Skip to content

איך ניצולי שואה יכולים לעמוד מנגד לנוכח עוולות נגד זכויות האדם?

מרכז הארגונים, שמתיימר לייצג את כל ניצולי השואה בישראל, אמור להיות הקול המהדהד בכל הקשור ללקחי השואה היהודיים האוניברסליים בעולם ובישראל. ממנו הציבור צריך היה לצפות שייאבק לא רק נגד אנטישמיות וגזענות בחו"ל, אלא גם נגד עוולות בתוך המדינה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

מספרים על סוקרטס שכאשר הסתובב בשוק, ה"אגורה", של אתונה, היה רגיל לשאול את הבריות מה שלומם, שלום משפחתם ומה הם עושים כדי להרוויח את לחמם. לבסוף באה השאלה: "ומה אתה עושה למען הנפש?". במידה מסוימת אפשר לומר זאת גם לגבי מרכז הארגונים של ניצולי השואה. אם בנושא החומרי המרכז זכה פה ושם להצלחות, בנושא הערכי הוא אפילו לא עשה מאמצים. מרכז הארגונים, שמתיימר לייצג את כל ניצולי השואה בישראל, אמור להיות הקול המהדהד בכל הקשור ללקחי השואה היהודיים האוניברסליים בעולם ובישראל. ממנו  הציבור צריך היה לצפות שייאבק לא רק נגד אנטישמיות וגזענות בחו"ל, אלא גם נגד עוולות בתוך המדינה, למען כיבוד זכויות אדם, למען צדק ושוויון בפני החוק למען החלשים, למען הגרים שגרים בתוכנו, ואלה שחיים סביבנו ואנו שולטים בהם.

הרי אלה הם לקחי השואה, מלבד הקמת מדינת יהודים. הוצאת ביטאון מרכז הארגונים, "מזכר", היתה כרוכה בלא מעט מכשולים, בנימוק ש"אנו לא עוסקים בפוליטיקה". נימוק סרק. אבל גם לאחר הופעת "מזכר" ומתן ביטוי לכל אותן סוגיות שמוזכרות באתר המרכז, הוא משתדל להיות "קונצנזואלי". אני לא מבין כיצד ניצול שואה, שסבל כה הרבה מנחת זרועה של  הרשעות המוחלטת, יכול לעמוד מנגד בנימוק שהנושא שנוי במחלוקת פוליטית. לגבי מה שקורה בארץ לא שמענו כלום מלבד איזה גינוי חוזר לזילות השואה. ולא לשכוח כי "במזכר" מוזכר שהוא "יוצא לאור בעזרת המשרד לאזרחים ותיקים". זאת בשעה ששני שלישים מן התקציב של המרכז בא מאותו משרד. אבל הציון הזה מלמד על משהו אורווליאני. לגבי מה שקורה בחוץ, בדרך כלל יד ושם ממלא את החלל. שם מבינים מצוין את הפונקציה של חשיפה תקשורתית.

עם כל  זאת, יש חשיבות עליונה לקיומו של המרכז לכל מכלול  ניצולי השואה ולצרכיהם החומריים והרוחניים. לפני כמה שבועות מינתה המועצה ליו"ר המרכז את קולט אביטל, דיפלומטית בכירה בעבר, חברת כנסת מן הפעילות והיעילות בבית הנבחרים שלנו, שבמשך שנים ערכה מחקר בכל הקשור לרכוש הנספים בארץ, ניהלה מאבק נמרץ, וכתוצאה הוקמה החברה להשבת רכוש. קולט אביטל משופעת בקבלות של פעילות ציבורית, גם בכנסת וגם מחוצה לה, גם כאישיות  נמרצת וגם כנואמת בחסד, בכמה וכמה שפות. יש לקוות  שהיא תפיח חיים בגוף זה שהוא עדיין מהלך. אבל זאת בתנאי שאליו יצורפו נציגים של דורות ההמשך, ועליהם יוטל להמשיך במשימה גם כאשר אחרון הניצולים יפנה את במת החיים. אם הדבר לא ייעשה – אז היא תהיה זאת שתכבה את האור.

כסף לא עונה על הכל 

מצבו הכספי של מרכז הארגונים כיום הוא טוב יחסית, לפחות בהשוואה למצבו פעם. התקציב עומד על חמישה מיליון שקל, מתוכם 3.5 מיליון מהמשרד לאזרחים ותיקים (ולא מן הרשות לניצולי שואה) ו-1.5 מיליון שקלים מהחברה להשבת רכוש הניצולים. המרכז היה פעם כבול בכבלים גסים של האוצר, ואילו הפעם היום הוא מוחזק באזיקים אלקטרוניים של המשרד לאזרחים ותיקים. התקציב מאוד קשיח, בעיקר זה שמגיע מן המשרד לגמלאים. הם מחייבים, למשל, ש-50% יוקצו להשגת פיצויים לניצולים (אך לא בארץ ולא מרכוש יהודי). משימה כמעט בלתי אפשרית. אשר לרכוש יהודי, המשרד לאזרחים ותיקים הצמיד לעצמו את התג של דאגה להשבת רכוש בחו"ל, כלומר הוא מטפל בזה במישרין ולא באמצעות מרכז הארגונים. זה כאמור טיעון שווא. 25% מן התקציב מופנים להנצחה וכיוצא בזאת. אבל מי קובע מה אופי ההנצחה ואת הדרכים שבה תיעשה? לשם כך המציאו במשרד "תבחינים" (קריטריונים) משלהם, אחרת הם לא משלמים את החשבון. דבר נוסף – המרכז לא יכול לשלם או להעביר כספים לעמותה אחרת.

הקריטריונים לא נקבעים על ידי המועצה הציבורית של המרכז, שהוא הגוף הציבורי המייצג את הניצולים,  אלא על ידי משרד פוליטי ממשלתי, ובהתאם לאמות מידה שהוא קובע. דוגמה קטנה: העמותה "עופות החול", ששמה לה למטרה לתעד לא רק את שעבר על הניצולים שם אלא את מה שעשו כאן, לא נכללת בקריטריונים. היא "עמותה אחרת" . זאת, אף שהיא הוקמה ופועלת במסגרת מרכז הארגונים. אלא שהיא לא בשליטת המשרד לאזרחים ותיקים. לעומת זאת, הקצבה של 100,000 שקל לקיום קונצרט ביד ושם  (למען הניצולים, כמובן) כנראה שייכת.

מכיוון שאינני בתוך העניינים, אני יכול להביא רק דוגמות זוטות. אני משוכנע שיש כאלה בפנים שיש להם דוגמות אחרות בשפע. וכפי שהדגשתי, סדרת רשימות זאת אינה מתיימרת להיות פרי תחקיר מקיף, אלא משרוקית.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן