>>> הפרק הראשון בתחקיר האישי: בגלל חוסר תיאום וכפילויות, ניצולי שואה נופלים בין הכסאות

בהופעה בפני מליאת הקונגרס האמריקני לאחר מלחמת העולם השנייה סיים גיבורה המהולל של אמריקה, הגנרל דגלאס מקארתור, את נאומו בקטע הבא:I still remember the refrain of one of the most popular barracks ballads of that day which proclaimed most proudly that old soldiers never die; they just fade away. (אני עדיין זוכר את  הפזמון החוזר של אחד מן הבלדות הידועות  במחנה באותם ימים, כאשר הצהרנו בגאון כי חיילים ותיקים לא מתים לעולם, הם רק נמוגים). זה חל גם על שרידי השואה ששרדו בגבורה, וזה חל, סמלית לפחות, על המשרד לאזרחים ותיקים, בהבדל אחד. גם כשהניצולים חיים – במשרד הזה הם נמוגים.

זהו משרד שכל כולו, מן המסד ועד לטפחות, הוא יציר פוליטי. בשעתו, בחלוקה הקואליציונית, כאשר מפלגת הגמלאים הייתה חלק מן הקואליציה והיה צורך לתפור תפקיד לרפי איתן, הוקם משרד הגמלאים וזכה בנתח של תקצוב לארגוני השואה, ובכלל זה למרכז הארגונים של ניצולי השואה. מפלגת הגמלאים התפוגגה כלא הייתה, אבל על "נכס" כזה הממסד לא מוותר. והשלל נפל בחלקו של ראש הממשלה ביבי נתניהו, שהוא גם שר הבריאות וגם שר שממונה על ביצוע חוק רשות השידור. אבל בעוד שהשידור הציבורי מעניין אותו מאוד (וזה ניכר בטביעות האצבעות), הבריאות מעניינת אותו פחות, כנראה, ובעיית הניצולים מעניינת אותו עוד פחות מזה. זאת אף שהשואה נישאת על שפתיו כל אימת שהוא זקוק לה להעצמת איזה מסר פוליטי.

הדעת והמנהל התקין מחייבים שנושא מן הסוג הזה ירוכז בידי רשות אחת. ואם זה "רשות הניצולים", זה עדיף על פיצול ובירוקרטיה מיותרת ולא מועילה, בעיקר לא לניצולים. מי שמנהל בפועל את המנגנון הזה היא סגנית השר ד"ר לאה נס, בת לניצולי שואה, ויש אזרחים ותיקים שגם בגילם המופלג נמנים עם המצביעים הכבדים בבחירות.

הנפת הדגל של המשרד בכל הנוגע למאמצים להחזרת רכוש יהודי של הנספים בשואה היא לא רק נטולת יסוד, אלא ממש חוצפה. הרי מי שבפועל לא עשה מאומה, ממש מאומה בתחום הזה – זו ממשלת ישראל. ממשלת ישראל נוח לה לקיים קשרי מסחר וביטחון עם מדינות מזרח אירופה, ובראשן פולין, ובלבד שלא לגעת במורסה ששמה הרכוש היהודי. לצורך הפסאדה ומתן ג'וב למקורב, הקימו ארגון בשם "לב"  (heart)  שאמור לטפל בנכסי הנספים. עוד גורם ביורוקרטי נפסד. "ועידת התביעות" הצליחה בתחום הזה בכל הקשור לגרמניה, תחילה המערבית ואחר כך לאחר האיחוד, גם המזרחית,  ולגבי אוסטריה. ואילו איל"ר, שזאת הייתה המשימה המרכזית שלו, לא הצליח – לא זכה לרוח גבית ממסדית. לא כאן וגם לא בארה"ב. גם שם הסיבה היא פוליטית, בשל היות יוצאי פולין גוש מצביע גדול במערב ארצות הברית. מי שרוצה להכיר טוב יותר את הנושא יכול לקרוא אותו בגיליון האחרון של "מזכר" מס' 33 – אפריל 2012 ), שרובו מוקדש לנושא של הנכסים של  ניצולי השואה והנספים בה.

ככה או אחרת, כמשרד שאמור לטפל  בגמלאים בכלל ובשרידי שואה בפרט, חשובה לו החשיפה התקשורתית, בייחוד בתחום הניצולים שהם בחדשות. המשרד שחולש על שני שלישים מתקציב מרכז הארגונים של ניצולי השואה, חשוב לו כנראה שיידעו בזכות מי יוצא לאור ביטאון המרכז "מזכר". שם, בראש העמוד הראשון, נאמר כי "מזכר" יוצא לאור בעזרת המשרד לאזרחים ותיקים. הרי בפועל הוא תומך גם בפעילות אחרת, כמו בארגונים השונים של הניצולים, אבל כאן מדובר בפרסום. אני חושב שאין להמעיט בערך הפרסום, בתנאי שמאחורי החשיפה התקשורתית יש מעשים. אבל כידוע, הפרסום, עם כל ההוצאות הקשורות בו, קל יותר מאשר העשייה בפועל. וכאן, בנקודה זאת, במרחק של יותר משנה, אני מרשה לעצמי להביא אפיזודה שאם יש לה חשיבות, היא סמלית. במסגרת המאמצים של כמה מעמיתיי ושלי בכל הנוגע לפרויקט שבו אני קשור במישרין, והוא "תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולבנייתה", אני מנסה להפוך כל אבן, בתנאי שאין מתחתיה נחש.

