זו הכלכלה, טמבלים. ייתכן שבחדרי חדרים יושבים מומחים ופעילים חברתיים ומגבשים הצעות אפקטיביות. אם לא – כדאי שזה יתחיל לקרות. הם גם צריכים להיות מוכנים לקחת אחריות פוליטית 

מאת תמי זילברג

העם רצה צדק חברתי, והעם יצא למחאה חברתית. בשלבים מסוימים של הקיץ, אווירת ה"ביחד" והיציאה לרחובות יצרו אשליה שמשהו אמיתי קורה כאן. אבל עם החורף הולך ומתחוור, שהסיכוי לשינוי אמיתי קלוש מאוד.

מי שהיה ברחובות בחודשי הקיץ יכול היה לראות, שהעם מאס בכל והוא מוחה על הכל. על מחירי הדיור, על פערי ההכנסות, על החינוך בחינם שעולה הון תועפות, על ההפרטה הפרועה שמלווה את ההתנערות הגורפת של המדינה מאחריות, על תופעת עובדי הקבלן המבישה שמובלת על ידי רשויות המדינה עצמן, על הפקרת הסביבה, על סל הבריאות, על היעדר סולידריות בין ערבים ויהודים, על התופעה המתרחבת של "עובדים עניים". על מה לא.

מחאה כה רחבה נובעת ממשבר אמון עמוק, שמעליו מרחפת אמירתו של קלינטון, "זו הכלכלה, טמבל". אך למרבה הצער, נושאים כלכליים אינם מצעידים את הבוחרים אל הקלפי בישראל. אם אלו היו עומדים בראש סדר העדיפויות של הציבור הישראלי, הייתה פועלת כאן מפלגה שהכלכלה היא בראש מעייניה ובראש רשימת העדיפויות של מנהיגיה. יתרה מכך – הציבור היה מבין, ש"כלכלה" היא לא משהו שרק מומחי פיננסים מבינים. ההיפך הוא הנכון. כלכלה היא משהו שמונע על ידי פסיכולוגיה אנושית בסיסית, ואין זה נס שהפסיכולוג דניאל כהנמן קיבל נובל על כלכלה בשנת 2002.

זו מהות הקפיטליזם, והוא אינו מסוגל להתנהל אחרת 

גלי המחאה של הקיץ האחרון נישאו על כתפי הכלכלה. ליתר דיוק – על כתפי ההתנגדות האינסטינקטיבית לכלכלת הקפיטליזם הדורסני והחזירי. אלא שזו מהות הקפיטליזם, והוא אינו מסוגל להתנהל אחרת. בתוקף הווייתו, הקפיטליזם דומה לציור הסוריאליסטי של מ.ק. אשר, שבו היד מציירת את עצמה. הקפיטליזם מאכל את כל מה שבדרכו, וכשהוא מסיים עם הסביבה, הוא פונה נגד עצמו ומתחיל לאכל את עצמו. זו מהותו וזו דרכו.

כשיטה כלכלית זו שיטה אכזרית וכושלת, שבינה ובין שוק חופשי אין כמעט ולא כלום. מי שמחפש הוכחה לכך יכול למצוא אותה במדינות סקנדינביה, שהצלחתן כמעט בכל תחום מככבת באחרונה בתקשורת.

* * *

בימים האחרונים משכו עשרות אלפי לקוחות את כספם מחשבונות הבנקים הגדולים והעבירו אותם לבנקים קטנים או לאיגודי אשראי. כדאי לשים לב למהלך הזה

* * *

המחאה החברתית איננה נחלתו של המזרח התיכון בלבד. גם בארה"ב נמשכות פעולות המחאה, ושלא במפתיע הן מתכווננות היישר אל הבטן הרכה של הכלכלה. בימים האחרונים משכו עשרות אלפי לקוחות את כספם מחשבונות הבנקים הגדולים והעבירו אותם לבנקים קטנים או לאיגודי אשראי. כדאי לשים לב למהלך הזה, שנראה כמו סנונית ראשונה לצעדים כלכליים-חברתיים נוספים, שעשויים להשפיע על השורה התחתונה של המחאה הרבה יותר מהפגנות ועצרות המונים פוטוגניות.

כדי שהמחאות החברתיות יישאו פרי, חייבים לאחד כוחות 

לאף אחד אין פתרון פלא בכיס, ומהפכות לא יעזרו כאן. את הלקח הזה אפשר ללמוד מתוצאות הניסוי המזוויע של המהפכה שחיסלה את הצאר והעלתה את המפלגה הקומוניסטית לכמה עשורים של שלטון אכזר, אטום וכושל. כדי שהמחאות החברתיות יישאו פרי, חייבים לאחד כוחות – המוחים עם המומחים.

עם כל הכבוד – ויש כבוד רב – המנהיגות הצעירה של המחאה החברתית לא תביא פתרון. את הפתרונות צריכים להציע מומחים, שיסכימו שיש בעיה. המומחים האחרים, שאינם חושבים שמדובר במחלה אנושה, לא יקחו חלק בתהליך, והם לא משמעותיים למחאה החברתית. אבל המומחים האחרים צריכים להיות בתוך תהליך השינוי באופן שיטתי וקבוע, לא רק באופן תגובתי או כפוטו-אופרטוניזם.

בלי פוליטיקה לא יהיה שינוי

ייתכן שבחדרי חדרים יושבים עכשיו מומחים ופעילים חברתיים ומגבשים הצעות אפקטיביות לפתרון. אם לא – כדאי שזה יתחיל לקרות. הם גם צריכים להיות מוכנים לקחת את האחריות הפוליטית, ולעמוד מול הציבור כחלופה רצינית, ולא לצעוק כל הזמן "אנחנו לא פוליטיים". בלי פוליטיקה לא יהיה שינוי. אולי השינוי לא יושג בסיבוב הבחירות הראשון, ואולי גם לא בשני, אבל בסופו של דבר לא תהיה ברירה, והציבור הישראלי יהיה חייב לשים את הכלכלה בראש סולם העדיפויות שלו, אם הוא חפץ קיום לטווח הארוך.

מציאות היא לא ריאליטי. המציאות של מפוני שכונת התקווה עגומה מאוד, והפתרון הדחוק של הצטרפות אל משתתפי "האח הגדול" – לא רק שלא היה מביא שינוי אמיתי, אלא שהוא כלל אינו אפשרי כשנמצאים במסלול התרסקות חסר תקווה.

עם זאת, אפשר לשמור על אופטימיות זהירה, כי עד הקיץ הזה כולנו היינו בטוחים שבישראל אי אפשר לעשות חרם צרכנים ובישראל לא יכולה להתרחש מחאה חברתית משמעותית. קיטרנו על כך, והורדנו ראש. גלי המחאה של הקיץ, ואיתם גלי החרם על מוצרים ושירותים שונים, הראו שהחברה הישראלית הולכת ומשתנה – לטובה, והדבר מעורר תקווה חדשה. תקווה, שבסופו של דבר הציבור הישראלי ירשה לעצמו להבין ולהודות, שלמרות החשיבות האדירה שיש לנושא הביטחון באג'נדה שלנו, אפשר יהיה להבטיח את עצמנו רק אם החברה כולה תהיה חזקה, בטוחה וכלכלתה יציבה והוגנת.