לפני שבוע התפרסמה בעיתון הארץ כתבה גדולה על השמאל הישראלי, שבמוקדה סקר מקצועי שנערך בהזמנת מכון 'מולד' – המרכז להתחדשות דמוקרטית. הנתונים שהתקבלו אינם מחדשים: השמאל סובל משחיקה גדולה בציבור ומדימוי רעוע. הוא מצטייר כמי שאבד עליו הכלח, לא רציני, לא אחראי, לא אמין, אליטיסטי, מנוכר, לא מסוגל לשלוט ונעדר תשובות לבעיות הביטחון הלאומי של ישראל. מנגד, הסקר מגלה שמחצית מהציבור עדיין מזדהה עם עמדות השמאל בנושא המדיני-בטחוני ובנושא הכלכלי-חברתי.

בראש מכון מולד עומד חבר הכנסת לשעבר ממפלגת העבודה אברהם בורג ומובילים אותו שני צעירים, שהאחד מהם סיים את עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה והשני נמצא בעיצומה של עבודת דוקטורט בפילוסופיה פוליטית. לטענתם, השמאל לא מציג סדר יום ברור ואין לו מבנה של מחנה פוליטי. אין זה מספיק לעצב מחדש טיעונים קיימים, הם אומרים, צריך להציג מדיניות מהימנה בנושאים מרכזיים, שתאפשר להפוך את השמאל שוב לגורם חיוני ואמין.

אני סבור שאת התשובה לשאלה "איפה השמאל" יש לחפש בכלל במקום אחר, ולשם כך צריך ללכת רחוק בחשיבה ובהגות. זה לא יכול להסתכם בגיבוש מדיניות מהימנה בנושאים מרכזיים. אלה דברים שבמהות.

מקור המונחים "ימין" ו"שמאל" הוא במקומות הישיבה של הסיעות השונות בפרלמנט הצרפתי אחרי המהפכה הצרפתית, אך לפני הדחתו של המלך, בו ישבו הצירים שצידדו בשינויים מתונים במבנה המשטר והשלטון ובהמשך המלוכה בימין הבית, ולעומתם היעקובינים והז'ירודינים, שצידדו בביטול המלוכה ובשינויים חברתיים רדיקליים, ישבו בשמאלו (מתוך ויקפדיה).

הימין מייצג את הרעיונות שצמחו כתוצאה מאובדנן של התקוות הגדולות

בבסיס תפישת העולם של השמאל והאידאולוגיה שלו עומדים הרעיונות הגדולים על מקומו של האדם בעולם וזכויותיו האנושיות האוניברסליות, כפי שהתגבשו והתגלמו במהפכת הנאורות באירופה במאה ה-18. ואילו הימין מייצג בתפישותיו את הרעיונות שצמחו כתוצאה מאובדנן של התקוות הגדולות שליוו את מהפכת הנאורות ולא התגשמו, ולנוכח צמיחת הרעיון הלאומי-אתני באירופה, מצב שהביא למלחמות גדולות ביבשת זו אך גם לפריחה תרבותית גדולה. תקופה המכונה בשם "הריאקציה" מצד אחד ובשם "התקופה הרומנטית"   כאשר מדברים על התרבות.

בספר שקראתי לפני שנים על צמיחת הליברליזם והתפתחותו בארצות הברית, מימיה הראשונים ועד לאחרונה, למדתי גם על השוני בינה לבין אירופה. החוקה האמריקנית למשל, לא כללה בתוכה פרק העוסק בזכויות האדם. רק כעשר שנים מאוחר יותר ובעקבות המהפכה הצרפתית הוכנס גם נושא זה כתיקון ראשון לחוקה האמריקנית.

בעיני הליברל, התובענות המוסרית היא היעדר כבוד לחופש הפרטי

הליברליזם איננו קורפוס אידאולוגי מובחן וסדור, אלא מתאפיין בכמה ערכים ועקרונות פשוטים נוסח הכלל היהודי 'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך',  שכל דור חייב לצקת לתוכם את המשמעות העכשווית הנדרשת. כללים אלו "מציעים מודל מינימליסטי ופרגמטי של מוסר. במקום ערכים חיוביים יש לליברלים כבוד לזכויותיו של האחר. אם אין פוגעים ברווחתם של זולתם ואם אין פוגעים ברווחתם  שלהם, הם יוצאים ידי חובתם. מעבר לזה אין הם דורשים דרישות מוסריות ואין הם נדרשים להן. 'חיה ותן לחיות'. במקרה הטוב הם מתקוממים על אי צדק, אבל תובענות מוסרית – דרישה לעמידה באמות מידה שהן מעבר למינימום – לא תמצא אצלם, לא כלפי עצמם ולא כלפי אחרים. בעיני הליברל, התובענות המוסרית היא היעדר כבוד לחופש הפרטי. לכל אחד זכות ל"סגנון החיים" שלו. בעולם הליברלי מציל כל איש את נפשו. תפקידה של החברה הוא למנוע פגיעה, ולא לטפח שלמות מוסרית" ("שבעת החטאים", פרופסור אביעד קליינברג).

הליברליזם אינו יוצא בהכרזות הרות עולם על שוויון, חירות ואחוות עמים, כפי שנעשה במהפכה הצרפתית והטביע את צרפת בנחלי דם, אלא מתרכז במציאת דרכים לחיים משותפים בקהילה ובמדינה. הוא עסוק בבניית הסדרי החיים על ההיבטים המבניים והמערכתיים שלהם, וזהו סוד קסמו וסיבת הצלחתו הגדולה.

השאלה מה עלינו לעשות כשאנו קמים למחרת בבוקר כדי שנוכל לחיות כאן יחד טוב יותר ולהתמודד כראוי עם אתגרי הסביבה החיצונית היא שמאפיינת את הליברליזם יותר מכל. על הליברליזם וגילגוליו עם השנים, כולל דבריי הביקורת העיקריים עליו והוויכוחים הגדולים, ניתן לקרוא בספרו המאלף של פרופסור ברוך זיסר "על ימין ועל שמאל".

במאה ה-20, המכונה גם "עידן האידאולוגיות הגדולות", הזדהה השמאל עם הקומוניזם תחילה, וכשזה נהפך לדיקטטורה נוסח ברית המועצות – מצא את מנוחתו בקרב מדינות אירופה המערבית, שהכילו בצורה מרוככת יותר את הרעיונות החברתיים של הקומוניזם, נוסח תפישת הסוציאל דמוקרטיה שהתפתחה בצרפת, באיטליה ובארצות נוספות.

מפא"י ההיסטורית, שדוד בן גוריון היה ממייסדיה ועמד בראשה שנים ארוכות, למעשה לא היתה מפלגת שמאל טיפוסית. את בן גוריון העסיק דבר אחד עליון, והוא להקים את המדינה ולבססה, וכמובן הממלכתיות. המפלגה שימשה עבורו כלי חשוב לגיוס המונים וליצירת הדברים, תוך שהוא עושה שימוש נרחב גם ביסודות אידאולוגיים הלקוחים ממשנת השמאל.

צביה גרינפילד בספרה "הם מפחדים" מתארת את החברה שהקימו כאן האבות המייסדים בראשותו של דוד בן גוריון בשם "חברה פותרת בעיות". ועל פי תורת האישיות שפיתח פרופסור גיורא שוהם ומתוארת באופן מרתק בספרו "מרד יצירה והתגלות", חברה זו התאפיינה ב"התמודדות עם המציאות על דרך היצירה". על כך אפשר להוסיף שבמובנים רבים היא פעלה גם על פי יסודות השיח והאתוס הליברלי ועקרונותיו.

עם היעלמותם של האבות המייסדים חלה טרנספוזיציה תרבותית בחברה הישראלית והפכנו מ"חברה פותרת בעיות" ל"חברה מייצרת בעיות" – חברה המרוממת את עצמה בשרוכי הנעלים של אידאולוגיות וערכים משמאל, מימין ומשמיים, ו"מתמודדת עם המציאות על דרך הגאולה".

אם נשתחרר לרגע מתפישות העבר של חלוקת האנשים על פי שמאל וימין ונתרומם מעלה מעלה על כנפי החשיבה היצירתית, אפשר להבחין כיום בשני מעגלי חלוקה והזדהות חדשים ושני הלכי רוח מרכזיים בחברה הישראלית. הראשון שביניהם מגלם את רוח הליברליזם, הנאורות והמודרנה, כשהדמוקרטיה בשביל אנשיו היא מערכת ערכית מעצבת, והוא מתמודד עם המציאות "על דרך היצירה". ואילו השני מכיל בתוכו את כל הכוחות בארץ המתייחסים לדמוקרטיה כאמצעי להשגת רוב להחלטות שלהן מטרות שבטיות, דתיות, גאוליות ולאומיות קיצוניות, והוא מתמודד עם המציאות "על דרך ההתגלות".

השאלה איפה הוא השמאל הישראלי והשקעת מאמצים להחזירו בצלמו ובדמותו מן העבר, כלומר בנוסח האידאולוגי שלו, נועדו מראש לכישלון. רק החזרת עטרה ליושנה נוסח הפרגמטיזם שאיפיין את מפא"י ההיסטורית, ומודל "חברה פותרת הבעיות" שהקימו כאן האבות המייסדים של המדינה, יכולים למלא את החסר. באופן שיישמע אולי קצת אבסורדי, הטיית-היתר הערכית אידאולוגית שאנשי השמאל מתגעגעים אליה מסווגת אותם במחנה משותף עם הימין דווקא. מבלי דעת הם נתונים, כמו אנשי הימין, להשפעתם של "הלכי רוח טנטליים" במענה לווקטורי האיחוד הפועלים עלינו כבני אדם בשאיפה לאיין את עצמנו ולחזור אל הרחם.

