מערכת התיעוד וההנצחה של השואה וניצוליה כוללת גופים ממשלתיים, ציבוריים, לאומים ומקומיים, עמותות, ארגונים, ועוד. זאת מערכת  אשר מעסיקה בארץ אלפי אנשים במישרין ורבבות בעקיפין, וגם מהיבט זה היא ראויה לחשיפה. בכתבות הקודמות עסקנו בעיקר בגופים הממסדיים. מעתה נפנה את הזרקור לארגונים ציבוריים. הדברים אינם פרי מחקר, אלא התבוננות של משקיף  שהנושא קרוב ללבו, לא רק כשריד שואה, אלא כמי שמעורב בהיבטים השונים של העשייה בתחום הזה, תוך הערכה והוקרה עמוקה לדברים שנעשו.

[related-posts title="הכתבות הקודמות בסדרה על הטיפול בניצולי השואה ובתרומתם לחברה"]

ראש וראשון לארגונים של ניצולי השואה הוא "מרכז הארגונים של ניצולי השואה", שהוקם לפני כחצי יובל ואיגד את כל הארגונים של ניצולי השואה. עם מייסדיו נמנו אישים כמו משה זנבר (נגיד בנק ישראל), נוח פלוג (איש כלכלה בכיר וסגן יו"ר הארגון העולמי של יוצאי אושוויץ), יצחק ארצי (ח"כ וממנהיגי הליברלים העצמאיים), סטפן גרייאק (מלוחמי גטו ורשה), זאב פקטור (לימים ראש קרן הרווחה של ניצולי השואה)  ואחרים. כולם אנשים עם קבלות על הישגיהם. אבל הארגון הזה, בשל מגבלות אובייקטיביות וסובייקטיביות, שקט עם הזמן על שמריו. מה שקרה במשך הזמן שלא רק הציבורים שהם ייצגו לאט לאט נפטרו, אלא גם ההנהגה השתנתה. גם האתגר לעמוד מול הממסד, הלך ונחלש.

ארגונים שהלכו בעקבות חבריהם

רשמית, במרכז הארגונים מאוגדים 53 ארגונים שאמורים לייצג  את ניצולי השואה. אולי פעם זה היה כך. עם הזמן אמנם גדל מספר הארגונים, אבל רובם בפועל לא קיימים, או לא מייצגים ניצולי שואה. לדוגמה,  מוזיאון לוחמי הגטאות הוא מוסד לתיעוד והנצחה, אבל לא מייצג את ניצולי השואה. "בית עדות", בשמו "מורשת", הוא מוסד הנצחה על שם מרדכי אנילביץ', ממנהיגי מרד גטו ורשה. "הקרן לרווחת ניצולי השואה" היא קרן מסייעת, אבל לא ארגון שיש בו חברים. אינני יודע כמה נותרו מ"תאומי מנגלה", שגם הם חברים במרכז. זה אמור גם לגבי "עמך", שהוא מוסד סיוע לניצולים ולא ארגון. יש עוד שלא ציינתי, ויש גם חברים שונים שייצגו פעם ארגונים שכבר לא קיימים, אך הנציגים שלהם עדיין נמצאים במרכז  ומייצגים את עצמם. לא שאין להם זכויות או הישגים, אבל הם אינם ארגון במובן המקובל.

אילו מרכז הארגונים היה הופך למרכז לניצולי השואה ודורות ההמשך, כפי שאני מייחל, היה בו מקום גם ל"דור ההמשך של קהילת רודוס". יחד עם זאת, גם כשהייתי יותר פעיל במרכז, לפני שנים, הדגשתי כי למעשה מספר הארגונים לא כל כך חשוב – חשוב הוא שהמרכז מייצג את כלל ניצולי השואה ואת מכלול הבעיות שלהם. נכון להיום, בוועד המנהל ישנם 26 חברים, ואינני יודע לפי איזו אמת מידה, אם יש בכלל כזאת.

באתר המרכז נאמר בין השאר כי פעילותו של מרכז הארגונים חשובה היום אולי יותר מאי פעם, על רקע התגברות התופעה המדאיגה של הכחשת השואה והעלייה החדה בגילויי האנטישמיות בעולם. המרכז שם לו למטרה סיוע לארגונים החברים בו, שרבים מהם נמצאים במצוקה תקציבית, כדי שימשיכו להתקיים. בין היתר קבלת פיצויים למען אלה שסבלו מרדיפות הנאצים ושטרם זכו לקבל תשלומים או פיצויים הולמים, תיקון עוולות שנגרמו לניצולי השואה בקבלת הפיצויים וההקצבות מגרמניה, מישראל ומכל מקור אחר, השבת הרכוש היהודי הפרטי והציבורי שנגזל ע"י הנאצים ועוזריהם ומשתפי הפעולה איתם בכל הארצות הכבושות, החזרת הנכסים המצויים בישראל שהינם עיזבונם של הניספים בשואה לידי יורשיהם החוקיים, או לידי הארגון המייצג את ניצולי השואה, לטובת רווחתם ולמען העמקת התודעה של השואה בנוסף, פעילות למען רווחתם הכלכלית, הרוחנית והתרבותית של שרידי השואה בישראל ולמען הנצחת הקהילות שנכחדו בשואה או נעזבו לאחריה, והנחלת מורשתן לדורות הבאים.

אולם מטרות לחוד ומעשים לחוד. המרכז, שהיה עתיר הישגים בעבר, יכול לרשום לעצמו רק מעט הישגים בשנים האחרונות. זאת לא רק משום שגורמים חיצוניים לא אפשרו זאת, אלא בשל מחדלים רציניים בתוך הגוף הזה, יוזמות שטורפדו מבפנים, מריבות על רקע כבוד אישי, ארגוני – כולם יבוא מן הגולה. ייתכן שהמצב הקשה של המרכז עוד חידד תחושות אלה.

אנשים בפנים קראו לזה "הסרחון במרכז הארגונים"

עם פרישתו של  היו"ר הראשון, משה זנבר, ומינויו של  נוח פלוג בשנת 2004 לתפקיד יו"ר המרכז, הייתה תקופה בה העניינים פחות או יותר התנהלו כסדרם, עם בעיות כספיות כרגיל. אולם נוח פלוג, אדם עם קבלות רבות על מעשיו למען הניצולים, היה איש ריכוזי. בשל הרצון להיות קשור בעניינים או בגורמים ובמוסדות שונים, הוא ייצג את המרכז כמעט בכל ארגון ציבורי. הדבר עורר קנאה גם בתוך ארגוני השואה. שמו ושמעו של פלוג יצאו לפניו עד כדי כך שהיה אורח רצוי בין השאר גם בארמון הנשיאות בגרמניה. מטעם זה או אחר, מטלות רבות ונושאים חשובים בתוך המרכז איכשהו היטשטשו, ואת החלל מילאו גורמים שונים גם בתוך מרכז הארגונים וגם מחוצה לו. בין היתר הוא מינה חמישה סגני יו"ר, ומטבע הדברים, אלה לא תמיד פועלים בהרמוניה. משום כך, כאשר לפלוג היו בעיות בריאות שהלכו ונעשו תכופות יותר, התחילה להתרקם סביבו איזו קנוניה, שהבשילה עם מותו, לפני כשנה. זאת כללה הודעה תמוהה של אחד מחבריה שהכריז על עצמו כעל יושב ראש וזימן את הוועד המנהל – מעין "פוטש"  קטן. אנשים בפנים קראו לזה "הסרחון במרכז הארגונים" . לפי המידע , שותפיו היו בעיקר אנשים שפעלו במרכז אך לא היו נציגי ציבור. וכאן קבור לא רק הכלב, אלא השיטה כולה, וזאת בעצם תכליתה של רשימה זאת. כשיש דברים שהם בחזקת חסויים, הן מכוח איזה נוהל או משום שככה זה ולא מוציאים כביסה מלוכלכת, בייחוד לא בנושא שואה או בשוליו – התוצאה הבלתי נמנעת היא סיאוב ופגמים אתיים.

