Skip to content

השמועות על מותה של העיתונות היו מוגזמות

הקריסה של העיתונות הישראלית נוגעת באינספור מרכיבים: טכנולוגיים, תרבותיים, חברתיים, כלכליים, פוליטיים, מדיניים. אבל בשביל לעשות עיתון צריך עיתונאים: כתבים, כותבים, עורכים, צלמים, מעצבים, מגיהים. אפשר לעשות עיתונות גם בלי לגור על נושאת מטוסים ששווה מיליונים ועולה מיליארדים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

השמועות על מותה של העיתונות היו מוקדמות. הקינות על חיסולה של העיתונות הישראלית היו מוגזמות. העיתונות לא נהרסת. היא לא נגמרת. היא לא הולכת לשום מקום. היא פשוט משתנה. וכמו כל דבר בעידן התזזיתי שבו אנחנו חיים, הקצב הוא קצב ה- .R.E.M. תנועת עפעף מהירה. אבל ניתוח קצת יותר מפוכח מראה שזו רק תנועת העפעפיים שלנו שנכנסה לתזזית. המציאות נעה בקצב שלה. שום דבר לא חדש באמת. הכל, לפחות הרוב, היה שם קודם. מזמן.

השורה העבה ביותר, זו שכל מנהל מסחרי בכל כלי תקשורת סימן בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט, היא זו: הפרסום מת. נקודה. סימן קריאה. כל המודלים שהיו ידועים על פרסום, על חשיפה, על שווי של נקודות רייטינג, של חשיפה, של הרגלי קריאה, של נתוני הפצה, של מספרי תפוצה, של סירקולציה, של תשומת לב, של הנעה לפעולה, של יחס עלות-תועלת – הכל מת. מנויי הנייר הולכים ומתמעטים; עלויות ייצור ושינוע הנייר עולות בטירוף; מכשירי ההקלטה הדיגיטליים מחקו את הערך האבסולוטי שהיה לכל ברייק של פרסומות בטלוויזיה; האינטרנט המודרני מסרב לשלם את עצמו דרך כיסי המפרסמים; הכסף הגדול נעצר.

מודל ההכנסות העיתונאי התמוטט

מודל ההכנסות העיתונאי התמוטט. לא פחות. אז נכון, הערוצים המסחריים עדיין גדושים בקליפים שמשודרים לחלל מכשירי היס-מקס והסטרימרים למיניהם, ונמוגים שם לנצח; אתרים האינטרנט מוצפים בבאנרים שאף אחד לא באמת מקליק עליהם; מעיתוני סוף השבוע נושרים הפלאיירים המוכרים והמעיקים ההם, ולשווא. זה לא זה. זה ממש לא זה.

לשוק נמאס לפרנס אגו מנופח, מיליונרים מפונקים, כוכבים ריקים מתוכן, ריאליטי סוג ז', הפקות מבישות, מוצרים בלתי ראויים. תעשיית הפנאי ירדה למכנה המשותף הרחב ביותר, שהוא גם הנמוך ביותר. וגם שם הכסף מפסיק להגיע. גם כי לציבור אין כסף – המיתון, ההאטה, הפחד, התיעוב, חוסר האמון, כל אלה עצרו לגמרי את זרימת הכסף.

השבועות האחרונים לא היו טובים במיוחד לתקשורת הישראלית. ערוץ 10 נמצא כבר שנים בסכנת סגירה מיידית; הזכיינית רשת מדווחת על הפסדים על בסיס קבוע; הזכיינית המצליחה קשת עושה כסף (פחות מבעבר) ומקטרת; הערוץ הראשון קורס לתוך הפוליטיקה המכוערת של מנהליו, פרנסיו והפוליטרוקים שלו. ידיעות אחרונות מכריז על מצב חירום ומפטר עובדים, ביניהם עשרות עיתונאים – בעיתון וגם באתר הבית. מעריב על סף קריסה טוטאלית ותלוי המצב הרוח של המשקיעים והאנליסטים של קבוצת האם שלו, IDB, האם יסכימו להמשיך לממן את הלוויתן הגוסס מפינת קרליבך. עוד תוכנית הבראה, פחות תוכנית הבראה – הכיוון ברור. במוקדם או במוקדם יותר, מעריב יחדל להיות העיתון שהיה לאורך כל שנות המדינה. הארץ מעולם לא היה להיט מסחרי, ובמידה רבה התקיים ושרד על בסיס יכולת הייצור של מפעלי הדפוס וההפצה המשובחים שלו.

וישראל היום? נו טוב, מה עוד נגיד. כמה טוב לדעת שיש מפעל תקשורתי-תעמולתי (אסור בשום אופן למתוח קו ישר בין צירוף המילים "ישראל" ו"היום" למושג "עיתונאי") אחד ששורת המאזן שלו לא מדירה שינה מעיניו של מנהל או משקיע אחד בודד. ולא בגלל שהיא כל-כך מוצלחת; היא פשוט לא קיימת. כאשר טבלת האקסל של המנהל המסחרי שלך כוללת רק את סעיף ההוצאות, ותמיד יש מי שיאזן את המינוס, מה שלא יהיה בלי שום קשר לתוצאותיו העסקיות – אתה חי בגן עדן (זה שהאקסל הזה מביא את כולנו לגיהינום, זה כבר ממש לא הבעיה של מנהלי המוצר הזה).

תקורות בלתי אפשריות של הוצאות בלתי נחוצות

לקטסטרופות של העיתונות הישראלית מקורות רבים; חלקם חיצוניים שאינם ניתנים לחיזוי וגם לא לשליטה – כמו פריחת המוצרים הדיגיטליים, המעבר המסיבי לצריכה מידע באמצעות מחשבים, טאבלטים, סלולר וכו; אבל גם רבים שניתן לכמת אותן: שומן. הרבה מאוד שומן. ולא, לא מה שאתם חושבים. הבעיה היא לא כוח אדם מנופח. בטח לא בצד העיתונאי. שם תמיד חסר. השומן הצטבר, צמח וחונק את כל העיתונים בישראל באותה המעטפת שאפשר לכנס אותה תחת שם אחד: מיקוד. וליתר דיוק: חוסר מיקוד.

מי שעבד בעשורים האחרונים במערכות תקשורת ידוע ומכיר: בנייני ענק, אינספור משרדים מיותרים, מסות אדירות של תקורה שבאה לידי ביטוי באלפי מכשירי טלפון, מחשבים, תקשורת, מיזוג אוויר, מכוניות, דלק, הסעות, שינוע, הפקה, הדפסה, הפצה, שיווק, פרסום, הנהלת חשבונות, משרות מיותרות, ג'ובים מופלצים ומיותרים. אלפי טונות של אוויר חם ויקר.

מערכות העיתונים הקיימות הן מפלצות ששואבות את מיטב ומירב ההון, המרץ, הכישרון, המאמצים לקיים את עצמן. מי שראה פעם איך בנויה מנהלה של עיתון גדול – התפלץ. לשכות מפוארות, עשרות אלפי מטרים רבועים של פרקט, כורסאות עור, חלונות כפולות זיגוג, מכוניות פאר בזבזניות, משכורות עתק, גדודי מזכירות, מפיקות, נהגים, עוזרים, שומרים, מאבטחים, הוצאות ניקיון ותחזוקה מטורפות, תשלומי ארנונה, מים, חשמל, טלפון, תקשורת, דלק.

העיתונאים והמוצר נשארים תמיד אחרונים. בסוף התור

וכמה מכל זה הולך לייצור המוצר העיתונאי עצמו? המהדורה? מקבץ הידיעות והמאמרים שמרכיבים עיתון דיגיטלי בכל רגע נתון? גיליון אחד של עיתון יומי? 10 אחוזים? חמישה אחוזים? אולי פרומיל? בשנים האחרונות ניסו כמה וכמה אנשי עסקים רציניים לבחון את רכישת מעריב. כמקובל בעסקים ממשיים, הם ניסו להבין מה עומד מולם ונכנסו לבדיקת נאותות. כל אלה שבדקו ברצינות – נמלטו בעור שיניהם. ולא בגלל ההוצאות הישירות על העיתונאים ו/או המוצר.

קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת, על אותו רגע חמקמק לאורך ציר הזמן, שבו קיום ושרידות המערכת מאפיל על חשיבות המוצר עצמו. אבל זה קרה לכל העיתונים, לכל הערוצים, גם לכל האתרים. כן, גם באינטרנט. האם יש הצדקה לגדלים המפלצתיים של הפורטלים הגדולים? האם הם אכן מצדיקים את ההשקעות המטורפות וההוצאות השוטפות החונקות הדרושות לאחזקתן? האם יש קשר – אפילו מקרי – בין המטרות שלשמן הוקם המוצר המכונה טמקא (ynet, נו) למפלצת שהוא היום? ו-וואלה? ולא נזכיר עכשיו את nrg, שמעולם לא הגדיר לעצמו וגם לא הבין מה הוא רוצה להיות. וככה כולם. אבל כולם.

בלהט הצמיחה, הכסף הגדול והקל, הניהול המופקר, היעדר הפיקוח והפראיירים שהתחלפו שוב ושוב – נשכחו המקורות. הלך לאיבוד הבייסיק. אם אתה מו"ל שהחליט להוציא לאור עיתון – תוציא לאור עיתון. ועיתון, למשל, ממש לא קשור להוצאה לאור של ספרים. או של ארגון כנסים. או של שירותי דואר אלקטרוני. או פורומים מקצועיים. או שאתה עיתון – או שאתה משהו אחר. מאוד מפתה לחפש את כל הזמן את הדבר הבא. אבל מה שהולך כל כך טוב בפיתוח תוכנה וגאדג'טים, לא שייך לצרכים האנושיים הבסיסיים שהעיתונות סיפקה תמיד: מידע. חדשות. העמקה. הרחבה. תרבות.

עיתון, נו. פשוט עיתון.