הציונות הייתה באופייה מעשה הניזון מהלכי רוח סיזיפיים. היא נתנה מענה לווקטורי ההפרדה הפועלים עלינו כבני אדם, והבשורה הגדולה שלה היא אימוץ דפוס העיגון על התהליך וההתמודדות עם המציאות על דרך היצירה. "בעיני האידיאולוגיה הציונית יכול היהודי החדש, היהודי הציוני, ליזום בעצמו את גאולתו ולממשה במו ידיו" ("הם מפחדים", ד"ר צביה גרינפילד).

כוונות טובות שבלב הן חשובות ורצויות תמיד, אך לעולם אינן מספיקות

הגעגועים לשמאל אידאולוגי רק מחלישים עוד יותר את הצורך האקוטי של דורנו להתמודד עם התופעה הקשה הזאת, הנוגסת בנו בכל פה, של חולשת המערכת הפוליטית בישראל. כדי להקים אלטרנטיבה ממשית לימין על השמאל לחדול מלהיות שמאל. מחלת השמאל היא השמאל עצמו. די אם נגדיר את עצמנו כדמוקרטיים וליברליים ונכונן בארץ הזו רפורמות נדרשות במערכת הפוליטית שלנו. הליברליזם תרם לא פחות מן הסוציאל דמוקרטיה לגיבוש תפישת מדינת הרווחה המודרנית. כוונות טובות שבלב הן חשובות ורצויות תמיד, אך לעולם אינן מספיקות, וכולנו נבחנים על פי אפקט התוצאה.

בעיית השמאל איננה נעוצה בחיפוש אחר סדר יום מדיני-בטחוני וחברתי-כלכלי, אלא כיצד אנחנו בונים כאן חברה פותרת בעיות. וכשנגיע לכך נוכל גם לתת תשובות הולמות למכלול הבעיות והנושאים המעסיקים אותנו.

הפטפטת הבלתי נלאית של שלי יחימוביץ' על כך שיש למפלגת העבודה אידאולוגיה, והרטוריקה המעייפת שלה על הסוציאל דמוקרטיה, אינם מבטיחים טובות למדינת ישראל. זה לא מה שאנו זקוקים לו כיום. אפשר וצריך לשאוף לחברה טובה יותר גם בלי זאת. הרעש הבוקע ממפלגת מר"צ והעומדת בראשה, זהבה גלאון, המגדילה לעשות כן, מדאיג עוד יותר.

ומפינה אחרת החמד שבבחורים, היאיר לפיד שלנו, גם הוא מפטפט אותנו לדעת, ואין בלפיד שלו כל בשורה לעם היושב בציון. בנחמדות הוא מספר לנו מיני דברים הקשורים ל"היגיון המדינה", כשהתופעה הזו שהוא עומד בראשה מחמירה את מצבה של הפוליטיקה שלנו ומקבעת אותה עוד יותר. ובקדימה לא קראו נכון את מפת המציאות ולא השכילו לעצבה כפלטפורמה לשינוי המערכת הפוליטית בישראל. ככך, המפלגה הזו שובקת חיים ונמצאת על סף חדלון.

ככה לא בונים חומה, ככה לא מייצרים מציאות חדשה וככה לא מתמודדים עם שאלות האמת והיסוד של חיינו. נדרשת מעמנו עשייה דורית מכוננת, והדבר מצריך הרבה תעוזת הרוח שנראה שאנחנו חסרים אותה. הגדולה שאיפיינה את דור המייסדים שלנו נעלמה מעמנו גם היא. והשאלה שצריכה להישאל אינה כיצד משקמים את השמאל בישראל, אלא כיצד בונים כאן עוצמה של חיים דמוקרטיים. כיצד מפתחים כלי חשיבה חדשים וכיצד משתחררים מכבלי העבר ונותנים דרור לרוח האנושית הבונה והיוצרת שבנו בכל האמור להתנהלות חיינו הציבוריים.

_________________________________________________________________________________________

נמרוד נוי עוסק בפיתוח עסקי ובייעוץ ארגוני ואסטרטגי, הוא בוגר הטכניון בחיפה בהנדסת תעשייה וניהול ובוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב. נמרוד עבד בתעשייה המתקדמת בארץ, היה פעיל במועצה הציונית בישראל והשתתף במשך מספר שנים בפורום האסטרטגי שלה בראשותו של פרופסור יחזקאל דרור. הספר שכתב, "לקראת פרדיגמה חדשה", (הקליקו לקריאת הספר בפורמט דיגיטלי) מציג תפיסה חדשה לחיים פוליטיים במדינה. הוא ניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, הוא מניח תשתית למחשבה סדורה ומושכלת באשר לחיינו הפוליטיים, והוא מתווה עקרונות, עיקרים וקווים מנחים מעצבי מדיניות לפרדיגמה חדשה של חיים פוליטיים במדינת ישראל.