מפעם לפעם, כלומר כל ארבע שנים באולימפיאדה, וכל ארבע שנים בתחרות היורו, וכל ארבע שנים בתחרות גביע העולם בכדורגל, אנחנו עוברים אותו מסלול של בכי ונהי: ווי, ווי, מה קרה לנו, מה היה לנו, אור לגויים, מגדלור התבונה, הגבורה והמהירות, משחררי ירושלים ונשרי הגבעות, שהיינו לפנס כיס עם סוללות רטובות, חרפת השוחים, הקופצים והמתחלקים מהקורה. וכבר הכנו את כל הדיו והקולמוסין, את יריעות השמים והלבלרים, כדי לשיר ולהלל, אבל כשהעסק התחרבן לא התבלבלנו, ואת האינצ'ים שהתפנו ניצלנו לבכי נורא, לעריפת ראשים והטחת עלבונות בחבורת הספורטאים הסימפטית, שאף פעם, מה לעשות, לא תהיה חבורת הרצים מג'מייקה.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם בשעת מצוקה לישראל, כדאי לנסות ולשאול את השאלות בכיוון אחר: אולי הלקח המוצנע בתחרות שמסתיימת היום הוא שתם זמנו של פסטיבל הדגלים והמנוני הניצחון? הם הרי השריד לאולימפיאדה המקוללת בברלין, זאת שעיצבה את הספורט כפי שהוא היום, ושאחריה יצאו הספורטאים על דגליהם ושחטו האחד את השני עד עצם היום הזה. זה לגמרי לא חשוב שלוסיאן בולט הוא מג'מייקה: הפנומן הזה הוא איש העולם, הוא שייך לכולם, הוא מקור גאווה על היכולת לנצח את הרוח במעופה, ולהמשיך לחייך ולרקוד בקצב הרגאיי. זאת אותה גאווה שהרקיעה השבוע עם הנחיתה על המאדים, אותה גאווה על  נפלאות הגוגל והאייפון, על התרופה לאלצהיימר, אם תבוא. זאת הגאווה ביוצרים ובמוסיקאים, באנשי הרוח ובממציאים המנפצים את חומות העלטה המקיפות אותנו, בימים שבהם העולם עומד בפני שאלות קיומיות המשותפות לכולם – שאלות של אבטלה, וטרור, חלוקת עושר המתכווץ, איכות הסביבה ואיכות האדם.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא תרבות הספורט ואנחנו"]

הדגל שבו מתעטפים כולם כתכריך של גאווה יוקדת הוא שריד לעבר משום שהוא לא חשוב, בדיוק כפי שרמזו מפיקי ערב הפתיחה באולימפיאדה: אף אחד לא יודע מהו המנון ג'מייקה – אבל כולם יודעים לשיר שיר של הביטלס. את הצליל הזה של היצירתיות והגאוניות צריך לשמר נגד כוחות החושך המאיימים על העולם, תחת דגלו של אללה או כל דגל אחר.

באולימפיאדה של הקיום והיצירה יכול להיות לנו חלק חשוב וגדול. בטקס חלוקת פרס נובל בשנה שעברה בשטוקהולם (שבו היה לי הכבוד לשבת בקהל) לא ניגנו את ההמנון הישראלי, אבל פרופסור דן שכטמן מהטכניון זכה שם במדלית זהב חגיגית על תרומה לקיום האנושי, שהיא גדולה לאין ערוך מזאת של הקופצת למים או השייטת מיפן.

אנחנו צריכים לבחור את שדה התחרות המתאים לנו, ולהשקיע בו. צריך לעשות ספורט כי זה בריא, ולשחרר את יכולות היצירה וההמצאה שבנו כדי ששוב יציתו את האור במגדלור, שנראה השבוע חלוש ובלי כוחות, ומהסיבות הלא נכונות.

נכון – בטקסי פרס נובל לא מנגנים את ההמנון, ולא מתעטפים בדגלים ורצים איתם במעלה המדרגות לפקולטה, אבל מה שעשו ש"י עגנון, ישראל אומן, אברהם הרשקו, עדה יונת, אהרן צ'חנובר, דניאל כהנמן ודן שכטמן בשביל העולם, וגם למען הדגל – אף מתעמלת קורַה לא תעשה לעולם.

• קו התפר – הבלוג של אליעזר יערי