היכולת של צלם העיתונות לספר סיפור שלם בתמונה היא אמנות. בדיוק כמו אמנות הכתיבה העיתונאית. נכון, יש צלמים טובים בשטח, חובבים, מקצוענים בתחומי צילום אחרים, אבל הם לעולם לא יוכלו לקחת על עצמם את התפקיד של צלם העיתונות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
מאז שאני זוכר את עצמי היתה לי אהבה מיוחדת לצלמי עיתונות. אהבתי את הרעיון של לספר סיפור בתמונה, את העובדה שתמונה שווה אלף מילים, את האפשרות לתפוס את הרגע. בגיל התיכון התחלתי להסתובב עם מצלמה בתיק. התחלתי ללמוד לצלם, לרכוש ציוד, אבל תמיד, בכל מקום שהלכתי הסתכלתי בהערצה על צלמי העיתונות שהיו מגיעים לכל אירוע עם שתי מצלמות, לפחות, על הכתף, ותיק, בדרך כלל של דומקה, על הכתף השנייה, אהבתי להתבונן ולנסות ללמוד, איך מחליפים סרט תוך כדי הליכה מהירה כדי לא לפספס את הצילום ואיך רצים כדי לתפוס את המונית שתעביר את הסרטים למערכת.
עם הזמן השתכלל הצילום העיתונאי. כולם עברו לדיגיטל. לשלוח תמונות מהמחשב. לעיתים נדמה היה שהדיגיטלי והאינסטרגמי יחליפו את צלם העיתונות. בחיים לא. כמו שלא כל כותב בלוג הוא נחום ברנע או רן רזניק כך לא כל אחד שמחזיק מצלמה, קטנה או גדולה, משוכללת או פשוטה, הוא צלם עיתונות כמו מיקי קרצמן, אלכס ליבק, זיו קורן, או צלמת כמו רלי אברהמי או ורדי כהנא, ויסלחו לי כל האחרים שלא הכנסתי את שמם.
להתרוצץ בלחות ובחום בחיפוש אחר התמונה המיוחדת
היכולת של צלם העיתונות לספר סיפור שלם בתמונה היא אמנות. בדיוק כמו אמנות הכתיבה העיתונאית. אי אפשר לתאר עיתונות, מסורתית או אחרת, ללא צלמי עיתונות. נכון, יש צלמים טובים בשטח, חובבים, מקצוענים בתחומי צילום אחרים, אבל הם לעולם לא יוכלו לקחת על עצמם את התפקיד של צלם העיתונות. זה שנמצא בעשר בבוקר בבית המשפט בהארכת המעצר של הפוליטיקאי התורן, שרץ בצהריים למסיבת העיתונאים שמארגן השר או ראש הממשלה ובערב, בלי שהיה לו רגע של מנוחה, הוא מתרוצץ בלחות ובחום בחפשו אחר התמונה המיוחדת של הפגנת המחאה.
כשקראתי לפני כעשרה ימים את דבריה המטופשים, אין לי מילה אחרת, מצטער, של מנהלת כוח האדם של מעריב, כפי שהציגה אותם לבית המשפט, התביישתי. התביישתי שאני לא יכול לקום ולהעיף אותה מכל המדרגות, להוציא לה צו איסור כניסה לבניין מעריב, שאני לא יכול לעשות משהו שיגרום לה לרדת על ברכיה ולהתנצל. יש גבול למה שמותר להגיד גם בהליך משפטי אסור לתת שבמחי תצהיר מטופש יהיה אפילו אדם אחד, שיחשוב שצלם עיתונות אינו עיתונאי בכל רמ"ח אבריו.
נדמה לי שחייבת לבוא התנצלות, חייבת לבוא אמירה חדשה ומכבדת
אני מבין שימים לא קלים עוברים על מעריב, בטח גם על עיתונים אחרים. זה בטח לא נותן לבעלי התפקידים הבכירים שם את הזכות, המשפטית או המוסרית, לקחת מקצוע ייחודי ויוקרתי ולהפוך אותו במחי עט למשהו אזוטרי ולא חשוב. במקרה של מעריב נדמה לי שחייבת לבוא התנצלות, חייבת לבוא אמירה חדשה ומכבדת.
ואולי אם מחפשים מישהו לפטר כדי לחסוך כסף ולהתייעל, כדאי להתחיל במחלקת משאבי אנוש של העיתון, אולי אפילו בראש המחלקה. אני בטוח שמנהל מחלקת הצלמים במעריב, אני מקווה שעוד יש כזה, יכול בקלות רבה למלא את שני התפקידים. באחד תפקיד של עיתונאי, צלם עיתונות, והשני, תפקידו של איש שביחסי אנוש טובים יכול לנווט ספינה רעועה לחוף מבטחים.