"הצדעה" לניצולים – לתפארת המשרד לאזרחים ותיקים

בפגישה עם מנכ"ל המשרד, אהרון אזולאי, בראשית 2011, העליתי רעיון כי המשרד יארגן אירוע שיהיה בו כדי להכיר בתרומתם של ניצולי השואה למדינה. הדגשתי בפני מר אזולאי כי האירוע הזה מבחינתו הוא טריגר, מחולל,  שאחריו צריכים לבוא מעשים כמו הטבעת התודעה של מעשי אותם שרידי השואה למען המדינה מאז הקמתה. הצד האופטימי, הרנסאנס, התקומה. המנכ"ל, אדם נעים סבר והליכות, התלהב מן הרעיון, הוקמה ועדת היגוי, והרעיון שהתגבש היה לקיים אירוע גדול בבנייני האומה, שישודר גם בערוץ הראשון ובמרכזו יהיה מעין מופע עם אלמנט חזותי מושך. היו שם במפגש נציגים ממשרד החינוך, מגלי צה"ל, מרשות השידור, ממנהל ההסברה ומקרב ניצולי השואה והמשרד לגמלאים. ייצוג מכובד מאוד. ניצולי השואה שהיו בוועדה הדגישו כי הצורה, מושכת ככל שתהיה, חייבת לשרת את התוכן. כלומר, שלא יהיה איזה מופע בידורי שרק בשוליו יהיה משהו על תרומת הניצולים. הוועדה קיימה ישיבה אחת בלבד. על השאלה מדוע, נמסר לי כי אנשים לא הופיעו. כשבדקתי אצל כמה מהם לסיבה לאי הופעתם, הם אמרו כי הסתבר להם שהוועדה היא תחפושת להחלטות שהתקבלו לגבי אופי המופע, אי לכך הם לא רואים כל טעם לבוא לישיבה. הם צדקו – אני הייתי הנאיבי.

שואה-שפיל, על משקל "יידישפיל"

בחודש מאי 2011, סמוך ליום הזיכרון לשואה, מועד האירוע, התראיינה ח"כ נס ביומן ערוץ 7. במבוא לכתבה נאמר: שוחחנו עם מי שעומדת מאחורי היוזמה, סגנית השר לאזרחים ותיקים, חברת הכנסת הד"ר לאה נס, המדגישה את המועד שנבחר לאירוע, בין זיכרון לתקומה, כמועד הראוי ביותר לאמירת תודה לציבור זה. אני מביא כמה קטעים מתוך הראיון:

"אנחנו רוצים להראות פן נוסף מעבר לעצם ההישרדות. אנחנו רוצים להראות את הפן של מעורבות ניצולי השואה בבניין המדינה. ניצולים רבים נטלו חלק פעיל בהקמת המדינה, ואף לחמו במלחמת העצמאות. כמחצית מהלוחמים, וכרבע מהנופלים במלחמת העצמאות היו ניצולי שואה", היא אומרת ומדגישה את ההישגים הבולטים אליהם הגיעו במדינת ישראל לא מעט מהניצולים. "למרות מה שהם עברו היה להם את הכוח לבנות את המדינה והכרת התודה היא ערך חשוב ביהדות. את זה אנחנו מתכוונים לעשות מחר.

"אירוע ההוקרה הוא הזדמנות מיוחדת עבורנו להודות לניצולי השואה על תרומתם האדירה להקמת המדינה, לעיצוב דמותה, ולהפיכתה למובילה בכל תחומי החיים… מדובר באנשים גדולים מהחיים. לאחר שאיבדו את כל עולמם בשנות המלחמה, ושרדו את זוועות התופת בקושי רב, הם עלו לישראל, לחמו במלחמת העצמאות, ונטלו חלק בבניין הארץ. מדינת ישראל ואזרחיה, מוקירים ומכירים בתרומתם של אנשים יקרים אלו" (הטקס ברובו היה מוכר לי).

יצוין, נאמר בידיעה, כי באירוע ההוקרה ישתתפו בין השאר רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, יו"ר הנהלת יד ושם, מר אבנר שלו, וייקחו בו חלק אמנים רבים, ובין האורחים ניתן יהיה למצוא כמה מניצולי שואה שתרמו לבניין המדינה, ובהם: כלת פרס ישראל לתיאטרון, ליא קניג; נגיד בנק ישראל לשעבר, משה זנבר; ויו"ר יד ושם לשעבר, ד"ר יצחק ארד.

לא אלאה את הקוראים בהשתלשלות העניינים, אדבר על התוצאה:

המופע התקיים בבנייני האומה בירושלים. אמנם הוגשה רשימה של ניצולי שואה, אבל מסתבר שאלה בקושי יכלו למלא כמה שורות. משום כך העמיסו אוטובוסים שלמים מן הפריפריה, רובם לא ניצולים, וכן חיילים, כדי למלא את האולם. על הבמה התנוססה  סיסמה "תודה" (לניצולי השואה). הערוץ הראשון אמנם הקרין את המופע (לא חי, שקוצץ באולפניו), אבל לא הוא שהפיק אותו. מלאכה זאת נמסרה לפרויֶקטור (עוד אתייחס לפונקציה זאת), לקבלן, מפיק פרטי עם קשרים לאמני ישראל, ובתיאום עם משרד הגמלאים בחרו את הדמויות. כמה ניצולי שואה בולטים שובצו לצד זמרים, על הבמה, כחלון ראווה (כפי שצוין בדיווח בערוץ 7), ואת רובם הסריטו באיזה אולפן מאולתר של מוסך עלוב בחברת נכדים. קטעים אלה נערכו בידי קבלן משנה והובאו כמחרוזת, נכון יותר כצרור יריות. זאת בלא לציין את שם הניצולים בכתוביות כמקובל, שכן היה עולה עוד כמה מאות שקלים (או שהכתוביות היו ארוכות יותר מאשר הראיון). על זה חסכו. חיילים אלמונים, הניצולים הללו. כאשר פנו אליי שאתראיין בחברת נכדיי, אמרתי למפיק שאני מוכן להצטמצם ובלבד שלא "יסרסו" אותי. הובטח לי. הם סרסו. בניגוד לברית מילה הם שָמרו על הצ'ופצ'יק והשליכו את היתר.

כדי שהמסר של הניצולים יישא אופי ממלכתי לאומי כראוי, כל נכד נצטווה לומר בסוף "לתפארת מדינת ישראל". את זה הם השאירו. המומחים במשרד הגמלאים הציעו שאת האירוע ינחה אלי יצפאן, שיהיה שמח. יצפאן הוא אחד הבדרנים הטובים שיש לנו בארץ. הוא מצחיק. עצם הופעתו כבר מצחיקה. אך העובדה שהוא הזכיר במילות הקישור  את נעוריו ואת סבתו, אין בה מן המצחיק ואין בה דבר וחצי דבר עם השואה או זכר השואה. אמנם הוא לא בן או נכד לניצולי שואה, אבל לא בשל כך הוא לא התאים לערב זה – עניין אחד הוא שהמופע לא ישעמם, ועניין אחר הוא שהמופע יצחיק. אינני רואה בזה זילות השואה. אני רואה בזה חוסר טעם, שיקול טיפשי והתעלמות מוחלטת מהצעות של אחרים, ביניהם ניצולי שואה ויודעי דבר בעניין אירוע ראוי, שההנחיה תיעשה בידי מנחה מסוג אחר. לדוגמה הוזכר שמה של שחקנית מרשימה, יונה אליאן, בת לניצולי שואה. פרט קטן אבל חשוב, כמו גם התעלמות מאלה שהעלו את הרעיון בכלל, כשם שהתעלמו מהכל. העיקר שהמשרד לאזרחים ותיקים העלה זיקוקים של 4 ביולי. ומה שנשאר מעט זה עשן צבעוני.

ועוד ספח קטן. הואיל ומדובר היה במופע בידור, חשוב היה למארגנים שלא תהיה דָבֶרֶת, ומי שתופיע תהיה רק סגנית השר. שערו בנפשכם "הצדעה לניצולים" מבלי שיופיע ניצול, אפילו רק כדי להודות. אבל זה הכלל, שעליו בכה הנביא, גם אל הניצולים החיים מתייחסים כאל אובייקט שהיה ואיננו עוד.

כאן כבר לא יכולתי להחריש ולחצתי שלמצער יישא כמה דברים יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, נח פלוג. לאחר מאמצים, ומן הסתם מחשבה שנייה, נעתרו לבסוף, ופלוג אמר כמה משפטים, בשם ניצולי השואה. כמה אופייני למציאות, שהופעה פומבית זאת הייתה האחרונה של נוח פלוג לפני שהלך לעולמו. הואיל והורמו גבות וגם נחרצו לשונות על שום מה הוזמנה למעמד החגיגי רעיית ראש הממשלה, הגברת נתניהו ויתרה על הכבוד ולא באה.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל