שני מבחנים עיקריים מצפים ליאיר לפיד לאחר שיצלח את הווייה דולורוזה של התקשורת והפוליטיקה ויגיע ליום הבחירות: היכולת להחזיק אג'נדה חילונית לאורך זמן – והאפשרות להקים ממשלה ללא מפלגות חרדיות, שתייצר סדר יום אזרחי ותשקם את המירקם הפגוע של החברה הישראלית. פרשנות

מאת אורי קציר

הודעתו של יאיר לפיד לא הפתיעה איש. לפיד, כך הדליפו מקורביו מזה זמן רב, נחוש להיכנס לחיים הפוליטיים ולהקים מפלגת מרכז חדשה. מותר להניח שמפלגת המרכז של לפיד תאמץ מאפיינים הדומים מאוד לשינוי ההיסטורית, שאביו של לפיד היה המנהיג שהביא אותה ב-2003 לשיאה האלקטוראלי הגדול ביותר (15 מנדטים). אם אכן ימקם את עצמו לפיד כנושא דיגלה של החילוניות הישראלית, דומה כי הוא מכוון בדיוק אל המקום החשוף ביותר בפוליטיקה הישראלית.

הציונות החילונית, התפיסה שגורסת הקמת מדינת לאום תוך הישענות על תרבות ומסורת יהודית אך מעמידה את הדמוקרטיה מעל לשלטון הדת, מצויה כיום במגננה. התפיסה הזו בנתה את היישוב היהודי ואת שלושים שנותיה הראשונות של המדינה. כיום היא מוצאת עצמה מותקפת משני כיוונים. מימין על ידי גורמים חרדיים שהציונות היא מבחינתם טעות היסטורית שיש להשמידה בהקדם ועל ידי גורמים דתיים-לאומיים המבקשים להקים מדינה אולטרה-דתית שתתפרש על פני שטח גדול ותכלול אוכלוסייה פלסטינית גדולה שתחיה כאן לפי חוקי ישראל החדשה, מרצונה או שלא מרצונה. משמאל, על ידי גורמים פוסט-ציוניים הטוענים שכל קיומה של מדינת ישראל מתבסס על עוול היסטורי ושהדרך לתקנו היא להביא לחיסולה כמדינת הלאום של העם היהודי. הציונות המתונה, השפויה, זו שאינה נאחזת בשום משיח ואין לה אלילים, נאלצת להתגונן מפני אלה הקמים עליה להשמידה.

אלא שבעוד שהזרוע השמאלית מבקשת לפורר את הציונות מבחינה אידיאולוגית, הזרוע הימנית משתדלת גם לדכא את החילוניות כתפיסת עולם וכדרך חיים. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז עלה נתניהו לשלטון בפעם השנייה, מאלצות המפלגות הדתיות והחרדיות את הציבור החילוני לקבל עליו גזירות דת מכל כיוון אפשרי: סגירת כבישים לתנועת כלי רכב בשבת, השתלטות חרדים על מבנים ומוסדות חינוך חילוניים, הדרת נשים בתחבורה הציבורית, הפעלת אלימות כלפי נשים בשל טענות על חוסר צניעות מספקת, כפיית התפיסה שלפיה אין לשמוע קול אישה שרה, השתמטות במספרים הולכים וגדלים מהשירות הצבאי (הנח"ל החרדי הוא עלה תאנה; רובם המוחלט של חייבי הגיוס אינו טורח להגיע לבקו"ם) ועוד. המדינה, מצידה, מעבירה סכומים הולכים וגדלים למערכות חרדיות ומשיחיות המחנכות את תלמידיהן שהציונות והחילוניות הם אם כל חטאת ויש להילחם בהן עד חורמה. מרבית החרדים אינם עובדים, ופרנסתם מוטלת על הציבור העובד, שבקרב החילונים הוא מהווה את האחוז הגבוה ביותר. אם להתייחס למשל האיש הרזה והאיש השמן של נתניהו, בשינוי נסיבות, הרי שהוא מתאים בדיוק לנסיבות האלה: ציבור עובד ויצרני החזיק על כתפיו ההולכות ושחות ציבור גדל והולך שאינו עובד, מתחמק משירות צבאי ומבקש לשנות את אורחות החיים במדינה.

לחילונים אין נציגים בכנסת. זה נשמע מוזר משהו, מפני שעדיין רוב הח"כים אינם דתיים. ובכל זאת, זה המצב. הליכוד שבוי בידי קבלני קולות חובשי כיפה ופעילים מסוגו של פייגלין, שמטרתם היא מדינת הלכה. קדימה, שבימי שרון הייתה אמורה ללכת על הכיוון החילוני (ואף משכה אליה חלק ניכר ממצביעי שינוי), חזרה ימינה ומבקשת להיות מפלגה של כולם. העבודה מתמקדת בנושאים כלכליים-חברתיים ודומה כי השסע הדתי-חילוני מעניין אותה הרבה פחות. ישראל ביתנו לא עוסקת כלל בנושא הזה אלא טרם בחירות, כשליברמן מבקש לבדל את עצמו משאר מפלגות הימים. מרצ, מפלגה בת שלושה מנדטים, מזוהה יותר עם חתירה לפיוס ישראלי-פלסטיני מאשר עם מאבק נגד כפייה דתית נוסח שולמית אלוני.

אל תוך החלל העצום הזה נכנס יאיר לפיד. הוא יכול להיות הנציג החסר הזה. העמדות שהביע בטוריו, הייחוס המשפחתי הבולט ויכולותיו ביצירת תקשורת חיובית עם קהלים רחבים – כל אלה יכולים להיות נכסים עצומים מבחינתו. אלא שהנכס חשוב ביותר הוא הקהל העצום שמוצא עצמו לא מנהיג של ממש, כשהנטל הכלכלי והנפשי המונח על כתפיו הולך וכבד. בקהל הזה, אגב, יש גם לא מעט חובשי כיפות סרוגות שמאסו בהשתוללות הפנאטית של קיצוני הלכה במגזר שלהם, ומבקשים להשיב לשלטון מתינות חברתית ואחריות לאומית. זה הקהל שלו, והוא בעל פוטנציאל גבוה: הקהל שהעניק לקדימה של שרון 50 מנדטים בסקרים שקדמו לשבץ המוחי ההוא.

מבחינת הטיימינג, ללפיד לא היו אפשרויות רבות. חוק הצינון שנתפר למידותיו יגיע בשבוע הבא לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת – וסביר להניח שיאושר. הואיל ולא ניתן להחיל חוק רטרואקטיבית, בחר לפיד לפרוש עכשיו. ממילא הבחירות כבר נראות באופק. בעוד כשלושה שבועות יזכה נתניהו במועמדות נוספת מטעם הליכוד, ולאחר מכן תתחיל הספירה לאחור. תאריך הבחירות הקבוע בחוק הוא נובמבר 2013, אלא שלנתניהו לא יהיה עניין להעביר את התקציב המקוצץ והמחורר של 2013 לפני הבחירות, שעה שמפלגות מימין ומשמאל יזנבו בו, יאיימו בפרישה ויערערו את מעמדו הציבורי. הוא מעדיף לגשת לבחירות כל עוד הוא נהנה מהתמיכה הציבורית שקיבל בעקבות עסקת שליט. במערכת הפוליטית מעריכים שהבחירות תתקיימנה מייד אחרי החגים, כלומר באוקטובר או בנובמבר 2012. לשם כך, יהיה צורך בפיזור הכנסת במהלך חודשי הקיץ. ללפיד זה מעניק 5-7 חודשים של עבודת תשתית להקמת מפלגה, גיוס כספים, הפעלת מנגנון בחירות והרצת קמפיין מסודר.

לפיד אינו הראשון שמנסה לעשות את השינוי החילוני מהמרכז הפוליטי. קדמו לו ד"ש, מפלגת המרכז ושינוי. כולן התאיידו בשל מאבקי ירושה כוח וסכסוכים פנימיים, לקורת רוחן של המפלגות האחרות. הצלחתו תלויה בכמה גורמים, אבל אולי החשובים שבהם הם היכולת לשמור על לכידותה הפוליטית של מפלגתו ועל עקביותו הפוליטית שלו עצמו. כרגע, מוזכרים שמות רבים וטובים כשותפיו האפשריים שלו לפיד. לכל אחד מהם יש שאיפות ורצון להנהיג, וכל אחד ירצה להיות מעל חבריו ברשימה ובתפקיד. ובעניין האחר: אסור לו להירתע מהאג'נדה החילונית, כפי שקרה למפלגת המרכז ב-1999 (זוכרים את ההתחייבויות להילחם בכפייה הדתית של רוני מילוא, ולאחריהן את הנשיקה שהדביק יצחק מרדכי לזקנו של הרב עובדיה יוסף?), נהפוך הוא. האג'נדה הזו מלאה בהבטחות שרק העלאתן על סדר היום תביא להתגייסות גדולה לשורותיו: הפעלת גיוס ושירות לאומי לכולם, סילוק ההפרדה בין המינים מהמרחב הציבורי, החלת תוכנית הליבה על כל מערכות החינוך, הכשרה המונית של חרדים לעבודה יצרנית, החזרת שלטון החוק למזרח הפרוע של נערי הגבעות, הוצאת המחזירים מתשובה מצה"ל ועוד. אם ימסמס את המסרים הללו, יתחילו המנדטים לנטוש אותו בהדרגה עוד לפני הבחירות.

בואו נדבר לרגע על המשמעות הפוליטית של המנדטים הללו. ההערכה המקובלת היא שרובו המכריע של הציבור שיצביע עבור לפיד ומפלגתו יבוא מהמרכז ושמאלה. אלא שהמבחן של לפיד יהיה ביכולתו למשוך מצביעים שממוקמים ימינה ממנו. ספק אם דמותו הלא-כוחנית של לפיד תקסום למצביעי ישראל ביתנו, המעריצים את אביגדור ליברמן ורואים בו איש חזק כלבבם. לפיכך, סביר להניח שהמטרה  תהיה לקטוף שלושה-ארבעה מנדטים מהליכוד, עוד שבעה-שמונה מקדימה ואולי עוד כמה מהעבודה. אם יצליח לפיד לייצר קואליציה מתמטית שתאפשר להשאיר את החרדים בחוץ, הוא יעשה את שלו. יישום סדר יום אזרחי מתוקן על ידי ממשלה ללא חרדים הוא כרגע כמעט חלום באספמיה, אבל בהשפעת לפיד אולי הוא יקרום עור וגידים.

לפיד יספוג עכשיו אש צולבת, ומטחי הירי שלה יומטרו בראש ובראשונה עלינו. מכל עבר יסבירו לנו שהוא חסר ניסיון, שהוא נאיבי, שהוא לא מבין מהחיים שלו בפוליטיקה, שהוא עשה שירות צבאי קל ונוח, שהוא נאחז בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" כדי להשפיע באמצעותו על הציבור הישראלי באופן לא הוגן. עבור ציפי לבני הוא יהיה סדין אדום, משום שהפגיעה הפוטנציאלית שלו במפלגתה היא הגדולה ביותר. החרדים, כרגיל, יודיעו שהוא אנטישמי, שונא דתיים ויכנו אותו "פרעה", "עמלק" ושאר מרעין בישין. הליכוד, שחושש מאיבוד השלטון אם כמה מנדטים יערקו משורותיו למרכז, יבקש להכתים אותו בכל דרך אפשרית. כתבות תחקיר שיפורסמו עליו יצביעו על אדם שערורייתי. בקיצור, למועד הבחירות יגיע יאיר לפיד כשהוא פצוע ומצולק. מבחנו יהיה ביכולת לשרוד את דרך הייסורים הזו כשהוא עדיין מחזיק בכמות מנדטים דו-ספרתית.