרי שככה קרה, ושככה קורה לכל כך הרבה אנשים אחרים. כל הזמן!
איך זה יכול להיות שאני קונה את הבולשיט הזה של "האזרחים הפשוטים"?
ואני חושבת על זה שאנחנו מדברים כל הזמן על "האזרח הפשוט". על כך שבסך הכל כולנו "אזרחים פשוטים". ואני מתמלאת פתאום בכעס. מה פתאום פשוטים? אנשים הם מדהימים! אז איך זה יכול להיות שאני קונה את הבולשיט הזה של "האזרחים הפשוטים"? זה אמור להיות אחרת בכלל… זו אמורה להיות: מדינת האזרחים המדהימים. ואני חושבת לעצמי, שלו היינו מפסיקים להאמין במה שמספרים לנו: שאנחנו בסך הכל "אזרחים פשוטים", לו היינו מבינים שאנחנו בעצם "אזרחים מדהימים" (!)… אולי הכל היה נראה כאן אחרת.
כי לו היינו מבינים שאנחנו לא פחות ממדהימים, היינו חשים באופן ברור ונחרץ, שמגיע לנו לחיות טוב. ממש טוב. לו היינו באמת מבינים כמה אנחנו מדהימים, לא היינו מוכנים להמשיך לבלוע את הגלולה המרה ולהתפשר על התפריט המטורף והמקולקל הזה שמגישים לנו במסעדת החיים במדינת ישראל.
ופתאום הייתה לי הרגשה שלא רק אני הבנתי שמשה מדהים. אלא שגם משה הבין את זה על עצמו. הוא הבין שהוא מדהים. ואולי הוא הבין, שאין מצב שאנשים מדהימים כמוהו ימשיכו לאכול את הרעל הזה שמאכילים אותנו בו. עד כאן.
בחזרה לבית החולים.
השעות נקפו, הפעילים שהגיעו לבית החולים התרבו, ואחיותיו של משה כבר היו עטופות מכל עבר בתמיכה חמה. ואז זה קרה. שלוש וחצי אחר הצהריים. ומשה הולך מאיתנו.
החל מאותו רגע מתחיל רצף של אירועים ואנשים ועיתונאים וצלמים שמגיעים והחלטות שצריך לקבל וכאב ושברון לב ודמעות… אלוהים כמה דמעות.
ובתוך כל זה צריך לנהל את התקשורת שמחכה מחוץ למחלקה, ותוך כדי אני מרימה טלפון לאבא שלי בקול רועד ומבקשת שיגיע לאסוף את הבנות שלי מסבא וסבתא שלהן כי אני אוכל לעשות את זה עכשיו, ושוב דמעות וקול נשבר אבל אין זמן לרגע פרטי, זו הרי לא טרגדיה אישית – זו טרגדיה לאומית.
ואז מסיבת העיתונאים שבה יוס ברוך מהחזית החברתית והרבה עידית לב מעמותת "רבנים למען זכויות אדם" מקריאים את הצהרת המשפחה ומדברים מדם לב כולנו. "מדינת ישראל! אם זה לא עורר אותך, אני לא יודעת מה יעורר אותך אבל תתעוררי!", אומרת עידית בכאב. אלוהים, האם עכשיו מדינת ישראל באמת תתחיל להתעורר?
והחלק עם התקשורת נגמר ואני נכנסת שוב פנימה למחלקה להיפרד מבני המשפחה שיוצאים מדלת אחרת, שומרים על פרטיותם מפני הצלמים, ואני מחבקת את אחיותיו של משה, אחיותיו שהפכו במהלך היום לאחיות שלי גם כן.
והיום הזה שחשבתי שהוא פשוט יהיה יום רגיל, הוא לא נגמר, כי משם אני יוצאת עם שניים מחבריי בחדר המצב חזרה לתל אביב, לרחוב קפלן, שם נתכנס בתשע וחצי להדליק נרות זיכרון.
והנה אנחנו על המדרכה ברחוב קפלן, סמוך למקום שבו הצית את עצמו משה, ולאט לאט מתרבים האנשים, והנרות, והצלמים, והכאב, וביד רועדת אני כותבת על שלט: "טרגדיה לאומית" ו"לא יהיו עוד מחוסרי דיור ברחובות! משה, בנו נשבענו!", והעצב וההלם והכאב והתדהמה והכעס לנוכח מה שקורה ממשיכים להתפשט לכל תא בגופי.
והשעות נוקפות וכבר אמצע הלילה, והבנות שלי ישנות אצל אבי, ואני כבר מותשת לחלוטין משבוע דל בשינה עם לב הולם בכבדות, מבינה שהגיע הזמן לנסוע לאבי וללכת לישון לצד בנותיי, אבל מסרבת לעזוב את רחוב קפלן, כי חוששת מהרגע שבו אשאר לבד עם כל היום הזה, עם כל השבוע הזה.
ונפרדת מהמון חברים שדאגו אחד לשני כל הערב וחיבקו אותי כל הזמן, ומתי שמואלוף היקר, המשורר והמהפכן מלווה אותי בדאגה למכוניתי, מוודא שאני מסוגלת לנהוג עכשיו, והנה, אני לבד באוטו, עוזבת את היקום של הטרגדיה הלאומית ונוסעת אל בנותיי, בחזרה אל היקום האישי שלי.
וניצבת באישון ליל בחדר שבו ישנות בנותיי, והן ישנות שינה שלווה ותמה, נשימותיהן רגועות ורחוקות מכל הכאוס המטורף הזה. ואני נוגעת בהן, מלטפת ומתבוננת, ומתפללת. מתפללת שהן יודעות שהן לא פחות ממדהימות. לא פחות ממדהימות. ומתפללת שהן יודעות שהן ראויות. ממש כמו כל בני האדם, הן ראויות פשוט לטוב.
עד טיפת כוחי האחרונה, משה, אפעל לכך שכולם ידעו את מה שאתה הבנת: שאנחנו ראויים לטוב. כולנו. ואנחנו לא נסתפק בפחות מזה. עד טיפת כוחי האחרונה, משה, עד טיפת כוחי האחרונה אמשיך במהפכה שמקדמת את הטוב. ואלי יצטרפו, משה, כל אלה שהערת, ויחד נייסד מחדש מדינה של צדק חברתי לכולם. יחד נייסד כאן, משה, את מדינת האזרחים המדהימים שראויים פשוט לטוב.
_________________________________________________________________________
קריאה נוספת:
תגובות ברחבי הפייסבוק למותו של משה סילמן
אחרי מאבק של שישה ימים, משה סילמן הלך לעולמו
הרשויות הפנו לו עורף, ומשה סילמן לא היה מוכן להפוך לחסר בית
משה סילמן נפל בין הכיסאות של הביורוקרטיה
חיפאי
22 ביולי 2012 @ 11:41
מסכים עם דורון. חבל שמת וחבל על הדרך בה בחר למות אבל די כבר עם הפאתוס הזה. גם בתמונות – במותו ציווה לנו את החיים… אולי גם טוב למות בעד ארצנו? רבאק.
דורון
21 ביולי 2012 @ 17:33
אור-לי אני מכבד מאד את הרגישות שלך ואת הכאב. אני מעריך גם את מה שאת מוכנה להקריב למען המחאה/מאבק. אבל זו לא הדרך. משה היה אדם בשר ודם – לא "מדהים" ולא "לא מדהים". בתור מי שמשתתף במחאה הכיוון שאת לוקחת לא תורם, בעיניי. יותר מידי פאתוס, יותר מידי זיהוי בין הציבורי לאישי. המוות של משה הוא "טרגדיה לאומית"?! נסחפת.