במציאות זאת של מרכז הארגונים של ניצולי השואה התערבה מועצת המרכז, ותודות לכמה פעילים נמרצים וישרי לב, נקרא משה זנבר לשוב לתפקיד יו"ר המרכז לתקופה של שנה. אינני יודע מה עשה זנבר באותה תקופה מלבד ניקוי האורוות וניסיון ככל שניתן למנוע את התפוררות הגוף הזה. זנבר הוא אדם בעל זכויות מפליגות במישור הארצי, הלאומי, הבינלאומי, ובתחום הסיוע לניצולים. אולם גם בקדנציה הראשונה שלו הוא העדיף את השיטה השקטה. זאת כנראה גם בשל תכונה אישית וגם נסיבתית, שכן נגיד בנק ישראל אינו צעקן. במקרים רבים הוא הצליח. זנבר הוא אדם חכם ומאוד שקול, אסטרטג וטקטיקן כאחד. לפי אמת מידה זאת הוא ניהל את העניינים. אבל בהעברת הנוהלים לבאים אחריו יש צורך לדבוק בשיטה, שכן החוכמה היא אינדיבידואלית, ואילו השיטה תורמת היגיון וסדר.

עוד לפני שנבחר זנבר לתפקיד היו"ר, הוא פנה אל אברהם רות, ניצול שואה, איש ציבור בולט בתפקידיו הרבים הציבוריים והמגוונים ואשר תוכו כברו, לקבל על עצמו את הגזברות. רות הסכים, כי היה מודע למצב הקריטי של מרכז הארגונים, בתנאי שיתאפשר לו לפעול בתחום שעליו הוא אחראי – ובראש וראשונה חיסול החובות שהצטברו. המועצה אישרה את המינוי. בחוגים בכירים במרכז הארגונים מקווים שהלקח נלמד. בינתיים מונה מנכ"ל חדש למרכז, אברהם רוזנטל, מי שהיה בין היתר מנכ"ל משרד התיירות ומנכ"ל התאחדות בתי המלון. נבחרה גם יו"ר חדשה, קולט אביטל, בעלת זכויות רבות בפעילות  בכנסת, למען ניצולי השואה. מייחלים שם שהמרכז יתנהל כארגון ציבורי ללא דופי וייקבעו תוכניות עבודה ונוהלים ראויים ושהמאזן יהיה שקוף ויפורסם ברבים. אפשר שאילו דברים רבים היו יוצאים החוצה, הצנרת הייתה נקייה יותר. גם כאן הסיסמה היתה: שקט. לא עושים רעש. לא מדובר על מחדלים בלבד,  אלא גם על מעשים ראויים ומאבק צודק של מרכז הארגונים.

למשל, "הקרן לרווחת ניצולי השואה". כאשר ראו מנהליה שחרף העובדה שהקרן המסייעת לניצולים נמצאת במצוקה קשה, היא על סף חידלון ואין מושיע, והמדינה אטומה לצרכיה החיוניים והדחופים – הם החליטו להרים קול. רעש ממשי ומאורגן שומעים אצלנו בחלונות הגבוהים. אבל רעש כזה אפשר לעשות בישראל רק בעזרת יחצ"ן, ויחצ"ן טוב עושה זאת בעד כסף, והרבה כסף. מכל מקום, זה הצליח.

הקרן לרווחת ניצולי שואה קיימת, ויש לה תקציב ראוי. ההשוואה היא לא לגבי הנושא עצמו, שכן אין עוררין על הצורך ברווחת הניצולים. ההשוואה היא לגבי הגישה: בקרן לחמו וקולות הנפץ נשמעו, במרכז הארגונים שמרו על דממה.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל