אומרים שיאיר לפיד מגדיר את הישראליות. בכל סוף שבוע יושבים מאות אלפי צופי ערוץ 2 וקוראי ידיעות אחרונות, ושואלים זה את זו בנון-שלנטיות: נו? קראת את לפיד? מה את/ה אומר/ת? הוא כל-כך צודק… זה כל-כך לא בסדר… כמה יפה שהוא כתב היום על… מה זה חשוב בעצם. כל מה שאפשר להגיד בלי להרגיז. כמה מכל זה שווה בקלפי? לא בטוח שהוא ישמח עם התשובה

מאת טובי פולק

עיתוני סוף השבוע האחרון מיקמו את יאיר לפיד במרכז התמונה הפוליטית העתידית. ככה, מתוך הכלום, יש לנו תנועה פוליטית חדשה בראשות לפיד. לפיד החדש, כמובן. מאיפה זה צץ פתאום? מי החליט שבבחירות הקרובות יהיו לנו ליכוד ועבודה, קדימה וליברמן , ש"ס ואגודה – וגם לפיד? מהיכן הגיעה הבשורה?

לפיד, עם אשתו ליהיא וחברים, בכנס החירום של התקשורת    צילום: רפי מיכאלי

אפשר להסיר את מעטה התמימות. אני בעסק הזה מספיק שנים ומכיר היטב את הטכניקה. לפיד הפוליטי
עולה ופורח – כי יאיר לפיד העיתונאי, יאיר לפיד הפיגורה התקשורתית, יאיר לפיד של ערוץ 2 וידיעות אחרונות וספרי המתח והביוגרפיות ופרשנות התנ"ך – החליט להכניס את אצבעותיו למים ולבדוק כמה הם חמים.

כאשר אנשים כאלה שוקלים את דרכם בעולם הציבורי, הם משליכים חכות, פורשים רשת, מפזרים פיתיונות, מזמינים סקרים, מקיימים שיחות רקע, עורכים פגישות לא מחייבות, מטפטפים מידע – אבל לא באמת מתחייבים על כלום. בין השאר, הטפטוף הזה כולל גם ניים דרופינג מתוחכם של כל מיני סלבריטאים מטעם עצמם או מטעמו של המדליף, כמו קצינים בכירים לשעבר, פרופסורים של ההווה, דמויות פוליטיות שהיו ופרשו ומדגדג להם לחזור, אמנים, אנשי רוח. שמות מכל הבא ליד. זורקים כל מיני דברים באוויר, ומחכים לראות מה יידבק ומי יתפוס.

מסע מאורגן ומתוכנן לפרטי פרטים

שום דבר אינו מקרי במסע הזה. הוא מתוכנן, מאורגן ומתוזמר היטב. כך גם המחאה של הפוליטיקאים המכהנים ודרישתם לחקיקת חוק לפיד – שכותרתו צינון לתקופה נתונה (נניח, שנה) של עיתונאים לפני שהם קופצים מחלון הראווה של התקשורת לכורסה המהוהה של הכנסת. האזרח (העיתונאי) לפיד רואה את הפאניקה שלהם ומחכך ידיו בהנאה. עבודה מעולה הם עושים עבורו. הם מפחדים – הוא מה זה נהנה.

אבל מה באמת הסיפור של יאיר לפיד? למה הוא חושב שהוא מתאים לפוליטיקה? (רמז: הוא ממש לא מתאים); למה הוא חושב שיוכל להיבחר ולסחוף ולעשות משהו ולהשפיע? (הערכה: הוא יוכל להיבחר, אבל לא ישפיע על דבר); ואיך זה שעיתונאי (הוא לא ממש עיתונאי), שהוא בעצם מגיש, שהוא בעצם בדרן טלוויזיה, שהוא בעצם בעל טור, במונופול העיתונאי של המדינה, עמוד שבועי שכל-כולו חנופה וליקוק למרכז, ללב ליבו של הקונצנזוס המלאכותי, טור שאומר הכל אבל למעשה לא אומר דבר – איך זה שאדם צעיר כזה, בערך בן 45, הוא פתאום התקווה הלבנה הגדולה. מה זה אומר עליו? מה זה אומר עלינו?

הבון-טון היום הוא להכריז שיאיר לפיד מגדיר את הישראליות. כמה נעים, כמה נוח. בכל סוף שבוע יושבים עשרות אלפי, מאות אלפי, קוראי ידיעות אחרונות – ושואלים זה את זו בנון-שלנטיות: נו? קראת את לפיד? מה את/ה אומר/ת? הוא כל-כך צודק… זה כל-כך לא בסדר… כמה יפה שהוא כתב היום על… ההשתמטות/ הכפייה הדתית/ הביטחון/ החינוך/ השלום/ המלחמה/ התנ"ך/ הספרות/ הסופרים…

הוא תמיד בעד, תמיד עם – אף פעם לא נגד ואף פעם לא בלי. זו לא פוליטיקה

הוא בטח בעד השלום, אבל במידה. בלי להגזים. שלא יקוטלג חלילה כשמאלני רחמנא לצלן. הוא בעד הביטחון, בטח שבעד הביטחון. אבל לא נגד ערבים, לפחות לא בקול רם מדי. הוא לא סובל התנחלויות ומתעב מתנחלים, אבל הם האחים שלו. הם תמיד האחים שלו. אחים אובדים ממש. הוא נגד התנחלויות – וגם נגד הפינוי שלהם. הוא בעד מדינה פלשתינים – אבל נגד פינוי יהודים. הוא בעד הביטחון – אבל לא ממש נגד הערבים. זה לא נשמע ונראה מספיק הומאני. הוא נגד השחיתות, בטח שהוא נגד השחיתות. אבל לעולם לא תשמעו ממנו מילה ספציפית על שרי/נוחי/נוני/מוזי/סמי ושאר אלילי הכסף הענק – הוא הרי מתפרנס אצלם. הוא חלק מהם. הוא אחד מהחבר'ה. פה ארוחה טובה, שם כוס וויסקי משובח. והסיגרים השמנים. קובניים אורגינל. איך אפשר בלי. כמה שאנחנו אוהבים אותם עם סיגר בזווית הפה. זה כל-כך סקסי.

יאיר לפיד לא צועד בשדות מוקשים – הוא מטייל מעליהם כאילו כמו על גבי רחפת. הוא נראה מצוין בין כל המוקשים, על רקע הגדרות, בין העצים הנגדעים והאדמות הנגזלות – אבל הכל מעל. בריחוף. בגובה בטוח. במרחק ביטחון.

אין משהו ריק יותר מהאמירה שיאיר לפיד מגדיר את הישראליות. הוא מסמל סוג מסוים מאוד של ישראליות – שהיא מיעוט שבמיעוט בישראליות החדשה. הוא לא מייצג את השמאל, ממש לא; הוא בוודאי לא מייצג את הימין; אין לו שמץ של דיבור עם החרדים, עם מצביעי ש"ס, עם הערבים, עם הרוסים, עם האתיופים, עם הדרוזים, עם הרוסים שאינם יהודים. יאיר לפיד מתכתב עם בני מינו בלבד: המעמד הבינוני-גבוה, השבע, המרוצה, המבוסס במידה, המשכיל בנוחות; הוא מתכתב היטב עם אליטה חילונית מתמעטת והולכת. בעיקר הוא טוב בדיבור עם אנשים עשירים מאוד. יש לו דיבור מצוין עם אנשים שחשוב להם שמוסדות, בתי חולים, מוזיאונים, אוניברסיטאות – ייקראו על שמם. הוא מדבר את שפתם. הוא אוהב אותם. הם מאוד אוהבים אותו.

יאיר לפיד הפוליטיקאי הפוטנציאלי הוא המודל החדש, העדכני, של פרופ' אמנון רובינשטיין (שינוי המקורית); של פרופ' יגאל ידין (התנועה הדמוקרטית) –  וביחד ד"ש ההיא, המיתולוגית; של הפורז והפריצקי והטומי של שינוי החדשה, שגם היא עברה מן העולם. האלקטורט של יאיר לפיד ומי שילוו אותו, אם וכאשר, לפוליטיקה – הוא בדיוק אותו אחוז נעלם של ישראלים שרוצים ישראל חילונית, אשכנזית, משכילה, הומאנית, חזקה, שבעה, בינלאומית, קוסמופוליטית. אותו אלקטורט שזרק הביתה את שינוי, ריסק את העבודה ומרצ והמליך בטיפשותו את ציפי לבני, בחושבו בטעות שהיא דבורה הנביאה. יאיר לפיד הוא האיש של צהלה, אפקה, רמת אביב ג', רמת השרון – והכי לא שכונת שפירא, נווה שאנן, אופקים, נתיבות, ירוחם, דימונה ועפולה. הוא עשיר מדי, הוא זחוח מדי, הוא מרופד מדי, הוא יפה מדי, הוא שרירי מדי. הוא מושלם מדי.

גם אם יצליח – המערכת הפוליטית תכיל אותו. שלא לומר תאכל אותו. הוא לא ישנה את הכיוון

אז תנוח דעתכם, יוזמי חוק לפיד: הוא לא מסכן אתכם. אנשים חזקים ויפים וצודקים מעולם לא הצליחו אצלנו, בפוליטיקה הישראלית. היא מיוזעת מדי, סקטוריאלית, חשוכה, פרימיטיבית, מרוכזת בעצמה, עסוקה בג'ובים, בכוח הבסיסי והפשוט של ראשות סניפים בנוסח הקרב על הוועד, תקציבים של כיבוד קל וקפה בוץ, בשביעיות ובעשירות  ובפריימריז ובמרכז ובמזכירות המפלגה.

יאיר לפיד, גם אם ייבחר – וכנראה שלא תהיה לו בעיה להיבחר – לא ישפיע בכלום. ואחרי זמן קצר הוא גם ישתעמם וילך הלאה. נורא משעמם להיות פוליטיקאי, חבר כנסת, אפילו שר זוטר. ראו את דרכו של לפיד עד היום: כל מה שהוא עשה בשלושים האחרונות הרבה יותר מעניין, הרבה יותר פופולארי, הרבה יותר תקשורתי –  וגם ובעיקר מכניס הרבה יותר כסף.

אז באמת, לא צריך לכרות. זה ייפול לבד.

* המאמר נכתב במקור לפני שנה בדיוק. דבר לא השתנה