המשחקים האולימפיים בלונדון מגיעים לשיאם, החוויה בהחלט גדולה מהחיים. בעיקר בימים האחרונים, עם כניסתה של האתלטיקה הקלה. כן, ספורט ברמה הגבוהה ביותר חוויה עילאית. תרבות אנושית מהדרגה העליונה. אבל ספורט אולימפי? האם ההייפ הגלובלי מוצדק? שווה לפתוח את זה. ובכן: בסך הכל, 80% ממה שקורה במפעלים האלה לא נוגע ל- 99% מקהל הצופים. כי מי בדיוק הולך לתחרויות חץ וקשת? לצפות בהתעמלות אמנותית? להריע בשחייה צורנית? לעודד שחקני הוקי שדה? לצפות בתחרויות קאנו? בשיט קייקים? בטרמפולינה (ממתי זה ספורט? ועוד ספורט אולימפי?). אה, כן: כדורעף חופים לנשים זה בסדר. בסדר גמור אפילו.

להוציא שחייה בשבוע הראשון ואתלטיקה קלה בשבוע השני – רובו המכריע של האירוע הקרוי "משחקים אולימפיים" (לא נכון לקרוא לזה "אולימפיאדה", לידיעתכם) הוא סוג של ג'מבורי גלובלי גדול מדי ויקר מדי. התכנסות של כמה אלפי ספורטאים צעירים, עם מאמנים ומלווים מבוגרים יותר, אווירה של מחנה צופים אחד גדול – שפה ושם יש בו גם ספורט. לפחות ספורט כפי שמקובל לחשוב ולהגדיר ספורט. לא משהו אזוטרי שמישהו החליט שהוא ספורט.

עסק גדול מדי ויקר מדי שמפרנס בעיקר את העסקנים שלו

העסק הזה, העסק האולימפי, מעסיק היטב חבורת עסקני צמרת עולמיים, מחויטים ונפוחים מעצמם, שמסתובבים במשך שנים על שנים סביב העולם, מבירה לבירה, מעיר לעיר; בודקים מתקנים, מנסים רכבות תחתיות, בוחנים כבישים ולא פוסחים גם על בדיקה קפדנית של איכות הקוקטיילים, רמת מחלקות העסקים והסוויטות המובילות – עד לאותו רגע גורלי שבו נבחרת עיר אחת ונדחות אחרות; ואחר-כך כל מה שקורה לקראת האירוע, במהלך האירוע ואחרי שהוא מסתיים. וחוזר חלילה.

האלמנט האולימפי המעשי מעניין בעיקר את המשתתפים בו, את העסקנים שמלווים אותם וקצת את המדינות ששולחות אותם להתחרות במיני תחרויות ביזאריות. בחנו את עצמכם בכנות: לכמה מהענפים האולימפיים הייתם קוראים ספורט תחרותי, כזה שבשביל לצפות בו הייתם רוכשים כרטיס כניסה? אפילו הכדורגל (מי בדיוק הנבחרות האלה? איפה הכוכבים שאנחנו רואים על המסך כל החורף?) והכדורסל (זה נורא נחמד שנתנו לשחקני ה-NBA  להתעלל בשאר העולם) ממש לא מעניינים. ובאמת: איך זה שבכדורסל מותר להביא את לברון ג'יימס, ובכדורגל ארגנטינה ומסי נשארו בבית? איפה ההיגיון? היכן העקביות?

אבל היי, זו רק דעתי. אין לי בעיה עם מיליוני הישראלים שעוקבים חסרי נשימה אחרי תרגילים הבלט המרתקים עם סרט או חישוק; ירי בשכיבה, בכריעה ובפישוק; צמד ילדות דקיקות שמחוללות בבלט מתחת למים או הרמת משקולות לנשים במשקל כבד. תיהנו. לגבי דידי, המשחקים האולימפיים הם שחייה בהתחלה ואתלטיקה בסוף. זה שיא הספורט, אלה הם שיאי הדרמה, זו האיכות העליונה. בשביל תחרויות כדורגל יש מונדיאל ויורו, לכדורסל יש את ה-NBA  והמפעלים האירופיים, לענפים האחרים יש את הליגות, האליפויות והטורנירים שלהם. וכל השאר הם כל השאר: שיט וקיט, גלישה והחלקה, ירי וקליעה, ניתור וקפיצה, מחול וצלילה. לכל אחד מאיתנו יש את ההעדפות שלו. יש שמכורים לבייסבול, קריקט, גולף וסנוקר; אז למה הם בחוץ ובדמינטון בפנים?

"המשלחת הישראלית" /  "שרת הספורט" /  "הכישלון"  / "ועדת חקירה"

ויש אותנו. את "המשלחת הישראלית". את יו"ר הוועד האולימפי הישראלי (עסקן פוליטי, אלא מה); המנכ"ל האולימפי (תפקיד לכל החיים); ובעיקר את "האכזבה" מהמשלחת האולימפית. את "ועדת החקירה שתבדוק את הנסיבות והסיבות לכישלון". והכל כבר מוכן לסבב הבא. לאותו ריטואל בלתי נמנע.

יש משהו פתטי, מביך וגם צבוע בניסיון החוזר והנשנה של המדינה – כן, "המדינה" – לקחת קרדיט על הישגים של בודדים בענפים שוליים יחסית (זוכרים את לימור לבנת מזנקת על הפודיום של גל פרידמן באתונה?) ולבכות בדמעות תנין על לוחם ג'ודו שנתפס בלפיתת בריח כואבת (ע"ע הנשיא וראש הממשלה מנחמים את זאבי) או גולשת גלים שצריכה רוח חזקה וקיבלה משב קליל (יום אבל לאומי, לא פחות).

אנחנו כל מיני דברים, אבל דבר אחד בוודאות לא: מדינת ספורט. אנחנו ממש לא מדינת ספורט. אין לנו מסורת של עיסוק מוצלח בספורט; אין לנו מתקנים ראויים; אין לנו תקציבים; אין לנו רצון. אנחנו מעטים מדי? תבדקו כמה תושבים יש בפינלנד או דנמרק; אנחנו עניים מדי? תנו קפיצה לג'מייקה ותבינו. ההישגים שהספורטאים הבודדים מגיעים אליהם הם למרות המדינה – ממש לא ולא בזכותה. ואל תנפנפו לי בהישגיה של מכבי ת"א: היא ממש לא ספורט ישראלי. יש המון יהודים וגם ישראלים בין מקבלי פרס נובל, בין החברות שעשו אקזיט או נסחרות בנאסד"ק, יש לנו כמה סופרים ומחזאים ואפילו מוזיקאים שנחשבים מאוד בעולם; אבל ספורט? מעט מאוד, נדיר מאוד ובעיקר לא במקצועות הספורט המובילים בעולם.

זה טוב? זה רע? מה זה משנה: זה מה שיש. אם המדינה החליטה שלימוד תורה גובר על חינוך גופני – אז זו התוצאה; אם ישיבות ואולפנות גוברות על בתי ספר ופנימיות לטיפוח ספורטאים מחוננים – אלה הם סדרי העדיפות של השלטון כאן. אין בארץ ספורט הישגי תחרותי אמיתי; בבתי הספר המורה לחינוך גופני זורק לחבר'ה כדור והלך לשתות תה בחדר המורים; ואחר-הצהריים, עמוד כדורסל רקוב מחלודה קורס על ראשו של ילד בן 15 שבסך הכל ניסה להטביע.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]

ספורטאים בודדים, בתת תנאים, נגד כל הסיכויים

אין כאן שום ביקורת או לעג לספורטאים שעושים את מה שהם יכולים בשביל להצליח, נגד כל הסיכויים. הם ראויים לכל שבח. גם זה שגמר אחרי 40 שניות על מזרן הג'ודו וגם זו שתפילותיה של מדינה שלמה למשבים עזים נגמרו עם רוח דרדלה ומקום שישי בעולם (וזה אחרי כמה אליפויות עולם). אכזבה? ועדת חקירה? בעיקר עוגמת נפש של שרת התרבות (!) והספורט, שקיוותה לשחזר את הישגה הגדול: הזינוק לפודיום מלפני 8 שנים באתונה. מדינת ספורט? הצחקתם אותי. אולי מדינת טוטו.

אני חי ספורט, עושה ספורט, חולם ספורט ואוהד ספורט מאז שאני זוכר את עצמי. המאמר הזה לא נכתב בחדווה. אבל גם לא בכאב. מזמן לא. וזה אולי מה שהכי עצוב. כבר אין ציפיות, אין עניין. זה משעמם, זה מביך, זה פרובינציאלי. כל הסיפור הזה, של הכשרת משלחת אולימפית, של היחידה לספורט הישגי, של טיפוח המחוננים, של הרכבת המשלחת, של הגדרת הציפיות ולאחר מכן סימון המטרות והאשמים, איבד מריחו ומטעמו.

מדליות אולימפיות אתם רוצים? קודם תלמדו לבנות גשר באורך 10 מטרים מעל הירקון ולחזק עמוד ברזל של כדורסל בחצר בית-הספר.