כיום כבר לא מתחננים, זה לא נראה טוב. אם את מתחננת זה סימן לחולשה ונשים בימינו כבר לא חלשות. אם אתה מתחנן יצחקו עליך, מי שנזקק לא יגיע רחוק.

תהיה גבר, אל תשפיל את עצמך. גם בניו אייג', בו כל אחד צריך להתחבר לעצמו, איכשהו כולם מתחברים למאדים. תתחבר למאצ'ו שבך, זה הרגיש וההומוריסטי, ואם את צריכה להתחנן סימן שמישהו מנצל אותך או רומס את כבודך.

מתחננים בחדרי מיון, בשוחות הקרב, לפני ראיון עבודה חשוב, לא לפני הרופא, האויב או הבוס, תמיד זה לפני אלהים. רק לפניו זו לא בושה להתחנן, רק אצלו זה לא ניצול, אצלו נשאר רק להתחנן, לא לבקש. אצלו לא דורשים ולא מתעקשים, רק פורשים כפיים. לכן קשה כל כך להתפלל היום, הרי לפרוש כפיים נראה חלש ופתאטי.

"תרבות עובדת אדם" קרא לתרבות שלנו יאיר כספי בספרו "לדרוש אלהים". ובתרבות בה האדם במרכז אסור לוותר על כבוד, צריך לדרוש זכויות, רק מי שיפגין כוח ייחשב. גם החלש כבר לא מתחנן, רק יוצא להפגנות ושובר חלונות של בנקים. ומול החלש עומדים בעלי הכוח, השררה והממון. הם לא זקוקים להפגנות, הם אפילו מצדיקים את העושק בכך שזו טובתו של החלש. הרי בלעדיהם גם משכורת מינימום לא הייתה לו וכבודו היה למרמס אף יותר.  

העשיר יחיה ברהב ובזבוז, העני ישנא, אך יצפה שאראלה תתקשר אליו, התקשורת תשמיץ ותעריץ, רק תפילות לא תשמענה. 

נדמה שאין איש חשוב בתולדות העמים ממשה. בן בית אצל אלהים, עושה ניסים, משבר סלעים ומוציא מים מצור החלמיש. כמה אנשים עמדו כנגד פרעה ונשארו לספר על זה? כמה עמדו מול האלהים ומלאכיו וחזרו בחיים? ועליו מספרת התורה, כי היה עניו מכל האיש אשר על פני האדמה.

בפרשה שלנו הוא מתחנן להיכנס לארץ. זו תחינה של יאוש, של אדם שעומד לאבד את הדבר היחיד שחי למענו, את הכניסה לארץ.  ארץ ישראל אינה מתאימה למשה והוא צריך למות במדבר. מי שמתחנן גם על מה שמגיע לו והוא זכה בו בצדק מבין, שדבר אינו שלו ובדבר לא זוכים. הוא מבין שהבטחות שהובטחו לו אינן זכויותיו אלא חובות האחר, הוא בא כשהוא מוכן כבר לוותר, רק מתחנן תחינה אחרונה. ענווים ירשו ארץ, משום שבעלי הכח והשררה המחזיקים בארץ הופכים להיות עבדיה ולא יורשיה. זה המוכן לוותר, להתחנן, לדעת שברצונו של האל נתנה לו וברצונו לקחה ממנו, הוא ירש את הארץ.

משה לא זכה להיכנס לארץ, ואני, בלי תחינה, זכיתי להיוולד בה. הייתי בפריס וברומא, ראיתי את שבעת פלאי תבל, ומעולם לא מחאתי כפיים בנחיתה בלוד. התחננתי בחדרי מיון ותחת האלונקה בלבנון, אולם מעולם לא ביקשתי שהשמש תעלה עלי, אולי חוץ מבשעת מארב בג'בליה. התפללתי הרבה שילדי ישתחררו מהצבא בשלום ושידעו למצוא את דרכם בחיים, אך מעולם לא השתאיתי למראם בבוקר, אולי חוץ מהבקרים בהם חזרו הביתה לאחר ליל בילוי.

כדאי ללמוד להתחנן. נגלה שמה שרצינו תמיד היה שם, רק היינו צריכים לגלות. רצינו לבד, ביקשנו לעצמנו הכל, חיפשנו בכוחות עצמנו, לכן לא השגנו. במקום שהתחינה נמצאת מגלים את המקום הריק, שם נמצאת הגאולה.