העונה הדחוסה ב-NBA עשויה לסמן עבור בראיינט, נוביצקי ושות' את סוף הדרך, אך גם להעניק להם בפעם האחרונה את מרכז הבמה. ניר יהודאי מספר את סיפורם של הנפילים שבאו קצת אחרי אלוהים  

מאת ניר יהודאי

בדברי ימי האנ.בי.איי חרוטה עונת 1997/98 כאחת המעולות שידעה הליגה. אותה עונה הסתיימה ברגע ספורט אייקוני אולטימטיבי, שלא נולד כישרון הבימוי שיכול היה לביים כמותו – הרגע שבו קבר מייקל ג'ורדן את סל הניצחון על בריון ראסל ויוטה, וחתם קריירה חד-פעמית עם אליפות שישית ואחרונה.

 באופן טבעי למדי הייתה העונה הבאה אנטי-קליימקס מתמשך. יתר על כן, החלל העצום שהותיר ג'ורדן, שיש הטוענים שטרם נסגר, בא לידי ביטוי באחוזי צפייה נמוכים, בקרחות בולטות ביציעים, בצניחה חדה במכירות המרצ'נדייז, ובסדרת גמר עבשה, שבקושי עוררה עניין.

העובדה שאותה עונה החלה באיחור רב, כתוצאה משביתת שחקנים ממושכת, ולבסוף התקיימה במתכונת מקוצרת, רק תרמה לאווירת הנכאים והמשבר שאפפו את הליגה. ואולם, בדיעבד ניתן לראות בה גם פן חיובי. כך, אחרי שנים שבהן עליונותו המקצועית של ג'ורדן חנקה את כל יריביו וגזרה עליהם לסיים קריירות מכובדות באופן מתסכל בלי תארים (ע"ע מאלון וסטוקטון, בארקלי, יואינג, רג'י מילר ועוד), אחרי שנים שבהן נוכחותו הגדולה-מהחיים הכריעה את זהות האלופה כמעט מראש, ניתן היה סוף-סוף לנשום – המשחק נפתח לכוחות חדשים.

 שלוש עשרה שנים חלפו מאז, ושוב חוותה הליגה שביתה ממושכת והרסנית, שבאה אחרי עונה מצוינת. ושוב נפתחה לה עונה קצרה, דחוסה ובעייתית. אלא שאם עונת השביתה הקודמת ציינה את עלייתו של דור שניתן לכנותו "דור פוסט-ג'ורדן", הרי שעונת השביתה הנוכחית ככל הנראה תציין את נפילתו; או במילים פחות-דרמטיות – את הסתלקותו מהזירה.                      

"הדור" – קווים לדמותו

המונח "דור" הוא מטבעו מעורפל, נזיל ושנוי במחלוקת, ולו מפני שלעולם אין ההפרדה חדה וחותכת; לעולם דור חדש אינו מופיע רק כאשר הדור הקודם התפנה במלואו. נהפוך הוא, הדורות מתערבבים זה עם זה, ודרים ברוב המקרים תקופות מסוימות בכפיפה אחת. כלומר, תמיד יש חפיפה מסוימת. כלל זה נכון בחיים בכלל, והוא תקף גם לספורט, ומן הסתם גם לאנ.בי.איי.

 לצורך העניין, אטען ששני קריטריונים בסיסיים מגדירים מי נחשב לחבר בדור הפוסט-ג'ורדני ומי לא. האחד – הצטרפות לליגה בשלהי הקריירה של ג'ורדן או עונות ספורות לאחריה, והשני – פריחה וזכייה/התמודדות על אליפויות כשחקנים מובילים בשנים שחלפו מאז.

מאחר שלא מדובר במדע מדויק, אפשר להתיר מספר חריגים. הבולט שבהם הוא שאקיל אוניל, שאמנם הצטרף לליגה כבר בעונת 1992/93, אך היווה גורם חשוב מדי באנ.בי.איי של העשור האחרון וחצי מכדי להתעלם ממנו. הוא הדין לגבי כריס וובר, שהצטרף ב-93, וג'ייסון קיד, שעשה זאת ב-94, אם כי חשיבותם, כמובן, נופלת מזו של שאק בהרבה.

 להוציא חריגים שכאלו, הדראפט של 96' יכול לשמש נקודת ציר עקרונית. באותו דראפט הצטרפו לליגה כמה מהדמויות המכוננות של הדור הפוסט ג'ורדני, כגון קובי בראיינט, ריי אלן, סטיב נאש ואלן אייברסון. שנה לפני דראפט זה נכנס קווין גארנט, ושנה לאחריו טים דאנקן, טרייסי מקגריידי וצ'אנסי בילאפס. ב-1998 הגיעו נוביצקי, פול פירס ו-וינס קרטר, וב-1999 היו אלה שמות שהפכו בעיקר לשחקנים משלימים חשובים – למאר אודום, ג'ייסון טרי, ריפ המליטון, שון מאריון, רון ארטסט וכו'.

 גם הגיל, אגב, הוא משתנה מכריע. מרבית בני הדור הפוסט ג'ורדני מצויים כעת בין גיל 32 לגיל 34. אחדים מהם מבוגרים יותר מכך, ורק טוני פרקר – אותו אפשר להכליל בדור זה נוכח חלקו המרכזי בשלוש אליפויות של הספרס – צעיר יותר.

עלייתו ונפליתו (המתונה)

 בשלוש עשרה השנים האחרונות הייתה השליטה של הדור הזה בליגה כמעט מוחלטת. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה מבחינת הישגים קבוצתיים, שנמדדים בזכייה באליפויות ובהגעה לסדרות הגמר. להלן הרשימה:

 כפי שניתן לראות, בכל האלופות מאז עונת השביתה הקודמת היה לפחות חבר אחד מהדור הפוסט ג'ורדני. ברובן היה אף יותר מאחד, והכי חשוב – בכולן היו בני הדור הזה הכוכבים הבכירים.

 כדאי לשים לב לעונת 2004, המציינת קו פרשת מים. עד אז עוד היו שרידים מהדור הקודם, דור ג'ורדן, שהתמודדו על האליפות. בתחילה היה זה בתור הכוכבים הראשיים של קבוצותיהם – יואינג בניקס, רג'י מילר באינדיאנה – ומאוחר יותר בעיקר בתור שחקנים משלימים, כפי שהיו מאלון ופייטון בלייקרס. מאותה שנה ואילך אפשר לראות כניסה הדרגתית של חברי הדור הבא, ובראשם לברון ג'יימס, דוויין ווייד ודווייט האוורד למירוץ – עד כה ללא הצלחה.

 מבחינת תארים אישיים הדומיננטיות של חברי דור פוסט ג'ורדן קצת פחות ברורה. בעונת 98/99, למשל, זכה בתואר ה-MVP קארל מאלון, בן דורו של ג'ורדן. לאחר מכן, במשך תשע עונות רצופות, זכה בתואר נציג מובהק של הדור בו אנו עסקינן, אולם בשלוש השנים האחרונות, מאז קובי בראיינט בעונת 07/08, הלך התואר האישי הכי חשוב לשחקן מהדור הבא.

מגמה זו ניכרת גם בפרמטר שקצת יותר משקף את מידת השליטה של אוכלוסיית שחקנים מסוימת, כמו אוכלוסיית הדור הזה – מספר נציגיה בחמישיות העונה של הליגה:

  אפשר לראות שאחרי פרישתו של ג'ורדן לקח להם זמן מה להיכנס לרשימות היוקרתיות הללו. הראשונים שעשו זאת היו המבוגרים והוותיקים יותר שבהם – שאקיל אוניל, כריס וובר וג'ייסון קיד – או אלו מביניהם שניתן לכנותם עילויים – בראיינט, דאנקן וגארנט. משלב מסוים הם כבשו את הרשימות כליל, ואילו בשנים האחרונות ניתן להבחין בנסיגה מדודה.

 נבירה בסטטיסטיקות האישיות של בני הדור הזה (אלו שעודם עמנו) ממחישה עוד יותר את ההתדרדרות המתמדת. הרוב הגורף שלהם קולע פחות, ומשחק פחות דקות. להלן מספר דוגמאות.

 פול פירס פתח את העונה עם ממוצע הנקודות ואחוזי הקליעה הנמוכים ביותר שלו בקריירה (15.2 נק', 38%). דירק נוביצקי מציג את ממוצע הנקודות והריבאונדים ואחוזי הקליעה משלוש הנמוכים ביותר מאז עונת הרוקי שלו (19 נק', 5.2 רב', 20%).  כנ"ל קווין גארנט בנקודות ובריבאונדים (12.9 נק', 7 רב'). גם סטיב נאש קולע פחות ומוסר פחות אסיסטים מזה שנים, אבל הוא עושה זאת בפחות דקות משחק (12.3 נ', 8.7 אס', 29 דק').

 יש לציין כמובן, שהעונה רק החלה, כך שהסטטיסטיקות הללו אינן משקפות לגמרי. אף-על-פי-כן, מבט על טורי הסטטיסטיקה מהעונה שעברה מאשש את המגמה, ואת הקביעה הבאה: להוציא יוצאים מן הכלל, ששומרים על רמה גבוהה, מרבית חברי הדור הזה פשוט אינם אותם שחקנים שהיו עד לפני 3-4 ו-5 שנים.

 נוכח גילם המתקדם והעובדה שמרביתם פתחו זה עתה את עונתם ה-14, ה-15, ה-16 או ה-17 (ובמקרה של ג'ייסון קיד – ה-18!), הדבר טבעי ואפילו מובן. בחלק מהמקרים, שהבולט בהם הוא טים דאנקן – מדובר בהתדרדרות מבוקרת ומפוכחת בחסות מערכת חכמה, שמאפשרת להם להפחית את העומס בהדרגה, למתוח את הקריירה שלהם ועדיין לתרום. השאלה היא: עד מתי?

*

 העונה הנוכחית טומנת בחובה אפשרויות לא מבוטלות לאקט הירואי מצד בעלי הניסיון. אמנם, הגישה הרווחת היא שבמצב עניינים כה כאוטי ולא מאורגן, הכישרון המולד של קבוצות צעירות כמו מיאמי, שיקגו ואפילו אוקלהומה, יאפשר להן לגרוף את כל הקופה. ואולם, לא מן הנמנע שדווקא הניסיון – אותו גורם שהכריע את גורל האליפות בכל השנים האחרונות, שבהן נעדרו הוותיקים מרשימות הפרסים האישיים – הוא זה שיקבע ברגעי האמת שיגיעו באפריל ומאי הקרובים.

 כך, אם תתנהלנה בחוכמה – קרי, תשמורנה היטב על הכוחות, הגב והברכיים של השחקנים הוותיקים, לא תתאבדנה על המקומות הראשונים בקונפרנסים השונים –קבוצות כמו בוסטון, סאן אנטוניו, דאלאס והלייקרס עדיין יכולות להפתיע

 עם זאת, ברור שחלון ההזדמנויות של הקבוצות הללו, במתכונתן הנוכחית, לזכות באליפות, הולך ומצטמצם. עבור בוסטון ייתכן שהוא כבר נסגר. בסאן אנטוניו, כל עוד מפעמת נשמת חיים באפו של הטריו – דאנקן, פרקר וג'ינובילי (שאגב, נפצע לא מזמן לחודשיים) – וכל עוד גרג פופוביץ' הבלתי-נלאה עומד מעבר לקווים – תמיד יש סיכוי. לדאלאס וללייקרס כנראה תהיינה עוד כמה הזדמנויות בהינתן, כמובן, הכנסת שינויים בסגל. ברור ששתיהן צריכות טרייד מוצלח כדי להתמודד ברצינות על אליפות בעונה באורך מלא. אבל נראה שלכוכביהן, נוביצקי ובראיינט, יש עוד 3-4 שנים טובות לתת בצמרת.

 עם זאת, יש לזכור שנוביצקי ובראיינט הם היוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. שניהם הצליחו לשמור על גופם לאורך השנים בצורה מעוררת השתאות, וכן להתאים את אופי משחקם למגבלות שמטיל עליהם גילם המתקדם. חוץ משניהם, עושה רושם שאף-אחד מחברי הדור הזה לא יהווה גורם משמעותי בליגה מעבר לעונה הנוכחית. ייתכן שבסיומה נחזה בגל של פרישות, וגם אם לא, נראה שהדור של לברון, כרמלו, ווייד והאוורד ישתלט על הליגה כליל, ועמם גם חברי הדור הצעיר יותר – דוראנט, רוז, גריפין וקווין לאב.

 השביתה האחרונה והקיצור של העונה הנוכחית משמעותיות עבור דור פוסט-ג'ורדן לא רק מבחינה סמלית, אלא גם מעשית. החזיריות שהפגינה הנהלת הליגה, כאשר דחסה 66 משחקים לתקופה כה קצרה, עשויה להמיט עליהם כליון. זאת, בצד העובדה שההכנה לקראת העונה הייתה לקויה ומשובשת, שכן אף קבוצה לא קיימה מחנה אימונים, ייתנו בוודאות את אותותיהם, ויותר מכולם ייפגעו השחקנים המבוגרים. העונה הזו מסוכנת מאין כמוה לרגליהם הקשישות, ולא ברור כיצד יישרדו אותה, אם בכלל. וזו בלבד סיבה טובה מספיק לראות אנ.בי.איי השנה. רק כדי לתת כבוד אחרון, רק כדי לתת עוד מבט על דור מפואר, שלנגד עינינו הולך ונעלם.