או-טו-טו זה קורה. אחרי כשמונה שבועות של חופש גדול לוהט הלילות הפכו לימים והימים הפכו ללילות, שעות של ים ובריכה, רביצה מול המחשב והטלוויזיה ואכילת ארטיקים יפנו את המקום, וכולנו נחזור בבת אחת לשיגרה, ההורים בחדווה, הילדים – קצת פחות.  השנה זה יקרה מוקדם מהרגיל, יום ב' 27 לאוגוסט, 08.00, יוצאת לדרך עוד שנת לימודים,

עד כאן טוב ויפה.

אני מודה ומתוודה, שבעניין חשוב מאוד, כמו ספרי הלימוד והציוד לבית הספר, אני תמיד מוצאת את עצמי ברגע האחרון מוציאה את רשימת הספרים, שנחה באיזו מגירה חודשיים תמימים. אולי זה מפני שאני מדחיקה את עניין התשלום.  כאמא ותיקה, אני יודעת מה תהיינה ההשלכות על הארנק ומעדיפה לחכות,  אולי לאיזה נס. מעדיפה גם, ביני ובין עצמי, לצאת לאיזה חופש גדול מהתשלומים העומדים לנחות עליי, ובגדול.

אבל בשבוע שעבר, כשכבר לא נותרה שום ברירה והשעון החל לתקתק בראשי כמו שפעמון בית הספר מטרטר באוזניהם של התלמידים והמורים, החלטתי לאזור אומץ, להוציא את הרשימה ולגשת לחנות הספרים.

ברשימה, אגב, רק חצי מהספרים היו לקנייה, וחצי אחר, בכל מיני מקצועות, נתבקשנו להמתין עד לתחילת שנת הלימודים, כאשר נקבל הנחיות לקנייה מרוכזת (שזה, מניסיון קודם, לא יותר זול, אלא פשוט מרוכז).

יש מקצועות שמשום מה, כל שנה-שנתיים מדפיסים מהדורה חדשה

הזיכרון שלי עדיין עובד כמו שצריך, ואני מוכנה לעמוד דום  ולהישבע, שמשנה לשנה, הספרים יקרים יותר. להחזיר ישנים לא תמיד אפשר, כי יש מקצועות שמשום מה, כל שנה-שנתיים מדפיסים מהדורה חדשה. המוכרים החביבים בחנות מצביעים במבוכה על פח המיחזור ומממלמלים – "לשם הספרים האלו טובים".

חוץ מספר תנ"ך מלא ומילון אנגלי עברי, אין שום ספר זהה שבתי הבכורה,  בוגרת תיכון, הייתה יכולה להשאיל לאחת מאחיותייה הקטנות שבחטיבת ביניים. הספרים שהיו טובים רק לפני שנים מספר היום מן הסתם, אם לא נזרקו, תקועים באיזה ארכיון מעופש.

אני מביטה מהצד על כל האימהות הטרודות שבחנות ואומרת לעצמי: אוקיי, אין דבר חשוב יותר מאשר חינוך (או בעצם בריאות, שגם היא עולה ביוקר רב). אבל מדוע כולנו מקבלים את יוקר הספרים כגזרה משמיים? מדוע אנחנו לא מתלכדים, מסות של הורים, מול משרד החינוך ופשוט מוחים על המצב הבלתי נסבל הזה? "עוד לא התחילה השנה, וכבר היא עולה לנו כל כך ביוקר", אני ממלמלת לעצמי בחנות העמוסה באנשים. חינוך הוא חשוב, להתפתח, להעמיק בקריאה, לחשוב, לגדול, לדעת לכתוב, להתבטא, הכל טוב ויפה, אבל כמה זה עולה לנו?

ספרי הלימוד הם רק ההתחלה. אילו זו הייתה ההוצאה היחידה, הייתי תופסת בשתיי ידיי ולא מרפה. לאחר ההלם הראשוני של מחירי הספרים, התפניתי לכאב ראש המרכזי, הנקרא "ציוד לבית הספר".

מחברות עם פרצופים מחוייכים של סלבס שצוחקים עליי כל הדרך אל הבנק

תאמינו או לא, גם אני הייתי פעם ילדה, ואני זוכרת הייטב שגם אני רציתי את המחברות הכי יפות, את היומן הכי קוּל, וטושים שיכולים גם לזרוח מהמוח, וקלמר מהודר וענק שיכול להכיל את כל העפרונות המחודדים, הצבעוניים, העטים שלעולם לא נגמרים, המחקים בכל הצורות והצבעים. אני כבר מזמן לא ילדה וזה פשוט לא נגמר, אין לזה סוף. כמובן, המחברות "הפשוטות" בלי ציור עולות פחות, אבל בינינו, איזו ילדה לא תרצה מחברת עם ציורים, או תמונות עם פרצופים מחוייכים של סלבס שצוחקים עליי כל הדרך אל הבנק, ואת היומן הכי יקר שיש, שאני יודעת שקצת אחרי ראש השנה, יעלה אבק על המדף (השיעורים ייכתבו במחברת, או על איזה פתק קטן , במהירות בסוף השיעור).

נראה שקיטרתי יותר מדי לטעמן של בנותיי, והן הודיעו לי בטון חד משמעי שאת שאר הציוד הן יקנו עם חברות שלהן ועם חברות שלהן בלבד!

"תסמכי עלינו אמא, לא נבזבז יותר מדי, אבל תני לנו הרבה כסף, מקסימום יהיה לך ולאבא כיף, תקבלו עודף".

אבל, היי, למה להיות קטנוניים? איך אמא שלי אומרת, "זה סך הכל כסף, העיקר הבריאות". אז נקנה במהלך השנה עוד ספרים, עוד מחברות, עפרונות ומה לא. גם נשלם רשימה מכובדת של "תשלומי חובה" , נקטר ונשלם וחוזר חלילה.

נקודת אור אחת ראויה לציון: שמעתי בחדשות שהחל משנה הקרובה לא נשלם מאות שקלים על הטיול  השנתי.

ובנקודה החיובית והמוארת הזאת, אני מאחלת לכל התלמידים המורים וההורים שנת לימודים פוריה וחלקה, עם דגש ניכר על הידברות בין אדם לחברו ומיגור האלימות המזוויעה מכתלי בית הספר ובכלל.