דחה ערעור על החלטת המחוזי, שקבע כי מדובר בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי ולכן היא חייבת במס
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
מאת כתב "פוליסה"
פיצוי שמקבל אזרח, לפי קביעת בית המשפט, בגין פועלו כתובע מייצג – חייב במס. כך קבע אתמול (יום א') בית המשפט העליון בהרכב השופטים: מרים נאור, יורם דנציגר וצבי זילברטל, בעקבות ערעור שהגיש אזרח, חיים קרן, על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב. המחוזי, בראשות השופט מגן אלטוביה, דחה את טענת קרן לפיה הגמול שקיבל עקב זכייה בתובענה ייצוגית הוא "תקבול ללא מקור שהינו כולו או רובו פרס שאינו חב במס הכנסה על פי הוראת פקודת מס הכנסה".
קרן הגיש בשנת 2000 תביעה ובקשה לאשרה כייצוגית נגד "סלקום", לאחר שמצא טעות בחשבונות הטלפון הנייד שלו. בין הצדדים הושגה פשרה, לפיה תשלם "סלקום" לכל התובעים המיוצגים פיצוי בסכום כולל של 7.137 מיליון שקל. במסגרת ההסדר קיבל קרן פיצוי של 14.95 שקל, אבל בית המשפט פסק לו סכום נוסף של 593,798 שקל בגין פועלו כתובע מייצג.
בדו"ח שהגיש למס הכנסה ב-2001, הוצג הגמול כסכום שאינו מהווה הכנסה חייבת במס. פקיד השומה בגוש דן, טען לעומת זאת, כי התשלום מהווה חלק מההכנסה החייבת במס. קרן טען כי מדובר בגמול שהוא "בעל אופי עונשי שאינו חייב במס, שכן הוא בבחינת מתת שמיים ולנוכח חשיבותו החברתית של מוסד התובענה הייצוגית – אין למסות את הגמול הנפסק לתובע המייצג, מחשש שיהיה בכך אפקט מצנן להגשת תובענות ייצוגיות". בית המשפט דחה את טענות קרן וקבע כי התקבול חייב במס. פקיד השומה שיוצג על ידי עו"ד עמנואל לינדר, טען כי הפיצוי נבע מעסקה מסחרית אקראית וכי מדובר בתמורה עבור שרות שנתן קרן לתובעים שייצג.
קרן ערער לעליון באמצעות עו"ד שלו בני קליפי והלל איש שלום שטענו כי פרשנות המחוזי עם סיווג הפיצוי כהכנסה מעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי היא "פרשנות יצירתית חריגה ובלתי מקובלת". לטענתם, בהעדר הוראה מפורשת כיצד יש לנהוג במקרה זה, צריך הנישום ליהנות מהספק.
[related-posts title="כתבות נוספות מעיתון פוליסה"]
אלא ששופטי העליון דחו את הערעור. השופטים הגדירו את התובע הייצוגי כמעין יזם המניע את התביעה, מוציא אותה לדרכה ומקדם אותה במטרה להיטיב את ניזקו. הוא נוטל על עצמו סיכונים ולעיתים גם נושא בהוצאות. הגמול שבית המשפט פוסק לו נועד לפצות אותו על הוצאותיו ועל טרחתו.
אולם, קבעו השופטים, מדובר בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי והמערער מילא בה פוזיציה ששכרה בצידה. העליון דחה גם את הטיעון כי מיסוי הגמול יביא לפגיעה בתמריץ הגשת תביעות ייצוגיות. הוא לא קיבל את הטיעון כי יש לראות בתובע המייצג כמי שפועל מתוך מוטיבציה חברתית והעדר כל זיקה מסחרית. הגמול שקיבל התובע הוא מעין פרמיה שאותה שילמו חברי הקבוצה למערער בגין הטרחה שנשא והסיכון שנטל, ולכן צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי התקבול מקורו בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי.