בפתיחה החגיגית של תערוכת הענק "דאבל ויז'יון" – אמנות יפנית עכשווית, במוזיאון טיקוטין בחיפה, כבר ניתן היה להרגיש שהעיר חיפה מארחת בכבוד של מלכים את האמנות היפנית העכשווית.

התערוכה החדשה מוצגת בשני מוזיאונים בעיר הכרמל. במוזיאון טיקוטין במרכז הכרמל, שקיבל את פני הבאים בשלטי ענק מתבדרים ברוח, ובמוזיאון חיפה לאמנות ברחוב שבתאי לוי בהדר, שבחזיתו הוצב הפסל הענק "ילד השמש" של קנג'י יאנובה, שהפך להיות הסמל של התערוכה.

צמרת התרבות בחיפה ופרנסי העיר הגיעו למפגש אמנות יחיד במינו, שבו השתתפו האוצר הראשי של התערוכה – היפני קנג'ירו הוסאקה, האוצרות הראשיות  ד"ר אילנה זינגר ממוזיאון טיקוטין ורותי דירקטור ממוזיאון חיפה, אילנה טננבאום האוצרת ממוזיאון חיפה, אמנים שהגיעו מיפן ואחרים.

עוד פגשתי בפאטיו הקסום של המוזיאון, שבו נערך טקס הפתיחה הרשמי, את האדריכל אריה קוץ – יו"ר אגודת הידידות ישראל יפן, את נספח התרבות היפני קימיהארו קורוקאווה, את ד"ר עוזי אלידע חובב האמנות ואת רעייתו, ועוד רבים שמילאו את המקום.

הסאקה נשפך כמים ומגשי סושי טיילו בין המוזמנים על ידי דיילות חינניות. בפטיו היפהפה של המוזיאון, שתוכנן על ידי האדריכל היפני ג'ונזו יושימורה, בשיתוף האדריכל אל מנספלד, בלטה בבדידותה הנציגה היחידה מהמגזר הערבי, מעצבת הפנים החיפאית אילין חורי.

התערוכה  Double Vision  מציגה אמנות יפנית עכשווית משתי נקודות מבט. כפל מבט, יפני וזר, שמאפיין גם את האמנות ואת החומרים שממנו עשויה התערוכה, המערבת מציאות ודמיון.

בקטלוג שיצא לקראת התערוכה מציינים האוצרים, שהבחירה בעבודות נעשתה לאחר אירוע רעש האדמה ביפן, ההרס בעקבות הצונאמי בחבל טוהוקו והאסון הגרעיני בפוקושימה. ולמרות זאת הם השתדלו להימנע מהצגת עבודות הנושאות אופי אפוקליפטי, שעשויות לצמצם את החופש הפרשני ליצירות האמנות.  

התערוכה מזמינה הצצה לחברה היפנית היום. יפן המודרנית בעקבות התפוצצות הבועה הכלכלית, שאיימה על הכלכלה המערבית, יחד עם ביקורת חברתית, סיוטים, חרדות ופחדים, שלעיתים טבולים בהומור. ואולי גם יפן שעדיין זכרונות הטראומה של התבוסה, ההרס והחורבן של מלחמת העולם השנייה, חקוקים בזיכרונה.

ניתן למצוא בתערוכה גם מעין קינות על אובדן ערכים יפנים מסורתיים  עם נטישת ערכי התרבות היפנית המסורתית, בעקבות המפגש עם התרבות המערבית.

 לדברי המארגנים התערוכה מבטאת מסר של תקווה לעתיד טוב יותר ובוחרת מחדש בערכים המסורתיים של יפן.

לצד סמלים עכשוויים של יפן הקולית והקלילה, התרבות הפופולרית,  האדריכלות, הקולנוע, האוכל והאופנה, ניתן לראות בתערוכה שילוב מעניין בין האסתטיקה היפנית המסורתית לבין ההשפעות של המערב על האמנות היפנית.

 יש בתערוכה מבט כפול ודיאלוג בין יין ליאנג, מארג מרתק  בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה, בין עבר להווה ועתיד, ובין מזרח למערב. כל אלה חושפים אולי חלק מן המתח הפנימי בחברה היפנית ויחסה לעצמה בצל המאיים או המחבק של תרבות המערב.

התערוכה מצטיינת בערכים אסתטיים גבוהים, שמשלבים פנטזיה ודמיון, יחד עם מבט פיוטי לטבע, בהשראת דתות יפן – השינטו והבודהיזם.

חלק מהעבודות שואבות את הצופים לחוויה מדיטטיבית, למחשבה או הגות. אחרות מולידות סימני שאלה, תהייה, ומפעילות את הצופה בדרישה לפענוח.    

בין האמנים בתערוכה מציגים גם אמנים יפנים החיים מחוץ לגבולות יפן: יוקו אונו ויוקן טרויה מניו יורק, והיראקו סאווה מלונדון, וכן אמנים יפנים אחרים בעלי שם עולמי: טקשי מוראקאמי, ששמו נקשר לשיתוף הפעולה הצבעוני עם המיתוג החזותי של מוצרי לואי ויטון, וגם יאיוי קוסאמה ומורימורה יאסומסה המציגים ביפן ובעולם. לצידם, אמנים יפנים מהדור הצעיר הנמצאים בתחילת דרכם. 

עבודתה המהפנטת ועוצרת הנשימה של יוקו אונו – "קאט פיס", שבה יוקו אונו מתערטלת בעזרת הקהל מבגדיה, מוצגת על שני מסכי פלאזמה בטיקוטין ומושכת קהל רב וסקרן, שמצטופף סביבה.

בתערוכה מוצג מיגוון עשיר של 170 יצירות במיגוון עשיר של טכניקות, סגנונות וצורות. בין העבודות – ציורים שמן על בד במימדי ענק, וגם רישומים צנועים, עבודות וידיאו ארט, צילומים, פסלים, ומיצבים של 30 אמנים יפניים.

חלק מהיצירות מוצגות ברוח הזן המינימליסטית, הפשטות והקרבה לטבע, וחלקן עתירות פרטים ודמיון כגון המיצב המופלא של חדר האורחים ההזוי עם הנקודות המרחפות – "אני כאן, אבל שום דבר"  של יאיוי קוסאמה.

עוד עבודה מתעתעת ואלגורית מוצגת בהדפס הצבעוני של מאקוטו אידה – "תלמידות בית הספר מבצעות חראקירי". הנערות היפות עד חמודיות במדי בית הספר מרטשות את בטנן ומסיימות בעריפת הראש, כשחיוך נסוך על פניהן – מורשת של מסורת סמוראית יפנית עתיקה.

קאנג'י יאנובה – "ילד השמש". צילום: סיגל גליל

בין העבודות המרתקות בתערוכה גם עבודות הווידאו של מורימורה יאסומאסה, שנכנס בגופו לדמויות היסטוריות בסדרה "רקוויאם למאה העשרים". בכישרון ענק הוא מפצל על שני מסכים את דמותו של היטלר כפי שהוצגה בסרט הדיקטטור הגדול של צ'רלי צ'פלין, ולועג לטירוף של העריץ הרוצח, ששינה את פני המאה העשרים.

בצד העבודות המרתקות והמופלאות מוצגות גם עבודות מטרידות, שפורצת מהן אלימות קשה, אכזריות ועוד תופעות מעוררות סיוט. ברגע שעיני נחה עליהן, נסתי בבהלה ונמלטתי כאחוזת אמוק מן המראות המזוויעים. זהו שוק רגשי וקוניטיבי שקשה לצפיה. לא ברור לי אם עבודות אלה משתייכות לקטגוריה של מציאות או דמיון. מבחינתי זה יכול להיות ביטוי לשאול ולגיהינום עלי אדמות.

 יחד עם זאת, ולמרות החלק המסויט בתערוכה, יש בי עדיין תשוקה לחזור ולראותה שוב ושוב. יש בה עבודות מהפנטות, שיוצרות אלטרנטיבה מצננת נהדרת לחום חודש אוגוסט.

התערוכה מספקת חוויה מרגשת ועוצמתית, שמזמן לא נראתה במקומותינו. מסקנה: לרוץ לחיפה. "דאבל ויז'יון" זה מאסט תרבותי. חובה לראות! לפחות פעם אחת. אחר כך כבר מתמכרים.