אני לא נגד נישואין באופן כללי, אבל אני לא מבינה חתונות

לא הצלחתי להבין לעומקו את הצורך להצהיר על האהבה מול מאות מכרים, קרובים יותר ובעיקר פחות. מבחינתי מחויבות בין בני זוג לא נקבעת מול אלוהים, רבנים או אורחים שכרגע מחציתם מחשבים אם יקבלו תמורה הולמת לצ'ק שהפקידו בכניסה. פרק 16 – קרנבל

אני לא נגד נישואין באופן כללי, אבל אני לא מבינה חתונות

לא הצלחתי להבין לעומקו את הצורך להצהיר על האהבה מול מאות מכרים, קרובים יותר ובעיקר פחות. מבחינתי מחויבות בין בני זוג לא נקבעת מול אלוהים, רבנים או אורחים שכרגע מחציתם מחשבים אם יקבלו תמורה הולמת לצ'ק שהפקידו בכניסה. פרק 16 – קרנבל

>>> הפרק הקודם: הדלת נפתחת, ואנחנו נופלים היישר אל גוב האריות

אני והבנזוג-שלי-לחתונה נדחפים בין הקהל שמתאסף ומפלסים את דרכנו אל החופה. עוד רגע א' תהיה אישה נשואה ומהוגנת, מה שזה לא אומר.

חתונה
הרי את מקודשת... (צילמה: גיגה פרקול)

לא שאני נגד נישואין באופן כללי, אבל עד היום לא הצלחתי להבין לעומקו את הצורך הזה להצהיר על האהבה מול כמה מאות מכרים, קרובים יותר ובעיקר פחות. מבחינתי מחויבות בין בני זוג לא נקבעת מול אלוהים, רבנים או אורחים שכרגע מחציתם מחשבים אם יקבלו תמורה הולמת לצ'ק שהפקידו בכניסה.

מחויבות, כמו שאני רואה אותה לפחות, נקבעת יום יום ושעה שעה. מחויבות היא לאדם שאת בוחרת ללכת לישון איתו (גם אם הוא נוחר כמו טרקטור צהוב, כזה עם כף) וקמה איתו כל בוקר. מחויבות היא לאדם שמתוך אהבה רבה את בוחרת לדאוג לו, לבשל לו, לכבס לו, לסדר לו את החולצות בארון לפי הסדר הראוי (כי כבר גילית מזמן שהוא פשוט לוקח את זו שבראש הערימה). האדם שאת רוצה תמיד בטובתו, גם אם זה מתנגש לעיתים עם הרצונות שלך. האדם שאת מוצאת בכל פעם מחדש גשרים אל נפשו, גם אם לפעמים את שורפת כמה. האדם שאת רוצה לחזור אליו כל ערב, לשתף בכל הרגעים של היומיום ובכל הרגעים האחרים, זה שאת סומכת עליו שיהיה שם בשבילך. זה שאת רוצה לעמוד לצידו ברגעים שלו, זה שאת זוכרת שלמרות המטר שמונים וכמה, והשרירים של רמבו והשערות הפראיות על החזה, יש בו בסך הכל נפש עדינה, ושאת מצליחה, גם ברגעים שהקריזה תוקפת במלוא הדרה, לא להשתולל עליו לגמרי. זה שאת מוכנה שהמשפחה שלך תהיה המשפחה שלו ולהיפך, גם אז זה כולל לעשות חגים עם אבא שלו שמספר את אותן בדיחות בכל שנה (על הביצים בפסח ועל הדג בראש השנה) ועם אמא שלו שהאוכל שלה גורם לך להתגעגע לאוכל בפולניה ולמלח.

לא כי את רוצה שמישהו ידאג לך בזקנתך, אלא כי את פשוט רוצה לעשות לו ילדים

אהבה ומחויבות היא לאדם שאת רוצה להקים איתו בית ולעשות לו ילדים, לא כי צריך לעשות ילדים, לא כי כולם עושים ילדים, לא כי את רוצה שמישהו ידאג לך בזקנתך, אלא כי את פשוט רוצה לעשות לו ילדים. האדם הזה לא דורש שום חופה וקידושין.

>>> קריאה נוספת: רוב הישראלים מתחתנים עד גיל 44. למה להתחתן, בעצם?

אבל כל זה כנראה לא ימנע ממני להפוך לבריידזילה בעצמי ביום מן הימים, ואז כדאי שלאדם הזה תהיה את התבונה לא לאבד עשתונות, ובוודאי שלא לנופף בטקסט הזה מולי.

א' והחתן שלה, שתכף יהיה בעלה, כבר צועדים אל עבר החופה כשברקע אלביס שר "You were always on my mind" וגורם לי לתהות למה שירי האהבה הגדולים ביותר נכתבים דווקא בדיעבד, ולמה אנשים בוחרים שירים כל כך עצובים באירוע הכי משמח שלהם. בזווית העין אני קולטת את הבנזוג שלי לחתונה מחליף צבעים, "יש לך בעיה עם המלך או עם הכלה?" אני לוחשת על אוזנו.

"יש לי בעיה עם האחות של החתן…" הוא אומר ומנסה להתכווץ ולהסתתר מאחוריי.

אני עוקבת אחרי המבט שלו ונתקלת באחות של החתן, היא נראית שקועה למדי בטקס, וברב שבדיוק מסביר שהשמות של בני הזוג בגימטריה נותנים את המילה "מושלם", שמתארת כמובן עד כמה הם מושלמים אחד לשני. זה מאוד מעניין, כי גם בחתונות שהובילו לגירושין מרים עוד לא שמעתי שהרב אמר ששילוב השמות יוצר את המילה "טעות" או "תתרחק ממנה" או "הדביל הזה יבגוד בך כשתהיי בהריון ויגרור אותך על הרצפה עד שהוא ייתן לך גט".

"מה כבר עשית לה שיש לך כזאת בעיה איתה?" אני שואלת את הבנזוג-שלי-לחתונה, שבשלב הזה מחפש עציץ גדול להסתתר מאחוריו.

"אפשר לומר שהיינו ידידים טובים וידעתי שהיא מאוהבת בי נואשות, עד ששכבתי איתה ואחר כך לא עניתי לה יותר לטלפונים, וואטסאפים, סמסים ונקישות בדלת…" הוא אומר תוך כדי שהוא מתחפש לענף.

"קר-נ-בל בנח"ל קרנבל" המוזיקה פורצת ומסמנת את סיום הטקס, בדיוק בשנייה שהאחות של החתן לוכדת במבטה את הבנזוג-שלי-לחתונה והפנים המאושרות שלה נופלות בבת אחת.

"אני הולך לשירותים", הוא אומר לי, ואני מבינה שהקרנבל רק מתחיל בשבילו.

"אוקיי, תזהר שהיא לא תתפוס אותך שם…" אני קוראת אחריו, משועשעת מהסיטואציה באופן בלתי הולם בעליל.

"מהסיפורים של רויטל הוא יצא מניאק, אבל סומכת עלייך שתעשי לו כבר בית-ספר"

על רחבת הריקודים א' מוצאת שנייה ללחוש לי "הוא דווקא חמוד הדייט שלך, למרות שעד כמה שאני זוכרת מהסיפורים של רויטל הוא יצא קצת מניאק, אבל אני סומכת עלייך שתעשי לו כבר בית-ספר…" אנחנו עוצרות שנייה להצטלם בפוזציה אחת ואז באחרת. "וואי את יודעת מה קלטתי עכשיו?" א' אומרת "רויטל היא 'אחות של בעלי'. היית מאמינה??? בעלי!!!" ורצה אל בעלה הטרי.

הדייט שלי עדיין מתחבא בשירותים בשלב שבו הרחבה מתרוקנת והצלחות מתמלאות ליד הבופה. אני ניגשת לבחון את המאכלים, הבטחתי לא' לעשות בקרת איכות ולוודא בזמן אמת שכל מה שסוכם מראש אכן יוגש. כשאני מתקרבת אני מזהה את יונה עומד ליד הסטייקים ומעמיס לצלחת.

"עיר קטנה חיפה, כולם מכירים את כולם", הוא אומר לי כשאני מתקרבת.

"כן, בעצם אתה ראש הכפר יותר מראש העיר", אני צוחקת אליו, ולפי הבעת הפנים שלו מבינה שזה לא היה במקום. אופס! כנראה בזבזתי את כל הטקט שלי מוקדם יותר, על אמא של בועז, בקבלת הפנים.

"לא הייתי אומר ראש הכפר, אבל אני משתדל לתת יחס אישי לכל אזרח… אפילו לך. אם הדייט שלך ימשיך להסתגר בשירותים אני אקח אותך לריקוד".

אני כנראה מתבוננת בו במבט של סימן שאלה, כי מיד הוא מוסיף "אל תדאגי, גם אשתי פה, היא יודעת שזה רק חלק מהשירות לתושב".

המשך: אף אדם שפוי לא ייצא לחתונה עם בחורה שפגש הרגע ברמזור

1 Comment

  1. סיגל שימרית - חתונה זה לא הכל
    3 באוגוסט 2012 @ 23:27

    אני כל כך מבינה אותך עפרי, הלוואי והייתה אפשרות בשבילי גם לכתוב כמוך פשוט הוצאת לי את המילים מהפה,
    אני ובעלי החלטנו שאנחנו לא מתחתנים מול כולם, וחלקים קטנים מהמשפחות שלנו נורא כועסים על העניין ומתנהגים כמו ילדים, אני תומכת במה שאת אומרת שהחתונה זוהי הצהרה אחד לשני ולא לפני קהל, אבל אני מוצאת את עצמי נגד הרבה אנשים שלא אוהבים את הרעיון.

>>> הפרק הקודם: הדלת נפתחת, ואנחנו נופלים היישר אל גוב האריות

אני והבנזוג-שלי-לחתונה נדחפים בין הקהל שמתאסף ומפלסים את דרכנו אל החופה. עוד רגע א' תהיה אישה נשואה ומהוגנת, מה שזה לא אומר.

חתונה
הרי את מקודשת... (צילמה: גיגה פרקול)

לא שאני נגד נישואין באופן כללי, אבל עד היום לא הצלחתי להבין לעומקו את הצורך הזה להצהיר על האהבה מול כמה מאות מכרים, קרובים יותר ובעיקר פחות. מבחינתי מחויבות בין בני זוג לא נקבעת מול אלוהים, רבנים או אורחים שכרגע מחציתם מחשבים אם יקבלו תמורה הולמת לצ'ק שהפקידו בכניסה.

מחויבות, כמו שאני רואה אותה לפחות, נקבעת יום יום ושעה שעה. מחויבות היא לאדם שאת בוחרת ללכת לישון איתו (גם אם הוא נוחר כמו טרקטור צהוב, כזה עם כף) וקמה איתו כל בוקר. מחויבות היא לאדם שמתוך אהבה רבה את בוחרת לדאוג לו, לבשל לו, לכבס לו, לסדר לו את החולצות בארון לפי הסדר הראוי (כי כבר גילית מזמן שהוא פשוט לוקח את זו שבראש הערימה). האדם שאת רוצה תמיד בטובתו, גם אם זה מתנגש לעיתים עם הרצונות שלך. האדם שאת מוצאת בכל פעם מחדש גשרים אל נפשו, גם אם לפעמים את שורפת כמה. האדם שאת רוצה לחזור אליו כל ערב, לשתף בכל הרגעים של היומיום ובכל הרגעים האחרים, זה שאת סומכת עליו שיהיה שם בשבילך. זה שאת רוצה לעמוד לצידו ברגעים שלו, זה שאת זוכרת שלמרות המטר שמונים וכמה, והשרירים של רמבו והשערות הפראיות על החזה, יש בו בסך הכל נפש עדינה, ושאת מצליחה, גם ברגעים שהקריזה תוקפת במלוא הדרה, לא להשתולל עליו לגמרי. זה שאת מוכנה שהמשפחה שלך תהיה המשפחה שלו ולהיפך, גם אז זה כולל לעשות חגים עם אבא שלו שמספר את אותן בדיחות בכל שנה (על הביצים בפסח ועל הדג בראש השנה) ועם אמא שלו שהאוכל שלה גורם לך להתגעגע לאוכל בפולניה ולמלח.

לא כי את רוצה שמישהו ידאג לך בזקנתך, אלא כי את פשוט רוצה לעשות לו ילדים

אהבה ומחויבות היא לאדם שאת רוצה להקים איתו בית ולעשות לו ילדים, לא כי צריך לעשות ילדים, לא כי כולם עושים ילדים, לא כי את רוצה שמישהו ידאג לך בזקנתך, אלא כי את פשוט רוצה לעשות לו ילדים. האדם הזה לא דורש שום חופה וקידושין.

>>> קריאה נוספת: רוב הישראלים מתחתנים עד גיל 44. למה להתחתן, בעצם?

אבל כל זה כנראה לא ימנע ממני להפוך לבריידזילה בעצמי ביום מן הימים, ואז כדאי שלאדם הזה תהיה את התבונה לא לאבד עשתונות, ובוודאי שלא לנופף בטקסט הזה מולי.

א' והחתן שלה, שתכף יהיה בעלה, כבר צועדים אל עבר החופה כשברקע אלביס שר "You were always on my mind" וגורם לי לתהות למה שירי האהבה הגדולים ביותר נכתבים דווקא בדיעבד, ולמה אנשים בוחרים שירים כל כך עצובים באירוע הכי משמח שלהם. בזווית העין אני קולטת את הבנזוג שלי לחתונה מחליף צבעים, "יש לך בעיה עם המלך או עם הכלה?" אני לוחשת על אוזנו.

"יש לי בעיה עם האחות של החתן…" הוא אומר ומנסה להתכווץ ולהסתתר מאחוריי.

אני עוקבת אחרי המבט שלו ונתקלת באחות של החתן, היא נראית שקועה למדי בטקס, וברב שבדיוק מסביר שהשמות של בני הזוג בגימטריה נותנים את המילה "מושלם", שמתארת כמובן עד כמה הם מושלמים אחד לשני. זה מאוד מעניין, כי גם בחתונות שהובילו לגירושין מרים עוד לא שמעתי שהרב אמר ששילוב השמות יוצר את המילה "טעות" או "תתרחק ממנה" או "הדביל הזה יבגוד בך כשתהיי בהריון ויגרור אותך על הרצפה עד שהוא ייתן לך גט".

"מה כבר עשית לה שיש לך כזאת בעיה איתה?" אני שואלת את הבנזוג-שלי-לחתונה, שבשלב הזה מחפש עציץ גדול להסתתר מאחוריו.

"אפשר לומר שהיינו ידידים טובים וידעתי שהיא מאוהבת בי נואשות, עד ששכבתי איתה ואחר כך לא עניתי לה יותר לטלפונים, וואטסאפים, סמסים ונקישות בדלת…" הוא אומר תוך כדי שהוא מתחפש לענף.

"קר-נ-בל בנח"ל קרנבל" המוזיקה פורצת ומסמנת את סיום הטקס, בדיוק בשנייה שהאחות של החתן לוכדת במבטה את הבנזוג-שלי-לחתונה והפנים המאושרות שלה נופלות בבת אחת.

"אני הולך לשירותים", הוא אומר לי, ואני מבינה שהקרנבל רק מתחיל בשבילו.

"אוקיי, תזהר שהיא לא תתפוס אותך שם…" אני קוראת אחריו, משועשעת מהסיטואציה באופן בלתי הולם בעליל.

"מהסיפורים של רויטל הוא יצא מניאק, אבל סומכת עלייך שתעשי לו כבר בית-ספר"

על רחבת הריקודים א' מוצאת שנייה ללחוש לי "הוא דווקא חמוד הדייט שלך, למרות שעד כמה שאני זוכרת מהסיפורים של רויטל הוא יצא קצת מניאק, אבל אני סומכת עלייך שתעשי לו כבר בית-ספר…" אנחנו עוצרות שנייה להצטלם בפוזציה אחת ואז באחרת. "וואי את יודעת מה קלטתי עכשיו?" א' אומרת "רויטל היא 'אחות של בעלי'. היית מאמינה??? בעלי!!!" ורצה אל בעלה הטרי.

הדייט שלי עדיין מתחבא בשירותים בשלב שבו הרחבה מתרוקנת והצלחות מתמלאות ליד הבופה. אני ניגשת לבחון את המאכלים, הבטחתי לא' לעשות בקרת איכות ולוודא בזמן אמת שכל מה שסוכם מראש אכן יוגש. כשאני מתקרבת אני מזהה את יונה עומד ליד הסטייקים ומעמיס לצלחת.

"עיר קטנה חיפה, כולם מכירים את כולם", הוא אומר לי כשאני מתקרבת.

"כן, בעצם אתה ראש הכפר יותר מראש העיר", אני צוחקת אליו, ולפי הבעת הפנים שלו מבינה שזה לא היה במקום. אופס! כנראה בזבזתי את כל הטקט שלי מוקדם יותר, על אמא של בועז, בקבלת הפנים.

"לא הייתי אומר ראש הכפר, אבל אני משתדל לתת יחס אישי לכל אזרח… אפילו לך. אם הדייט שלך ימשיך להסתגר בשירותים אני אקח אותך לריקוד".

אני כנראה מתבוננת בו במבט של סימן שאלה, כי מיד הוא מוסיף "אל תדאגי, גם אשתי פה, היא יודעת שזה רק חלק מהשירות לתושב".

המשך: אף אדם שפוי לא ייצא לחתונה עם בחורה שפגש הרגע ברמזור

1 Comment

  1. סיגל שימרית - חתונה זה לא הכל
    3 באוגוסט 2012 @ 23:27

    אני כל כך מבינה אותך עפרי, הלוואי והייתה אפשרות בשבילי גם לכתוב כמוך פשוט הוצאת לי את המילים מהפה,
    אני ובעלי החלטנו שאנחנו לא מתחתנים מול כולם, וחלקים קטנים מהמשפחות שלנו נורא כועסים על העניין ומתנהגים כמו ילדים, אני תומכת במה שאת אומרת שהחתונה זוהי הצהרה אחד לשני ולא לפני קהל, אבל אני מוצאת את עצמי נגד הרבה אנשים שלא אוהבים את הרעיון.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן