בחדר הצמוד אל משרדי המרפאה הפתוחה ביפו צד את העין פוסטר על אחד הקירות: "הכובש דורש צדק חברתי. הנכבש מבקש צדק". סיסמה שאנחנו מכירים מרחובות עמוסים באדם במרכז תל-אביב, משאגות מחאתם. כאן, במרחב הזה וברגע הזה, ללא שאגות, לפידים, ומצלמות, הסיסמה מקבלת משמעות קונקרטית עד כאב. מול המציאות המתרחשת בכל יום במרפאה, הסיסמה הזאת היא מדויקת לגמרי אך גם קטנה מלהכיל את האמת.

ביום א' (15.7) נערך מטעם ועדת המשנה של הכנסת למאבק בסחר בנשים סיור במרפאה הפתוחה ביפו, המנוהלת בידי עמותת רופאים לזכויות אדם (ע"ר). את הסיור יזמה יו"ר הוועדה, ח"כ אורית זוארץ (קדימה), שמקדמת את סוגיית המודעות לחסרי מעמד בישראל ולצרכיהם מאז 2010. בסיור נכחו גם ח"כ שלמה מולה (קדימה), ח"כ דניאל בן-סימון (עבודה) וח"כ יואל חסון (קדימה). כן נכחה בדיון אשת השגריר הבריטי בישראל,  סליה גולד.

בסיור הוצגו לחברי כנסת ולנציגי ארגונים חברתיים הממצאים העדכניים של עבודת המרפאה הפתוחה, ובפרט צרכיהם הרפואיים של המטופלים – רבים מהם קורבנות מחנות העינויים בסיני. צוות המרפאה הציג את ממצאי הראיונות שנערכו עם הקרבנות, את צרכיהם הסוציאליים ואת הכשלים והפערים שקיימים בזיהוי ובטיפול בקרבנות במתקני הכליאה.

עם תחילת הישיבה הוזמנו החברים לצאת לסיור קצר מסביב למרפאה ובתוכה. כניסת המטופלים למרפאה תותר רק בעוד כשעה, אך בצמוד לדלת הכניסה מן הרחוב כבר יושבים דומם המטופלים הראשונים של היום. נכנסים לחצר הפנימית של המבנה, ושם, בצל סככה וצמחים משתרכים, ממתינים עוד לפחות עשרה מטופלים. וזו רק תחילתו של היום. בחדר ההמתנה, גודלו כגודל דירת חדר צנועה, "יכולים להמתין גם כמאה אנשים", אומרת רעות כ"ץ, מנהלת המרפאה, בזמן שהיא מצביעה אל עבר החלל הצנוע, בו יושב שעון אל הקיר על כסא פלסטיק מטופל חבוש ברגלו.

"בשנה הבאה יחגוג הארגון את שנתו ה-25", פותח בדברים רן כהן, מנכ"ל רופאים לזכויות אדם, ומדגיש כי פעילות הארגון היא בישראל וגם מחוצה לה – בגדה המערבית ובעזה. "דאגה לבריאות היא גם דאגה לתנאים מגדירי בריאות, כמו מים, חשמל ותשתיות, הכנסה והשכלה. בריאות היא זכות שצריכה להיות ממומשת באופן שוויוני על-ידי כל אדם".

רעות כ"ץ מוסיפה: "אנחנו לא רוצים להחליף את משרד הבריאות או להיות מרפאה אלטרנטיבית. אנחנו תלויים בתרומות, ומשרד הבריאות לא יכול לסמוך עלינו. זה לא אחראי". ח"כ זוארץ הגיבה לדברים באמרה כי "המדינה מפנה לארגונים חברתיים במקום ליטול את האחריות על עצמה. זה מעוות לחלוטין. משתחררים מסהרונים מקבלים כרטיסים עם הפניות להמשך טיפול אצל רופאים לזכויות אדם".

קבירה בחול, עינויים בחשמל וצריבה בברזל מלובן

שחר שוהם, מנהלת מחלקת מהגרים וחסרי מעמד במרפאה, הציגה את הנתונים מראיונות שנערכו עם קורבנות מחנות העינויים בסיני. "מתרחשים אירועים קיצוניים של אונס ושל התעללות קשה. רצינו למפות את התופעה ולצערנו גילינו שאנחנו מתמודדים עם משהו בקנה מידה רחב מאוד. ברגעים אלו אנשים רבים נאנסים, מעונים ונרצחים. עבדנו עם ערוץ 2 במשך זמן רב כדי לחשוף את ממצאי התחקיר, לאחר ראיונות עם כ-1,300 מבקשי מקלט" [ הסיוט בגבול ישראל מצרים, 18.3.2011 ].

הממצאים חושפים עולם מזוויע המתרחש במרחק נגיעה, בסיני, אזור פרוץ מבחינה מוסרית ושלטונית, שמתקיימת בו רשת ענפה של עינויים ושל סחיטות. שבטים בדואים שולטים על צירים מרכזיים המשמשים לסחר בסמים, בנשק, ובבני אדם. מתוך ראיונות עם 682 מבקשי מקלט מאריתריאה ומאתיופיה, 59% מהמרואיינים דיווחו על עינויים קשים, בהם קבירה בחול, עינויים בחשמל וצריבה בברזל מלובן. 39% מהמרואיינים היו עדים לפציעות או למוות של אחרים. 81% מהם הוחזקו בתנאי כליאה, שמירה וכבילה. זמן ההחזקה במחנות העינויים עומד על ממוצע של 23 ימים, אך במקרים מסוימים הגיע גם ל-200 ימים.

כופר של 50 אלף דולר 

החטופים מוחזקים כבני ערובה עד שיוכלו לחלץ ממשפחותיהם סכומי כסף גדולים מאוד, וסכום הכופר הנדרש היום נע בין 500 דולר ל-50 אלף דולר ואף מעלה מזה. משפחות החטופים נאלצות למכור את כל רכושן ולגייס בכל דרך אפשרית את הסכומים הבלתי-סבירים. 72% מהניצולים מדווחים כי נמנע מהם כל אוכל במהלך השבי, ו-63% דיווחו על מניעת מים. 45% מהמרואיינים הן נשים, ומוערך שמחציתן לערך עברו התעללות מינית ואונס. יותר מ-200 מרואיינים דיווחו בראיונות כי הם הועברו בין קבוצות שונות של מבריחים.

ח"כ זוארץ העירה בתגובה לממצאים הקשים כי "זה המקום של הקהילה הבינלאומית להפעיל לחץ. הרבה קורבנות נמצאים כאן, ותפקידנו לזעוק את זעקתם".

שוהם מוסיפה כי המרפאה מצאה שיש היעדר חמור של מערך טיפול ושיקום לקורבנות העינויים, וכן היעדר מערך זיהוי ראשוני וגישה מוסדרת אליהם מצד עמותות חברתיות. קהילת חסרי המעמד ומבקשי המקלט בישראל מתמודדים עם טראומה ובושה, עם מחויבות להחזיר את סכומי הכופר למשפחתם, ועם השנאה והגזענות הגואות כלפיהם בקרב הציבור הישראלי. המרפאה מציעה לגבש מתווה מוסרי ומעשי, לפיו תיעשה הפרדה בין סוגיית המעמד האזרחי לבין הכרה בזכויות חברתיות, ושבתוך כך תגובש מדיניות הגירה המכבדת זכויות אדם ונאמנה לאמנות הבינלאומיות. בינתיים, יש להעניק מעמד של תושבות חברתית לקבוצות של חסרי מעמד בישראל, ביניהם מבקשי מקלט וקרבנות מחנות העינויים בסיני, שיאפשר גישה לשירותי בריאות ורווחה דרך המערכת הציבורית.

"ההיסטוריה שלנו צריכה לעמוד מול עינינו"

"המצב שקיים היום הוא הכי גרוע", אמר פרופ' נדב דוידוביץ', חבר בהנהלת רופאים לזכויות אדם. "האנשים האלה נופלים בין הכסאות. יותר הגיוני גם כלכלית וגם מבחינת זכויות אדם, להקים מערך כלכלי-חברתי חזק יותר. תפקידם של נציגי הציבור להיות עם היד על הדופק. המקרה באיכילוב לפני כשבועיים היה ביטוי של פאניקה [ההליך שבסופו של דבר לא מומש, של סימון מטופלים זרים באזיקונים ובידודם במחלקות נפרדות]. מאז שקמה מדינת ישראל לא הייתה אמירה כל כך קשה וגזענית. באיכילוב נחצה קו אדום. לדבר הזה אין הצדקה, שחפת לא מדבקת כמו שפעת, והצעד לא באמת יעיל מבחינה אפידמיולוגית. בתחילת המאה ה-20, שחפת נחשבה מחלה יהודית, ועל-פי גישת הרפואה המערבית המקובלת. גם בארצות-הברית וגם באירופה רצו לבודד יהודים, ממניעים רפואיים טהורים לכאורה. ההיסטוריה שלנו צריכה לעמוד מול עינינו".

ח"כ בן-סימון: נציגי ציבור מתייחסים לחסרי המעמד כאל אבק אדם

ח"כ בן-סימון אמר בצער כי זו לו התקלות ראשונה בנתונים כאלה: "אני נתקל פעם ראשונה בעוצמה הזאת. זה כל כך עגום. המתעללים הבדואים מהלכים חופשי, אין בעל בית על הרבע מליון איש שנמצאים פה. חלק מנציגי הציבור מתייחסים אליהם בצורה לא אנושית, כאל אבק אדם. זהו שטח מופקר לחלוטין. צריך לחשוב איך לקדם ולו סוגיה אחת בתחום".

ח"כ מולה הוסיף את סיפורו הפרטי: "אני באופן אישי, כמי שחצה מדבריות, מזדעזע מהדברים. לא העליתי על דעתי שדווקא במדינת ישראל יהיו סימני שאלה לגבי זכויות אדם. אבל מתברר שאנחנו לא כאלה. זה צורם לי וקשה לי. אנחנו מצפים שמשרדי הממשלה יזמו חקיקה, ויקציבו תקציבים. הפחד הקיומי כעם יהודי מבלבל אותנו ומוציא אותנו מדעתנו. כשמדובר בבני אדם אסור לנו לשכוח שגם אנחנו בני אדם".

"מדינת ישראל כשלה בנושא ההגירה והגבולות שלה. הפקירה את גבולותיה שלה, והיא עדיין צריכה לשמור על הגבולות ועל אופייה ועל אופי החברה. מה שאתם עושים, במרפאה לזכויות אדם, הוא עזרה לאוכלוסיה חלשה שעוברת דברים קשים, אבל אתם גם עוזרים לחברה הישראלית. כל עוד הם נמצאים בישראל, המדינה חייבת לנהל את הבעיה, ולא יכולה להסתמך עליכם. חייבים לתת את הדעת על כך", אמר ח"כ חסון.

"אין אף ארגון שיש לו גישה לקורבנות"

סיגל רוזן, נציגת מוקד הסיוע לעובדים זרים, הוסיפה שקיימת החמרה מצד המדינה בנוגע לגישה אל האסירים. "מאז 2008 אסור לנו להיכנס לאגפים [של מתקן סהרונים], ומהשבוע נאסר עלינו להיכנס בכלל. משמעות הדבר היא שאין גישה לאסירים שעצורים עד לתקופה של שלוש שנים, ואין אף ארגון שיש לו גישה לקורבנות. מספר הכלואים רק עולה, וכשיגיע למספר של 20 אלף, גם לאו"ם יהיה קשה לאתר אותם".

אורית מרום, נציגת א.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט, ציינה שהעמותה שלהם היא הכתובת היחידה היום לקבל את הסיוע המשלים. "אנחנו מטפלים בכמה עשרות מטופלים בחודש, ובאופן טבעי לא מצליחים להגיע לכולם. אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד".

ח"כ זוארץ סיכמה: "ישראל מחויבת לאמנות הבינלאומיות למאבק בסחר בבני אדם, למתן מענה, אבל עדיין קיים לצערנו הרב פער גדול מאוד בין המחויבות לבין מה שקורה הלכה למעשה. לצערנו הרב הקליניקה ביפו היא מהקליניקות היחידות שנותנות מענה לקורבנות חסרי מעמד. וכאן זו אחריותנו כמחוקקים לחוקק חוק על בסיס אותן אמנות. בסיורים האלה אנחנו נחשפים למקרים קשים שבהם המדינה מסירה אחריות מעצמה. אנחנו נקרא להרחבת הפעילות לזיהוי ולאיתור קורבנות. הנושא על סדר יומה של הוועדה והיא תציב מעתה יעדים בפני משרד הבריאות ומשרד הרווחה. נבקש גם ממשרד המשפטים להכשיר את הצוותים הקולטים את הפליטים לחדד חושים ולאתר את קורבנות העינויים על מנת שיזכו לטיפול שיקומי לאחר הטראומה הנוראה שעברו במצרים".

• טלי קורל היא מתנדבת מכון תודעה, עמותה למען נפגעות ונפגעי תעשיית המין ולחקר זנות וסחר בנשים בישראל ובעולם.