הדלת נפתחת, ואנחנו נופלים היישר אל גוב האריות

כלומר אל אמצע קבלת הפנים. אני לופתת את היד שלו, אולי מהתרגשות, אולי כדי להעביר לו את התחושה שנעבור את זה ביחד, ואולי סתם מתוך רפלקס פולני עתיק לנעוץ במישהו ציפורניים בעת צרה. סקס ייאוש ויונה יהב, פרק 15, קול חתן וכל כלה

הדלת נפתחת, ואנחנו נופלים היישר אל גוב האריות

כלומר אל אמצע קבלת הפנים. אני לופתת את היד שלו, אולי מהתרגשות, אולי כדי להעביר לו את התחושה שנעבור את זה ביחד, ואולי סתם מתוך רפלקס פולני עתיק לנעוץ במישהו ציפורניים בעת צרה. סקס ייאוש ויונה יהב, פרק 15, קול חתן וכל כלה

>>> הפרק הקודם: ללכת עם גבר זר לחתונה זה כמו לראות סרט בנות, רק במציאות

בכניסה לחתונות תמיד יש את ההתרגשות הזו, כולם חגיגיים, לבושים, ריחניים. לעת ערב אוויר הקיץ הדחוס מתחיל להתפזר ולהצטנן, וגם אם זה לא מישהו קרוב יש משהו מדבק באווירה הרומנטית. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחתונה של א' שלי.

באור הזה של השקיעה המופלאה שנשקפת מראש הנקרה, אני וה"בן-זוג שלי לחתונה" נותנים ידיים וצועדים אל עבר הרכבל. אני מסתכלת עליו ומקווה שהוא עוד זוכר איך קוראים לי בכלל.

"על החיים ועל המוות, Let the show begin" אני אומרת לעצמי בזמן שאדון חנוט בעניבת פפיון סוגר עלינו את דלת הקרונית. א', בניגוד אליי, תמיד יודעת מה היא רוצה. לפעמים היא מזכירה לי את אבא שלה, האלוף במיל', כשהיא מפזמת את המוטו הקבוע "מטרה, תוכנית, עמידה ביעדים – רק ככה משיגים דברים עופרי!". בדיוק כמו עכשיו. לא איכפת לה שאמצע הקיץ ואפשר למות מחום, אצלה בחתונה כל נותני השירות יענבו עניבת פרפר! ככה היא חלמה את זה כשהיא גדלה בלונדון.

"אז תגידי, אני אמור להעמיד פנים שאנחנו ביחד כבר הרבה זמן?" הדייט שלי שובר את השתיקה כשהקרונית מתגלגלת במורד המדרון.

"לא, רק קצת זמן. לא צריך להעמיד פנים יותר מדי, פשוט תזרום…" אני אומרת לו ומסדרת את המחשוף של השמלה אל מול עיניו המשתאות. עוד רגע כזה, וגם אני אתחיל להאמין שאנחנו ביחד כבר הרבה זמן.

"אז אם שואלים כמה זמן אנחנו ביחד, זה בסדר לענות 'משהו כמו שמונה שעות'?" הוא שואל וזיק שובב חולף בעיניו.

"לא, לא, לא! מה פתאום! אל תגיד את זה… אבל גם אל תשקר. פשוט אל תענה תשובות מוחלטות, ערפל זו מילת המפתח. אתה יכול לענות נניח 'זה די טרי' ", אני מנסה להעביר לו על רגל אחת את מה שאמא שלו עוד לא הספיקה ללמד את הגוזל.

הכלה הכי יפה שראיתי
הכלה הכי יפה שראיתי (צילום: FreeDigitalPhotos.net)

הדלת נפתחת, ואנחנו נופלים היישר אל גוב האריות, כלומר אל אמצע קבלת הפנים. אני לופתת את היד שלו, אולי מהתרגשות, אולי כדי להעביר לו את התחושה שנעבור את זה ביחד, ואולי סתם מתוך רפלקס פולני עתיק לנעוץ במישהו ציפורניים בעת צרה.

עדת צווחניות היסטריות מסמנת לי את המיקום המדוייק של א'. כמו בצילומים גם עכשיו, היא הכלה הכי יפה שראיתי, ובניגוד לכל הצווחניות שמסביבה, היא דווקא נראית רגועה ושלווה. אין ספק, היא באמת נסיכה בריטית, ואם לא בגלגול הזה אז בטח בזה שלפניו.