[related-posts title="מאמרים נוספים על עיתונות ותקשורת"]

כתב, כותב, עורך, צלם, מעצב. הם אלה שמייצרים עיתון. כל השאר סייענים

הקריסה של העיתונות הישראלית נוגעת באינספור מרכיבים. טכנולוגיים, תרבותיים, חברתיים, כלכליים, פוליטיים, מדיניים. הכל קשור להכל. אבל בשביל לעשות עיתון, צריך עיתונאים: כתבים, כותבים, עורכים, צלמים, מעצבים, מגיהים. ופלטפורמה. היא יכולה להיות נייר, גלי שידור ברדיו, אפיקי שידור בטלוויזיה, ביטים ברשת תקשורת. כל מדיה והדרוש לה. אנחנו, כאן במגפון, מוכיחים מדי יום ובכל לילה שאפשר לעשות עיתונות גם בלי לגור על נושאת מטוסים ששווה מיליונים ועולה מיליארדים. נכון, אין לנו שום סיכוי להתמודד מול מפלצות התהילה ההן – אבל אנחנו עושים היום את מה שהם שכחו שצריך לעשות מזמן, לפני שנים: עיתונות בסיסית. נטולת פניות. כתב, צלם, עורך, כותרת, טקסט ותמונה. מה כל-כך מסובך בזה? תורידו את העלויות המוטרפות של כל מה שלא שייך לבסיס הזה – ותראו שאפשר לשלם לעיתונאים כגמולם. ואל תבכו להולכים: המנכ"לים המוכשרים שלכם ימצאו עבודה אחרת. גם המזכירות, הנהגים, השליחים. כולם.

אם תרצו לעשות עיתון, אבל רק את זה – תראו כמה זה פשוט וזול. אם תשלמו כמה אחוזים בודדים מהכסף שאתם זורקים על מי שמגיע לו באמת – אלה שעוסקים במקצוע – תגלו פתאום שיש גם מודלים מעניינים של הכנסות ורווח. שגם אם שוק הפרסום  הצטמק, הוא עדיין עשוי להספיק. וגם דמי המנוי יכולים להיות פתרון.

ולכל אלה שביכו את המקצוע, עברו לקדיש ושירת אל מלא רחמים, תנוח דעתכם: במקום שבו בכל רגע נתון כולנו ערוכים למעבר לגל פתוח; במדינה שאין לה גבול וגבולות; במדינה שבה העיתונים והפרשנים מתחרים ביניהם בנבואות אפוקליפטיות והערכות מלומדות על כמויות של הרוגים, פצועים ובתים הרוסים; במדינה שבה מבזק החדשות הוא המלך היחיד – העיתונות לא תלך לשום מקום. היא רק תיאלץ להיות הרבה יותר עיתונות והרבה פחות כל השאר.

וזה ממש לא חדשות רעות.

2 Comments

  1. אחד שמכיר
    4 באוגוסט 2012 @ 12:56

    הבעיה היא שמעולם לא התיחסתם לציבור הקוראים שלכם,כולכם הפכתם לסמול קיצוני שונא ישראל ,והעם עכשיו שיש לו את האינטרנט לא מוכן לממן אתכם יותר ,בקיצור התעלמתם מהצרכן ועל זה אתם משלמים היום

    • אחד שמכיר את אחד שמכיר
      4 באוגוסט 2012 @ 13:32

      היי אחד!
      מה קורה?
      מזמן לא דיברנו. אתה זוכר כשהיינו רק שני ילדים קטנים בגן שרה ואתה החלטת לחרבן באמצע הגן ולא היה מי שיחליף לך? אמא שלך צעקה עליך הרבה אחרי זה. היא אמרה שזה לא לעניין להסריח ככה מקום ציבורי.

      מה שלום האישה והילדים? אני מבין שהסמול עושה לכם הרבה צרות בחיי המשפחה, אולי הגיע הזמן שתעבור לשמאל. לעומת הסמול, שמאל היא מילה אמיתית.
      שמעתי שאתה מחובר לעם ולרצון שלו. ורציתי לשאול איך זה לקבל אס אם אסים ושיחות מכול העם ולדעת מה הוא מרגיש? זה בטח מתיש. אני מקווה שאתה לפחות מקבל על זה כסף ממישהו.
      אתה אומר שהעם לא אוהב לשלם. אני זוכר שאתה לא אוהב לשלם. בגלל זה גנבת סוכריה מהמכולת במרכז המסחרי. ואני הייתי חבר טוב ולא אמרתי כלום ועד היום המשטרה ממשיכה לחקור את המקרה בלי קצה חוט. אמרת שזה בגלל השמאלנים, אבל אני ידעתי שזה בגלל שאתה סתם קמצן שמעדיף לבזבז את הכסף שלו בפוסיקט.

      בכל מקרה אני חייב ללכת עכשיו, אני חושב שהבישולים שלי במטבח יכולים לעלות באש אם אני אמשיך לא להזניח אותם. זה תבשיל קדרה חדש שאבא שלי לימד אותי לעשות. קוראים לו יהודה ושומרון. ממש טעים! אם תהיה נחמד לאבא ביבי אולי הוא ייתן גם לך חתיכה.
      ד"ש לקיפי בן קיפוד!

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן