זה לא ברור לי. אני לא מצליחה להבין, באמת שלא. איך, איך יכול להיות שההתעמרות באזרח הפשוט הפכה למשהו כל כך מובן מאליו, עד שרוב האזרחים פשוט מקבלים את זה כעובדה קיימת? איך יכול להיות שההמונים מוכנים לספוג, ועוד מגיבים בציניות כשמישהו מנסה לעשות משהו?

טרגדיה אישית? הרי כל כך הרבה אנשים נתקלים באטימות של המוסד לביטוח לאומי. כל כך הרבה אנשים נאבקים מרות, לאורך זמן, כדי לקבל דברים שהם זכאים להם בדין. ולא רק בביטוח הלאומי.

איך יכול להיות שהמדינה רודפת אדם נכה בגין חוב של 5,000 שקל (כן כן , הביטוח הלאומי הודה עכשיו, לאחר מותו, שנפלה טעות, וחובו של סילמן ז"ל היה 5,000 ולא 15,000 שקל)  ובמקביל מוותרת לענקים על חובות עתק?

איך יכול להיות שהאזרחים יודעים אודות "התספורות" למיניהן, הוויתורים לתשובה ולשכמותו על מיליונים רבים, וכל אלה עוברים בשקט מוחלט? איך יכול להיות שקבלן חצוף מותיר המוני משפחות בלי בית וללא חסכונות, בלי יכולת לשקם עצמן מחדש, ואילו המדינה נחלצת לעזרתו, ומשאירה אותן זרוקות, וכולם שומעים בחדשות וממשיכים הלאה, כאילו הכל בסדר? כאילו אילפו אותנו ש"לגדולים" מותר, כאילו הרדימו את המצפון החברתי שלנו, בבחינת "מה אכפת? כל עוד זה לא אני – זה לא מעניין".

אבל – האמנם זה לא אתה? "הישראלי הלא פראייר" שילם לאורך שנים ארוכות אלפי שקלים מיותרים לחברות הסלולר, שבעליהן נהנו ממשכורות עתק, ותמורת העושק קיבל שירות הגובל בביזיון.

"הישראלי הלא פראייר" כבול בידי הבנקים ומשלם ריביות מטורפות על פעולות פשוטות.

"הישראלי הלא פראייר" מפקיד כספי פנסיה שעלולים להמחק לו יום אחד סתם ככה, ועל הדרך משלם הרבה מאד לחברה שמשחקת בכספו.

"הישראלי הלא פראייר" משלם מס הכנסה כל כך גבוה, וביטוח לאומי ומה לא – אבל כשמגיע הרגע בו הוא זקוק לשירות, אפילו שירות רפואי אלמנטרי, הוא מבין שאין קשר בין מה ששילם כל ימיו לבין מה שיקבל.

"הישראלי הלא פראייר" מבין שאנשים עשירים משלמים מס נמוך הרבה משלו באחוזים, ומאמץ את ההסברים שלימדו אותו – שזה למענו. כי ככה תהיה לו עבודה. כי ככה המדינה שלו יותר חזקה.

רשימת "הישראלי הלא פראייר" תהיה ארוכה כמו שביל הנחש אם נמצה אותה. העיקר שבכביש הוא לא ייתן לאף אחד לעבור ויחסום את הצומת כדי שחלילה מישהו לא ייכנס לפניו בתור – כי הישראלי לא פראייר.

כל כך הרבה הזדמנויות יש לישראלי לקום ולשנות. לקום להגיד "לא מוכן". לקום ולהגיד "לא סופג יותר". אבל אחרי כמה הפגנות הישראלי נסוג, כי הוא לא פראייר לצאת החוצה בחום הזה  ולהזיע.

הישראלי בבית מול הטלוויזיה – יש "הישרדות", או שהוא בדיוק יושב בבית קפה

המחאה אתמול לא באה לסמל את מעשה ההתאבדות של משה סילמן. היא באה לסמל את המאבק של האזרח הקטן, הפשוט, נגד משהו גדול וחזק ממנו. ונגד משהו גדול וחזק צריך להיות גדולים וחזקים. אבל הישראלי בבית מול הטלוויזיה – יש "הישרדות", או שהוא בדיוק יושב בבית קפה, שותה כוס קפה ב-20 שקל. ועם כמה מאות אנשים אכפתיים קשה להזיז דברים.

"אז מה זה קשור?" "אז הוא לא הצליח בחיים", "אז בן אדם לא התנהל כמו שצריך".

לא, חבר'ה. תמיד יהיו אנשים מצליחים יותר ומצליחים פחות, מוצלחים יותר או פחות. זה בכלל לא העניין. העניין הוא המובן מאליו הזה, אפסיות "האזרח הפשוט", הלגיטימיות להתעמר בו, הלגיטימיות לנהוג איפה ואיפה בבני אדם ובפער כה קיצוני, חוסר הבושה בכך שהחוק אינו שווה לכולם. איבדת כמה מיליונים ולא תוכל להחזיר? לא נורא, אתה איש יקר. חסרים לך 5,000 שקל  ואתה נכה? נרדוף אותך עד הסוף.

ומי שחושב שאם הוא יושב בביתו, עוצם עיניים ולא מטריד את עצמו כי זה לא קשור אליו – טועה טעות מרה. כי כשכל אחד לעצמו, החברה לא תגיע רחוק. וגם כי חברה נמדדת על פי יחסה לחלשים ולא על פי התרפסותה בפני העשירים. כי הספינה לעולם תתקדם בקצב של החותר האיטי ביותר.

• שירלי קובלסקי היא מטפלת במוזיקה, עובדת משרד החינוך, מתנדבת במסגרת תהל"ה, משתתפת באופן פעיל במחאה ומתעדת אותה בצילום. מנהלת בלוג חברתי בקפה דה מרקר.