לוקח לי כמה דקות עד שאני מגלה שמרוב התפעמות מא' ונשיקות נרגשות עם כל עדת הצווחניות שלנו, שכחתי את הבחור. אני מסתובבת לאחור ורואה אותו אוכל קבבוני טלה בטחינה, הטחינה קצת נוזלת לו בזווית הפה והוא דווקא חמוד ככה. לוקח לי עוד כמה שניות כדי לזהות שהוא עומד ומסתחבק עם לא אחר מאשר אבא של בועז, האקס שלי. אבא של בועז? מה הוא עושה פה? אוי לא! איך לא חשבתי על זה קודם?! אבא של בועז שירת עם אבא של א', הם לא סתם שירתו ביחד, הם חלקו טנק, הסיפורים מספרים שהם הצילו אחד את השני יותר מפעם אחת במלחמת יום כיפור. ועכשיו אבא של בועז עומד עם הבחור הזה, זה שאני בקושי מכירה, זה שאמור להיות הדייט שלי לחתונה, וכבר מניח לו יד עבה של שריונרים מזדקנים על הכתף. יש ביניהם כבר יותר קירבה ממה שיש בינינו, ואני לא בטוחה שאני אוהבת את זה. למה אי אפשר רק פעם אחת במדינה הזו להניח שתלכי לאירוע אינטימי, החתונה של החברה הכי טובה שלך למשל, ולא תתקלי דווקא באנשים שהכי פחות היית רוצה לפגוש שם?

אני מתלבטת אם להצטרף אליהם או לא, אולי אם לא אתקרב הם ימשיכו את ההסתחבקות שלהם זה עם זה, ושניהם עם הקבבונים, ולא יקשרו את כל הסיטואציה הזו אליי. מצד שני, אחר-כך אבא של בועז יראה אותי עם הבחור ויקשר את זה בכל מקרה, אז עכשיו זו ההזדמנות לעשות בקרת נזקים.

הקרב הוכרע בטרם הספקתי להזיז את כוחותיי

אני ממשיכה להתלבט עוד רגע, עד שיד מדושנת אוספת אותי אל גוף חמים ורך, אני בקושי מספיקה להבין במי מדובר וכבר נשיקה רווית ליפסטיק נמרחת לי על הלחי. אמא של בועז. הקרב הוכרע בטרם הספקתי להזיז את כוחותיי.

"התגעגענו אלייך! מה שלומך? איך הולך? איך בעבודה? נו, יש לך מישהו חדש?" היא יורה עליי את כל השאלות שלה בלי לתת לי רגע אחד של שהות להתאושש או להגיב, גורמת לי לפשפש בזכרוני בניסיון לדלות משם מה היא עשתה בצבא. עם כל הסיכול הממוקד הזה אני לא אתפלא אם היא הייתה צלפית.

"הכל בסדר, הולך ממש מצויין. איך אצלכם?" אני מנסה לפרק את הפצצה בעדינות, אבל היא כבר תופסת אותי בזרוע ומובילה אותי היישר אל בעלה, ואל הדייט שלי.

"או הנה היא, בדיוק דיברנו עלייך! אמרתי לבחור פה שישמור עלייך טוב טוב", אומר אבא של בועז.

"לא כמו הבן שלנו, שנתן לה לברוח", משלימה אמא של בועז בטקט אופייני ומאמצת אותי אל חיקה כאילו היא יכולה להדביק את היחסים האבודים שלי עם הבן שלה בכוח החיבוק.

הבחור המסכן מסתכל עליי במבט מבולבל. אני נמלטת מהזרועות המדושנות ונצמדת אליו, נזכרת שאני צריכה להפגין סוג של זוגיות, אם לא בשביל מצג השווא שאני מנסה להעלות כאן, אז לפחות בשבילו, שלא ירגיש נטוש במערכה.

"אה, אז את יוצאת עם מישהו…" אמא של בועז מציינת את המובן מאליו לכאורה, שהפעם הוא דווקא כלל לא כזה. "אז, מה אתה עושה?" היא עוברת למצב 'הבולשת חוקרת' שלה, ואבא של בועז מחייך אליי חיוך מתנצל.

"לומד משפטים", הוא עונה לה בקול בטוח, וגם אני קצת מופתעת מהתשובה.

"אה, יופי. באיזו מכללה?" היא שואלת אותו ומכניסה לו קטנה בתמימות מדומה.

"באוניברסיטה. בחיפה", עונה לה הדייט שלי לה בבביטחון ובסבלנות, כשחיוך מעט זחוח מעטר את פניו.

"אה, יופי. באמת יופי, שיהיה בהצלחה", היא אומרת לו ונפנית שוב אליי. "גם החברה החדשה של בועז למדה באוניברסיטה, הם עוברים לגור ביחד".

עכשיו אני ממש שמחה שהבאתי אותו איתי בתור מגן אנושי

"כן, שמעתי. שיהיה במזל טוב!" אני מחייכת אליה ונצמדת עוד קצת לדייט שלי. עכשיו אני ממש שמחה שהבאתי אותו איתי בתור מגן אנושי להתכסות בו.

"אבל אני אגיד לך את האמת, אני לא אוהבת אותה", היא מניחה את ידה על הזרוע שלי. "היא פשוט לא מספיק חריפה בשבילו. אבל נו, יש לה סבלנות אליו, ואלוהים יודע שצריך הרבה סבלנות בשבילו. את יודעת, אתם גם ככה כבר לא מקשיבים לנו, אז מה הטעם להתווכח איתכם. הרי אם זה היה תלוי בי, אתם עוד הייתם ביחד".

השיחה הזו הופכת לעוד פחות נוחה מרגע לרגע, ואני די שמחה בשביל הדייט שלי שהוא לא באמת החבר החדש שלי שנאלץ לשמוע את כל מה שיש לאמא של בועז לומר. מזל שאבא של בועז נחלץ לעזרתי ורומז לאשתו בעדינות שהגיע הזמן לסיים את השיחה ולהתקדם אל עבר החופה.

האמת שתמיד אהבתי את הזוגיות שלהם, היא נראית לי כל-כך יציבה ושלווה, מין הבנה עמוקה שעוברת עם או בלי מילים. הם מהזוגות האלו שלא מזייפים בשבילך, אם יש אורחים ובא להם לריב הם רבים, אבל אפילו הריבים שלהם חינניים ומלאי אהבה, תמיד מתובלים בהומור, ובדרך כלל נגמרים בצביטה בטוסיק, כן, גם מול האורחים.

בדרך לחופה אני מבינה שמה שחסר לי כרגע בחיים זו לא טבעת, לא הצעת נישואין שגורפת לייקים בפייסבוק, לא חופה וקידושין במבואות ביירות, ועדיין לא עוללים מושלמים שכבר עכשיו אני יכולה להבטיח לכם שכל מה שדפוק בהם זה בטוח מהצד של האבא. מה שחסר לי כרגע זו פשוט זוגיות טובה, כזו שמבוססת על חברות והבנה וקרבה, ועצם ההבנה הזו פשוט מורידה ממני בבת אחת את כל הלחץ של התקופה האחרונה.

"אז אתה באמת לומד משפטים?" אני שואלת את הדייט שלי.

"לא. אבל את זה גריזלדה לא צריכה לדעת", הוא מחייך אליי ושם לי יד על הכתף, מוביל אותי אל עבר החופה.

המשך: אני לא נגד נישואין באופן כללי, אבל אני לא מבינה חתונות

צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net

>>> הפרק הקודם: ללכת עם גבר זר לחתונה זה כמו לראות סרט בנות, רק במציאות

בכניסה לחתונות תמיד יש את ההתרגשות הזו, כולם חגיגיים, לבושים, ריחניים. לעת ערב אוויר הקיץ הדחוס מתחיל להתפזר ולהצטנן, וגם אם זה לא מישהו קרוב יש משהו מדבק באווירה הרומנטית. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחתונה של א' שלי.

באור הזה של השקיעה המופלאה שנשקפת מראש הנקרה, אני וה"בן-זוג שלי לחתונה" נותנים ידיים וצועדים אל עבר הרכבל. אני מסתכלת עליו ומקווה שהוא עוד זוכר איך קוראים לי בכלל.

"על החיים ועל המוות, Let the show begin" אני אומרת לעצמי בזמן שאדון חנוט בעניבת פפיון סוגר עלינו את דלת הקרונית. א', בניגוד אליי, תמיד יודעת מה היא רוצה. לפעמים היא מזכירה לי את אבא שלה, האלוף במיל', כשהיא מפזמת את המוטו הקבוע "מטרה, תוכנית, עמידה ביעדים – רק ככה משיגים דברים עופרי!". בדיוק כמו עכשיו. לא איכפת לה שאמצע הקיץ ואפשר למות מחום, אצלה בחתונה כל נותני השירות יענבו עניבת פרפר! ככה היא חלמה את זה כשהיא גדלה בלונדון.

"אז תגידי, אני אמור להעמיד פנים שאנחנו ביחד כבר הרבה זמן?" הדייט שלי שובר את השתיקה כשהקרונית מתגלגלת במורד המדרון.

"לא, רק קצת זמן. לא צריך להעמיד פנים יותר מדי, פשוט תזרום…" אני אומרת לו ומסדרת את המחשוף של השמלה אל מול עיניו המשתאות. עוד רגע כזה, וגם אני אתחיל להאמין שאנחנו ביחד כבר הרבה זמן.

"אז אם שואלים כמה זמן אנחנו ביחד, זה בסדר לענות 'משהו כמו שמונה שעות'?" הוא שואל וזיק שובב חולף בעיניו.

"לא, לא, לא! מה פתאום! אל תגיד את זה… אבל גם אל תשקר. פשוט אל תענה תשובות מוחלטות, ערפל זו מילת המפתח. אתה יכול לענות נניח 'זה די טרי' ", אני מנסה להעביר לו על רגל אחת את מה שאמא שלו עוד לא הספיקה ללמד את הגוזל.

הכלה הכי יפה שראיתי
הכלה הכי יפה שראיתי (צילום: FreeDigitalPhotos.net)

הדלת נפתחת, ואנחנו נופלים היישר אל גוב האריות, כלומר אל אמצע קבלת הפנים. אני לופתת את היד שלו, אולי מהתרגשות, אולי כדי להעביר לו את התחושה שנעבור את זה ביחד, ואולי סתם מתוך רפלקס פולני עתיק לנעוץ במישהו ציפורניים בעת צרה.

עדת צווחניות היסטריות מסמנת לי את המיקום המדוייק של א'. כמו בצילומים גם עכשיו, היא הכלה הכי יפה שראיתי, ובניגוד לכל הצווחניות שמסביבה, היא דווקא נראית רגועה ושלווה. אין ספק, היא באמת נסיכה בריטית, ואם לא בגלגול הזה אז בטח בזה שלפניו.

לוקח לי כמה דקות עד שאני מגלה שמרוב התפעמות מא' ונשיקות נרגשות עם כל עדת הצווחניות שלנו, שכחתי את הבחור. אני מסתובבת לאחור ורואה אותו אוכל קבבוני טלה בטחינה, הטחינה קצת נוזלת לו בזווית הפה והוא דווקא חמוד ככה. לוקח לי עוד כמה שניות כדי לזהות שהוא עומד ומסתחבק עם לא אחר מאשר אבא של בועז, האקס שלי. אבא של בועז? מה הוא עושה פה? אוי לא! איך לא חשבתי על זה קודם?! אבא של בועז שירת עם אבא של א', הם לא סתם שירתו ביחד, הם חלקו טנק, הסיפורים מספרים שהם הצילו אחד את השני יותר מפעם אחת במלחמת יום כיפור. ועכשיו אבא של בועז עומד עם הבחור הזה, זה שאני בקושי מכירה, זה שאמור להיות הדייט שלי לחתונה, וכבר מניח לו יד עבה של שריונרים מזדקנים על הכתף. יש ביניהם כבר יותר קירבה ממה שיש בינינו, ואני לא בטוחה שאני אוהבת את זה. למה אי אפשר רק פעם אחת במדינה הזו להניח שתלכי לאירוע אינטימי, החתונה של החברה הכי טובה שלך למשל, ולא תתקלי דווקא באנשים שהכי פחות היית רוצה לפגוש שם?

אני מתלבטת אם להצטרף אליהם או לא, אולי אם לא אתקרב הם ימשיכו את ההסתחבקות שלהם זה עם זה, ושניהם עם הקבבונים, ולא יקשרו את כל הסיטואציה הזו אליי. מצד שני, אחר-כך אבא של בועז יראה אותי עם הבחור ויקשר את זה בכל מקרה, אז עכשיו זו ההזדמנות לעשות בקרת נזקים.

הקרב הוכרע בטרם הספקתי להזיז את כוחותיי

אני ממשיכה להתלבט עוד רגע, עד שיד מדושנת אוספת אותי אל גוף חמים ורך, אני בקושי מספיקה להבין במי מדובר וכבר נשיקה רווית ליפסטיק נמרחת לי על הלחי. אמא של בועז. הקרב הוכרע בטרם הספקתי להזיז את כוחותיי.

"התגעגענו אלייך! מה שלומך? איך הולך? איך בעבודה? נו, יש לך מישהו חדש?" היא יורה עליי את כל השאלות שלה בלי לתת לי רגע אחד של שהות להתאושש או להגיב, גורמת לי לפשפש בזכרוני בניסיון לדלות משם מה היא עשתה בצבא. עם כל הסיכול הממוקד הזה אני לא אתפלא אם היא הייתה צלפית.

"הכל בסדר, הולך ממש מצויין. איך אצלכם?" אני מנסה לפרק את הפצצה בעדינות, אבל היא כבר תופסת אותי בזרוע ומובילה אותי היישר אל בעלה, ואל הדייט שלי.

"או הנה היא, בדיוק דיברנו עלייך! אמרתי לבחור פה שישמור עלייך טוב טוב", אומר אבא של בועז.

"לא כמו הבן שלנו, שנתן לה לברוח", משלימה אמא של בועז בטקט אופייני ומאמצת אותי אל חיקה כאילו היא יכולה להדביק את היחסים האבודים שלי עם הבן שלה בכוח החיבוק.

הבחור המסכן מסתכל עליי במבט מבולבל. אני נמלטת מהזרועות המדושנות ונצמדת אליו, נזכרת שאני צריכה להפגין סוג של זוגיות, אם לא בשביל מצג השווא שאני מנסה להעלות כאן, אז לפחות בשבילו, שלא ירגיש נטוש במערכה.

"אה, אז את יוצאת עם מישהו…" אמא של בועז מציינת את המובן מאליו לכאורה, שהפעם הוא דווקא כלל לא כזה. "אז, מה אתה עושה?" היא עוברת למצב 'הבולשת חוקרת' שלה, ואבא של בועז מחייך אליי חיוך מתנצל.

"לומד משפטים", הוא עונה לה בקול בטוח, וגם אני קצת מופתעת מהתשובה.

"אה, יופי. באיזו מכללה?" היא שואלת אותו ומכניסה לו קטנה בתמימות מדומה.

"באוניברסיטה. בחיפה", עונה לה הדייט שלי לה בבביטחון ובסבלנות, כשחיוך מעט זחוח מעטר את פניו.

"אה, יופי. באמת יופי, שיהיה בהצלחה", היא אומרת לו ונפנית שוב אליי. "גם החברה החדשה של בועז למדה באוניברסיטה, הם עוברים לגור ביחד".

עכשיו אני ממש שמחה שהבאתי אותו איתי בתור מגן אנושי

"כן, שמעתי. שיהיה במזל טוב!" אני מחייכת אליה ונצמדת עוד קצת לדייט שלי. עכשיו אני ממש שמחה שהבאתי אותו איתי בתור מגן אנושי להתכסות בו.

"אבל אני אגיד לך את האמת, אני לא אוהבת אותה", היא מניחה את ידה על הזרוע שלי. "היא פשוט לא מספיק חריפה בשבילו. אבל נו, יש לה סבלנות אליו, ואלוהים יודע שצריך הרבה סבלנות בשבילו. את יודעת, אתם גם ככה כבר לא מקשיבים לנו, אז מה הטעם להתווכח איתכם. הרי אם זה היה תלוי בי, אתם עוד הייתם ביחד".

השיחה הזו הופכת לעוד פחות נוחה מרגע לרגע, ואני די שמחה בשביל הדייט שלי שהוא לא באמת החבר החדש שלי שנאלץ לשמוע את כל מה שיש לאמא של בועז לומר. מזל שאבא של בועז נחלץ לעזרתי ורומז לאשתו בעדינות שהגיע הזמן לסיים את השיחה ולהתקדם אל עבר החופה.

האמת שתמיד אהבתי את הזוגיות שלהם, היא נראית לי כל-כך יציבה ושלווה, מין הבנה עמוקה שעוברת עם או בלי מילים. הם מהזוגות האלו שלא מזייפים בשבילך, אם יש אורחים ובא להם לריב הם רבים, אבל אפילו הריבים שלהם חינניים ומלאי אהבה, תמיד מתובלים בהומור, ובדרך כלל נגמרים בצביטה בטוסיק, כן, גם מול האורחים.

בדרך לחופה אני מבינה שמה שחסר לי כרגע בחיים זו לא טבעת, לא הצעת נישואין שגורפת לייקים בפייסבוק, לא חופה וקידושין במבואות ביירות, ועדיין לא עוללים מושלמים שכבר עכשיו אני יכולה להבטיח לכם שכל מה שדפוק בהם זה בטוח מהצד של האבא. מה שחסר לי כרגע זו פשוט זוגיות טובה, כזו שמבוססת על חברות והבנה וקרבה, ועצם ההבנה הזו פשוט מורידה ממני בבת אחת את כל הלחץ של התקופה האחרונה.

"אז אתה באמת לומד משפטים?" אני שואלת את הדייט שלי.

"לא. אבל את זה גריזלדה לא צריכה לדעת", הוא מחייך אליי ושם לי יד על הכתף, מוביל אותי אל עבר החופה.

המשך: אני לא נגד נישואין באופן כללי, אבל אני לא מבינה חתונות

צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן