Skip to content

הומור מר-מתוק, הצחוק הזולג מנפש שהמציאות מועכת אותה

הסופר הצעיר מירוסלב פנקוב כותב מן המרחק שמעבר לאוקיינוס, ואחרי נפילת החומה, ולכן הצחוק שלו גדול ומשוחרר יותר, אך טעמו נותר מריר. געגועים למולדת, רגשותיו המעורבים של המהגר
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
לצחוק על כל הפאתוס שנותר בקרקעית כוס החלב של הילדוּת

ונתחיל בדברי התודה של הסופר הצעיר. כנהוג, הם מופיעים אחרי כל הסיפורים, אך תוכנם חורג מהשגור. התודה של פנקוב מדברת בקולם של הסיפורים, כמו היתה חלק מהם, ונימתה כנה ושופעת רגשי אהבה וגעגוע, ואסירות תודה לכל מי שחייך בדרך. פנקוב מודה "לכל האנשים שבלעדיהם לא היו לא הספר הזה ולא מחברו אפשריים". המחבר, הלוא הוא פנקוב עצמו, יליד 1982 שהתחנך בסופיה ובחר להתפתח במערב, הספיק לטעום מנחת זרועה של הטוטאליטריות הסובייטית והרי הוא מטיל ספק בהיתכנות קיומו כמחבר, ואולי גם כאדם, ללא עזרתם של אחרים. התודה שלו היא תודת המהגר, הבחור הבולגרי שהגיע לארקנסו בחסות מלגת לימודים. גם אחרי 30 שנה באמריקה הוא נמס בתוכו מרוב התודה שהוא חש כלפי מיטיביו ביבשת הנכספת וכלפי מי שנותר מאחור, בבולגריה, מחוז הכיסופים, המולדת.

"בולגריה היקרה שלי, שבמחשבותי אני חוזר אליה תמיד", הוא כותב בסיכום דברי התודה, "ואיתך הסליחה, שפה בולגרית יפהפייה, על הסיפורים המסופרים בשפה זרה, שפה שעכשיו היא מתוקה לי וקרובה אלי". ועוד הוא חותם ומקצין את גישתו ואף מודה לקורא עצמו: "תודה לך, קורא טוב, על קריאת ספרי".

מירוסלב פנקוב היקר, סדר הדברים הוא כזה: הקורא (הקוראת, במקרה זה) מודה לך על ספרך הטוב. תודה גדולה ורמה על קובץ הסיפורים החם הזה, הנובע מקרביך האוהבים גם כואבים. תודה על ההומור הנפלא, המר-מתוק, ההומור הבוקע ממזרח אירופה. זהו הצחוק הזולג מנפש שהמציאות מועכת אותה. מי שצמח תחת עולה של אינדוקטרינציה קומוניסטית מפתח מכשירים הומוריסטיים כמו שדג מפתח זימים. רק ככה מצליחים לנשום במשטר דכאני. מן המרחק שמעבר לאוקיינוס, ואחרי נפילת החומה בין מערב למזרח, הצחוק גדול עוד יותר, משוחרר יותר, אבל טעמו נותר מריר.

תופעות רבות בחיי הבולגרי זהות למתרחש בחיי הישראלי

פנקוב פורש לפני הקורא את כל מלחמות בולגריה, את כל ההיפרדויות וההתכתשויות והגידופים שבין עם לעם. תופעות רבות בחיי הבולגרי זהות למתרחש בחיי הישראלי. המיתוס והמלחמה שולטים בחיי הנפש שלו, בזיכרון הקולקטיבי המפורר בעצם. תלוי למי אתה שייך ברגע מסוים. האם אתה בולגרי באמריקה? טורקי בבולגריה? צועני בבולגריה? סרבי מעבר לנהר? המאבקים נמשכים, כמובן, גם כשהאש שוככת. בין הטורקים שהיו כובשים לבין הבולגרים מלידה. בין הבולגרים מלידה לבין הרוסים שהשתלטו עליהם. בין הצוענים לבין הבולגרים. בין הבולגרים שתחת השלטון הסובייטי לבין הסרבים שמעבר לנהר. בין המיתוסים שותתי הדם לבין ההווה הקשה באופן חולי, גם כשאתה באמריקה.

הבולגרי באמריקה מוותר על משפחתו המורחבת, על שפתו והמסורת שלו, על האגדות, הנופים ומזג האוויר. אבל כל הוויתורים האלה מאכלים את הרקמות הרכות בנפשו. לפי הסיפורים שלפנינו הוא ממשיך להשתמש במטבעות לשון בולגריים, אשתו עוזבת אותו לטובת רופא אמריקני בשם באדי, הוא מסרב להיקרא בשם אמריקני, הוא דייר משנה אצל אמריקני שיכור, הוא מספר לבתו אגדות-עם בולגריות ונרדף על-ידי סופת טורנדו (בסיפור "דוורשימה").

והבולגרי, כשהוא בבולגריה, נקרע מבני עמו ומשפחתו שמעבר לנהר, פוגש בהם פעם או פעמיים בשנה, מתאהב בבת דודו הסרבית ומקיים את אהבתו בגניבה ורק באמצע הנהר ("ממזרח למערב").

ערבוביה של דם ותמרות עשן, דרמות וטרגדיות, מיתוסים מעיקים ואגדות עודפות קסם, הכול נוגס בישבנו של מי שמבקש להימלט מערבה מן המולדת. בסיפור הפותח, "לקנות את לנין", המכיל ככל הנראה הרבה נתחים אוטוביוגרפיים, נוסף גם הקומוניזם לדייסה הזאת, שבתוכה טובע הבולגרי באשר הוא. הסטודנט שנסע ללמוד את פרויד בערבות אמריקה, מחובר דווקא לסבו הממחיש למענו את הבית הרחוק. בשיחות הטלפון הבוטות ("הפלתי את השפופרת…אתה שעממת אותי כל כך עד שנרדמתי"), השופעות אהבה גברית, אוצר הסב בביתו הכפרי את זיכרונותיו המוצקים של הבחורצ'יק הנמק בגעגועיו לתמונות הילדות הכפריות בחברת הסב.

כל אחד מן הסיפורים מבטא בגוון משלו את הנפש הבולגרית הקרועה. זהויות שונות מתרוצצות על אותה אדמה וכל אחת נאבקת למען זכויותיה, למען הכרה, בדל הכנסה, כבוד, אהבה, אפילו משמעות לכל המאבקים. כל סיפור עומד בפני עצמו ביציבות, מבטא מצוקה של מי ששמו עלול להשתנות בכפייה ברגע הבא. הטורקים חייבים לבחור לעצמם שם בולגרי. הבולגרי נאלץ להפוך באמריקה ממיהייל למייקל.

וסך כל הסיפורים מעניק לגיטימציה לקורא לצחוק על כל הפאתוס שנותר בקרקעית כוס החלב של ילדותו. המולדת היא הכאב הזה שבתוכך, אומר פנקוס בספרו. אתה לא מוכרח להיות בולגרי בשביל לזכות בכאב הזה או להיות מסוגל לספר עליו בצחוק מר.

"יאד זה מה שמרפד את הבפנים של כל נפש בולגרית", מסביר המהגר לבתו הגדלה באמריקה ולחברו האמריקני (בסיפור "דוורשימה"). "היאד זה מה שדוחף אותנו קדימה, כמו מנוע. יאד זה כמו קנאה, אבל לא רק זה. זה כמו זדון, זעם, רוגז, אבל יותר אלגנטי, יותר מסובך. זה כמו רחמים על מישהו, חרטה על משהו שעשית או לא עשית, על סיכוי שהחמצת, על הזדמנות שבזבזת. כל הרגשות האלה במלה אחת יפהפייה. יאד. בוא תגיד אותה".

בדרכו הרעננה פנקוב מספר סיפור אנושי אוניברסלי. לכל אדם בולגריה משלו. ולכן, גם אני אומרת: יאד.

מירוסלב פנקוב, "לקנות את לנין וסיפורים אחרים", מאנגלית: סמדר מילוא, ספריה לעם, עם עובד, 271 עמ'

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן