הסופר האמריקני האגדי גור וידאל הלך היום לעולמו. אחיינו, הסופר בר סטירס, מסר כי וידאל, שהתגורר בגפו בהוליווד הילס, היה חולה זה זמן רב ומת מסיבוכים של דלקת ריאות.

וידאל נולד בווסט-פוינט, ניו יורק, באקדמיה הצבאית של ארצות הברית, שם שימש אביו, יוג'ין וידאל, כמדריך אווירונאוטיקה. מאוחר יותר אימץ וידאל כשמו הפרטי את שם משפחתו של סבו מצד אימו, והוא דודן רחוק של סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, אל גור.

וידאל גדל בוושינגטון הבירה. סבו, תומאס גור, שהיה סנאטור דמוקרטי מאוקלהומה, היה עיוור, ווידאל הצעיר נהג להקריא לו בקול ולשמש לעתים קרובות כמכוון שלו, ובכך היה נגיש עוד מילדותו, שלא כשאר הילדים, אל נפתולי הפוליטיקה האמריקנית. הבדלנות בה דגל הסנטור גור הייתה אחת מאמונות היסוד של משנתו הפוליטית של וידאל, שהתנגד תמיד בחריפות למדיניות חוץ אותה ראה כביטוי של תופעת האימפריאליזם.

בשנת 1943, לאחר סיום לימודיו באקדמיית פיליפס אקסטר, הצטרף וידאל ליחידת המילואים של צבא ארצות הברית. בחלק גדול משנות המאה ה-20 המאוחרות התגורר וידאל לסרוגין בראוולו שבאיטליה שליד החוף של אמלפי, ובלוס אנג'לס שבקליפורניה. בשנת 2003 מכר את ביתו שבראוולו ומאז בילה את עיקר זמנו בלוס אנג'לס. בנובמבר 2003 נפטר הווארד אוסטן, בן זוגו של וידאל. בפברואר 2005 קבר וידאל את עצמותיו של בן זוגו בחלקת קבר השמורה לשניהם בבית קברות בוושינגטון הבירה.

בגיל 21 פרסם וידאל את הספר הראשון שלו "וויליוואו", המבוסס על חוויותיו הצבאיות משירותו ביחידת החוף האלסקי. מספר שנים אחר-כך גרם ספרו "העיר ועמוד התווך", שעסק באופן גלוי בנושאים הומוסקסואליים, לסערה גדולה, שבשיאה סירב ה"ניו יורק טיימס" לפרסם ביקורת על ספרים מאוחרים יותר של וידאל. כתוצאה מכך, חלה ירידה במכירות הספרים שלו.

וידאל כתב תסריטים למחזות, לסרטים ולסדרות טלוויזיה. שניים ממחזותיו, "הטוב מכולם" ו"ביקור בכוכב קטן", היו ללהיטים בבימות ברודוויי ואף הפכו לסרטים מצליחים.

בתחילת שנות החמישים כתב שלושה ספרי מיסתורין תחת שם העט אדגר בוקס. הדמות הראשית בספרים אלו הייתה בלש בשם פיטר סרג'נט (במשמעות כפולה, היות ש"סרג'נט" משמש גם כדרגה במשטרה). בשנת 1956 החל לעבוד כתסריטאי בחברת הסרטים MGM. שלוש שנים מאוחר יותר, כשהבמאי הנודע ויליאם ויילר נזקק לתיקונים בתסריט של "בן חור", שנכתב על ידי קארל טונברג, הוא פנה לווידאל כדי שיסייע. וידאל הסכים לעבוד עם המחזאי כריסטופר פריי על שיפוץ התסריט, אבל התנה זאת בשחרור מחוזהו ב-MGM שנתיים לפני סיומו. מותו של המפיק, סאם זימבליסט, לא אפשר מתן הקרדיט לווידאל על התסריט. אגודת התסריטאים החליטה שטונברג יקבל את הקרדיט המלא על התסריט, ללא מתן קרדיט לווידאל ולפריי. הסרט זכה ב-13 פרסי אוסקר.

בשנות ה-60 כתב וידאל שלושה רומנים מצליחים ביותר. לכתיבת הספר "ג'וליאן" (1964), שעסק בקיסר הרומי יוליאנוס "הכופר" (361-363 לספירה), ערך וידאל תחקיר יסודי ומעמיק. הספר "וושינגטון די.סי" (1967) התמקד במשפחה פוליטית בתקופת נשיאותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט (1933-1945). הרומן השלישי שלו, "מיירה ברקינגרידג'", נשא אופי סאטירי (1968).

לאחר שני מחזות כושלים – "סופשבוע" (1968) ו"ערב עם ריצ'רד ניקסון" (1972)  – והרומן החצי-אוטוביוגרפי "שתי אחיות" (1970), התמקד וידאל בעיקר במסות ושני סוגי הרומנים שלו: רומנים היסטוריים העוסקים בהיסטוריה האמריקנית כמו "בר" (על ארון בר, פוליטיקאי אמריקאי מהמאה ה-18 שכיהן כסגן נשיא ולימים הואשם בבגידה) משנת 1976, "1876" (נכתב ב- 1976), "לינקולן" (1984), "אימפריה" (1987), "הוליווד" (1989), "תור הזהב" (2000) וגיחה נוספת לעידן העתיק בספר "בריאה" (1981); וכן רומנים סאטיריים מצחיקים ולעתים חסרי רחמים כמו "מיירון" (המשך ל"מיירה ברקינגרידג'"), "קאלקי" (1978), "דולות'" (1983), "בשידור חי מגולגות'ה" (1992) וכן "מכון הסמית'סוניאן".

וידאל חזר לכתוב מדי פעם עבור הקולנוע והטלוויזיה, כמו סרט הטלוויזיה "בילי הנער", בכיכובו של ואל קילמר והמיני סידרה "לינקולן". כמו כן, הוא כתב את התסריט המקורי לסרט השנוי במחלוקת "קאליגולה", אך לאחר מכן הוסר שמו מרשימת הכותבים לאחר שהבמאי טינטו בראס והשחקן הראשי מלקולם מקדואל שכתבו את התסריט מחדש, ובכך שינו לגמרי את התסריט המקורי.

אולי בניגוד לשאיפותיו-שלו, וידאל מוערך יותר כמסאי מאשר ככותב רומנים. הוא כותב בעיקר על נושאים פוליטיים, היסטוריים וסיפרותיים. הוא זכה בפרס הלאומי ב-1993 עבור "ארצות הברית" (1952-1992). אוסף נוסף שיצא בשנת 2000 הוא "האימפריה האחרונה". מאז פרסם "עלונים" אשר ביקרו בחריפות את מדיניותו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן. כמו כן פרסם גם את המאמר על האבות המייסדים של ארצות הברית, "להמציא אומה". כמו כן, הוציא לאור את האוטוביוגרפיה "קלף" בשנת 1995. בשנת 1987 כתב סדרת מאמרים בשם "ארמגדון", אשר חוקרת את העוצמה המורכבת של אמריקה העכשווית ומוקיעה ללא רחמים את נשיאותו של רונלד רייגן.

לבד מסבו הפוליטיקאי, היו לווידאל קשרים נוספים אל המפלגה הדמוקרטית: אימו נינה נישאה ליו אוצ'נקלוס הבן, שהיה מאוחר יותר לאביה החורג של ג'קלין קנדי (אלמנת הנשיא ג'ון קנדי). וידאל הוא בן דודו מדרגה חמישית של ג'ימי קרטר (נשיא ארצות הברית בשנים 1977-1981). כמו כן, היה מועמד המפלגה הדמוקרטית לקונגרס בשנת 1960, אך הפסיד במחוז הבחירה שלו. גם בניסיונו השני, בשנת 1982, כשהתמודד על מושב בסנאט, נכשל.

וידאל השתתף בסרט "בוב רוברטס", לצידו של טים רובינס, בשנת 1992, וכמו כן בסרטים נוספים, בהם "מה קרה בגטקה?", "בהצטיינות" ו"איגבי נופל".

וידאל החשיב עצמו כרפורמטור קיצוני, ותואר כמי שרוצה להחזיר את הרפובליקניות הטהורה של אמריקה המוקדמת. הוא התנגד להתערבות ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. כמו כן, העלה את תאוריית הקשר, הטוענת כי הנשיא רוזוולט דחף את היפנים לתקוף את ארצות הברית ובכך לאפשר לה להיכנס למלחמה.

מעשי וידאל היו שנויים במחלוקת בעיקר בנושא יחסו לטרוריסט טימותי מקוויי, שפוצץ את בניין המימשל באוקלהומה סיטי. השניים החליפו מכתבים כאשר מקווי היה בכלא, ווידאל האמין לטענת מקוויי שהיו לו משתפי פעולה ושהוא עצמו הופלל. וידאל העלה את האפשרות שאולי ההתקפה הטרוריסטית בוצעה על ידי ה-FBI עצמו, במטרה לקדם חוקים אנטי-טרוריסטיים מחמירים יותר.

וידאל היה ממבקריו הבולטים של ממשל בוש הבן, כפי שהיה גם לגבי ממשלים הקודמים, היות שבעיניו בוש נחשב לדוגל במדיניות של התפשטות טריטוריאלית, בין אם ברורה ובין אם מרומזת. פעמים רבות העלה וידאל את הנקודה הזו בראיונות ומאמרים, ובאחד מספריו האחרונים אף כתב שהאמריקנים "נשלטים עכשיו בידי אנשי פנטגון צמאי נפט, כמו בוש, צ'ייני, רמספלד ודומיהם". הוא טען, שבתוך מספר שנים מתכוונת קבוצת פוליטיקאים זו, יחד עם מקורביה, לשלוט במקורות הנפט של מרכז אסיה (אחרי שלדעתו, הצליחו להשתלט באופן אפקטיבי על מקורות הנפט של המפרץ הפרסי בשנת 1991, בעקבות מלחמת המפרץ).

בדומה לכך, הביע את הדעה כי למודיעין האמריקני היו ידיעות מראש על מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, והוא לא מנע אותה משום שידע כי היא תספק לו תירוץ למימוש התכניות שהוכנו עוד באוגוסט 2001 לפלישה לאפגניסטן בחודש אוקטובר.