שבע שנים לגירוש מגוש קטיף. העובדה הקלנדרית מחברת את הגירוש הזה עם צרות אחרות שהתרחשו בימי בין המצרים. הגלויות, גירוש ספרד, האסונות של עם ישראל מתרכזים בימים הללו שבין י"ז בתמוז ועד ט' באב.

בקום המדינה, ניסה מנחם בגין המנוח לקבוע את ט' באב גם כיום האבל הלאומי על השואה באירופה. מעניין לקרוא את דברי ההסבר שלו לבקשה. חז"ל, הסביר בגין, ראו את שורש הרע שקרה לעמנו ברגע חורבן הבית. בית המקדש. כל צרה שבאה על עם ישראל נמשכת מהניכור וההתנתקות מן השורש שהתרחשה בעת שקמו גויים על ארצנו ושרפו את מקדשנו.

מנחם בגין, שהיה יליד בריסק שבפולין, תמך את דבריו בהזכירו שבעיר הולדתו נהגו לומר קינות מיוחדות על גירוש ספרד, שהתרחש 1200 שנים אחרי חורבן הבית. אין ספק, הוא אמר, שאת השואה הזו שבאה עלינו כעת, אפשר להוסיף לרצף האסונות. בגין סבר שאת "יום הגבורה" אפשר לפצל מזכרון השואה, ולקבוע אותו ביום הזיכרון לחללי צה"ל, שהרי גם הפרטיזנים כמו חיילי המחתרות וצה"ל פעלו כולם בעד עם ישראל, בארץ ובחו"ל.

הדבר לא הסתייע, וכך, בכל שנה, הדתיים זוכרים את השואה ביום הקדיש הכללי, י' בטבת, ואילו מדינת ישראל מציינת את "יום השואה והגבורה" בכ"ז בניסן, שהוא אמנם אחד הימים של ספירת העומר, אבל עדיין בחודש הגאולה, חודש ניסן. יש להצטער על כי איננו מציינים את כל החורבנות של עמנו באותו יום, כדי להבליט שהם יוצאים מאותו שורש, אין ספק שמקומם של זכרון השואה וגירוש ספרד יכולים להיות חלק נכבד מט' באב.

וכעת, בימינו ממש, לפני שבע שנים, בחר עבורנו אריאל שרון את ט' באב לגירוש מגוש קטיף. בעוד שאין ספק שעצם ההשוואה בין ההתנתקות ושאר האסונות אפילו מקוממת, יש מקום להרהר במחלוקת הגדולה שסבבה את המהלך החד צדדי הזה, על הניכור והטינה שהתחדדו עד כאב בין המחנות בשנת 2005. קיימת חובה לחבר קינות, ולהתאבל. לכאורה הטענות כנגד הזילות של הצבת הפינוי/גירוש בפנתיאון האסונות הן נכונות. הגירוש מגוש קטיף ישב על החלטה כאילו דמוקרטית, והפינוי היה מבחירה של ממשלת ישראל. איך אפשר באמת להשוות? העובדה שאי אפשר להתעלם ממנה ואין מתאימה ממנה לנסיבות שמביאות לחורבן הוא שנאת החינם שהולידה ההתנתקות מעזה. כמה טינה, כמה בוז, כמה התעלמות, כמה זלזול בתחושות של האנשים. כמה התעלמות של המדיה ממאות אלפי האנשים שמחו ברחובות, כמה שמחה לאיד הייתה בצילומי התקריב של עצם הפינוי.

שיטה טובה יש לתקשורת בארץ. קודם לצמצם עד עפר את מספר המוחים על פעולות שהימין לא
מעוניין שהן יקרו (אוסלו, ההתנתקות) ואחר כך, כשזה באמת קורה? אז, כן, המצלמות
יוצאות מכל החורים ומתקתקות ברצף, רינו צרור מתעד את תפילת הבנות "תפילה לעני
כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו…" – "גם זה מתהילים, אבל מעולם לא שמעתי שכך מתפללים את זה", כך צרור. ברגישות, כן. בנחישות, גם.

בחיפושיי אחר סרטונים או תמונות מן העצרת האחרונה ברחבת הכותל המערבי, ערב הגירוש – התמונות פשוט אינן. לא ברשת, לא ביוטיוב. אין צורך להזכיר שבשעה שהתרחשה העצרת, ראיתי במו עיניי כיצד אנשים דחוסים בכל העיר העתיקה עד שמי שניסה להיכנס דרך שער יפו, פשוט לא הצליח. הסמטאות היו דחוסות אדם באופן כזה שאי אפשר היה, פיזית, לדחוף מישהו נוסף לתוך הסמטה. אבל זה כנראה לא היה האינטרס של התקשורת. אז לא היה לממשלה צורך להתערב בנעשה במדיה, השמאל השולט באמצעי התקשורת עשה את העבודה בלי שיבקשו ממנו. סיון רהב מאיר, לדוגמה,סיקרה את האירוע ברחבת הכותל. שימו לב! היא צולמה כשגבה אל הקיר מול רחבת הכותל, וכשנשאלה כמה אנשים הגיעו היא הפטירה משהו כמו: "אתם יודעים, עד שהאוטובוסים יגיעו…"  באותה העת היו כבר ברחבה יותר ממאה אלף איש, וכל העיר העתיקה הייתה דחוסה אנשים.

אני משוכנעת שאף אחד לא הנחה את סיון לעשות כך. אלה דברים שאתה סופג מן המערכת. בחורה צעירה, רוצה להיות מקובלת בבראנז'ה, היא יודעת כיצד לקנות את לב ההפקה. אני משוכנעת שהיא התבגרה מאז, ובואו נקווה שלא תהיה לה הזדמנות להוכיח שהיא כבר בעלת דעה עצמאית בעניין הימין, התנחלויות ושאר ירקות.

הציבור הדתי לאומי התבגר מאז ההתנתקות

בשנים האחרונות מתרחש שיח ערני בציבור הדתי לאומי. זה קורה בכל תת מגזר, ובעיקר בתחומי האמנות השונים. ספרים חדשים ונועזים כמו אלה של חנוך דאום, שהרה בלאו ואחרים מהווים בסיס לשיח שלא היה מקובל בחברה הדתית. גם הרבנים נאלצים להיחשף לתכנים, שבעבר היוו טאבו חברתי. המאפיין את כל סוגי הדיונים הוא החשיבה האינדיבידואלית יותר, היציאה מהקופסה, הרבה הומור עצמי וביקורת חברתית מגזרית נוקבת. אחד הניסיונות המוצלחים הוא סרטו של לייזי שפירא, מי שהיה בין היוצרים של הסדרה המוצלחת "סרוגים": מדובר בסרט קצר – "איכה"(כמו: איכה ישבה בדד), על נערה שנקראה כך על ידי הוריה, מתנחלים אמריקנים, משום שנולדה בט' באב. לאחיה קראו סיני, לאחות אחרת: ירושלים. איכה רוצה לשנות את שמה, והסרט מראה את לבטיה, כמו גם את העדריות החברתית שהיא מנסה לתקוף. בית הספר לקולנוע "מעלה" פתח מספר סרטים לקהל הרחב, כך שתוכלו לצפות בו באתר בית הספר. כדי לצפות בסרט, יש להקיש על שמו כאן Eicha

תיהנו, ובבניין ירושלים ננוחם.

from בית ספר מעלה on Vimeo.