Skip to content

בסך הכל אנחנו רק עוד אבן בחומה

מיליוני הילדים שהולכים השבוע לבתי הספר לא ישמעו ככל הנראה את המילים "תנועת העבודה", "מחנות העולים", "עליית הנוער", "פועלי ציון". הם ישמעו על מלחמות ישראל כי הן המלחמות היחידות והכי צודקות. הם יידעו המון על קבר רחל ומערת המכפלה, אבל ספק אם יהיה להם מושג מי קבור בבית העלמין טרומפלדור בלב תל-אביב או על שפת […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

זו השנה השישית שהתאריך הזה, 1 בספטמבר, לא ממש רלוונטי לגבי באופן אישי (והשנה זה בכלל לא 1 בספטמבר, אבל זה עניין זניח). נדמה לי שכל הורה, לפחות אלה שאני מכיר, נושמים לרווחה בשנה הראשונה שלהם בלי מערכת החינוך. תחושה של שחרור. גם אם בנינו ובנותינו היו התלמידים חרוצים ומוצלחים; גם אם תקופת הלימודים עברה יחסית בשלום; גם אם לא נרשמו כישלונות מפוארים מדי או אלימות כואבת מדי; או סתם שעמום; תסכול; וגם ייאוש.

מסלול החינוך בישראל הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה. ולא צריך ללכת לאזורי המצוקה, לבתי הספר העלובים והמוזנחים בערים ובשכונות המועדות לפורענות. במקרים רבים מדי, מערכת החינוך הישראלית היא טראומה של ממש עבור כל הורה כמעט. מי יותר ומי פחות.

שנתחיל בכסף? שיהיה. חוק חינוך חינם הוא בלוף גמור. מגן הילדים ועד לסוף בית-הספר התיכון, ההורים הם משאבת מזומנים אינסופית. ספרי לימוד מתכלים, עזרים בלתי נמנעים שעולים הון, התלבושת האחידה, אבזרי הספורט, האופנה, שיעורי וחוגי ההעשרה, ההסעות, הפעילות של אחרי הלימודים, שיעורי העזר, המורים הפרטיים, הילקוטים והתיקים ועזרי הלימוד ומה לא.

שבים לבית הספר (צילום: נאוה עינבר)
שבים לבית הספר (צילום: נאוה עינבר)

 

ההורים צריכים להיות הורים; בית-הספר צריך להיות בית-הספר

מצד אחד, אין סיבה שההורים – אנחנו – יתערבו בתכני החינוך. לכאורה, מספיק היה שבחרנו עבור הילדים שלנו את היישוב שבו אנחנו מתגוררים, את בית-הספר שאליו ילכו – יסודי, חטיבה, תיכון; המגמות שבהם יבחרו, מה שיבחרו; את כל השאר אמורה לעשות המערכת. והיא גדולה, עתירת תקציבים ארציים וגם מקומיים, וגם כוח אדם. המון כוח אדם.

אבל מי מאיתנו לא מכיר ויודע: מה שילדינו לא מקבלים בבית, מאיתנו, מהסבא והסבתא שלהם, בחוגים המיוחדים, בחוגי המחוננים או בשיעורי העזר, באגודות הספורט ובתנועות הנוער – הם לא יקבלו בבית-הספר. בתי הספר בישראל, מערכת החינוך הישראלית, כבר מזמן איננה מרכז עולמו של הנער הישראלי המתבגר. הוא משהו שצריך לעבור. להתייצב בתדירות סבירה, לגשת לכמה בחינות, לעשות כמה עבודות, העיקר שייגמר. קצת יותר טוב, קצת פחות טוב. לא ממש משנה.

יסלחו לי חברותי וחברי (המעטים) המורים, אבל גם הם יודו: האם הם והן דמויות חינוכיות? דמויות לחיקוי? מודלים להערצה? כמה מהם? כמה מהם בקיאים בהיסטוריה כללית? באזרחות? כמה מהם ומהן יודעים/יודעות משהו בנושאי חברה? רווחה? חופש? זכויות האזרח? חופש הביטוי? עיתונות? כמה מהם יודעים מה זה הקו הירוק? הקו הסגול? כמה מהם יודעים להסביר מה זה אריאל ואיך זה שיש לה אוניברסיטה? כמה מהם נולדו לפני שנהיינו אימפריה? שיודעים שהיתה מציאות אחרות? שמציאות אחרת בכלל אפשרית?

 

מדינה שלא מכבדת את שפתה היא מדינה שלא מכבדת את עצמה

יותר מדי מורות ומורים בישראל לא יודעים עברית. פשוטו כמשמעו: רבים מהם עילגים; מקצתם גסי רוח ואלימים, אחרים חסרי סבלנות; חלקם סתם אדישים. ומהצד השני – גם הלקוחות שלהם לא תמיד נעימים: הורים שמצדיקים את הילדים הפרחחים והאלימים שלהם בלי קשר למעשיהם; אינם מתעניינים בהשכלת ילדיהם, לא תומכים, לא בודקים, מזניחים. מבחינתם, מספיק שהילד הלך לבית הספר ושיחזור ממנו בחתיכה אחת. ומה קורה עם הילד בין שמונה בבוקר לשתיים בצהריים? זו כבר לא הבעיה שלהם.

מיליוני הילדים, הנערות והנערים שהולכים השבוע לבתי הספר, לא ישמעו ככל הנראה את המילים "תנועת העבודה", "מחנות העולים", "עליית הנוער", "פועלי ציון", "דור האספרסו". סלעי קיומנו שלנו.  מלחמות ישראל הן המלחמות היחידות, וגם הן – רק הצודקות. וכולן כמובן היו מלחמות אין ברירה וצודקות מאין כמותן. התלמידים (היהודים, היהודים) יגמרו את שנות לימודיהם בלי לדעת על הכפרים הערביים שהיו, לדוגמה, בלטרון ופארק קנדה. היו ונמחקו. הם לא ישמעו על המושג "נכבה", כי הוא הוצא אל מחוץ לחוק (כך או אחרת). הם לא יבינו שערים מרכזיות כאן נראו קצת אחרת עד לשנת 1948. ספק אם רבים מהם בכלל יזכרו מה היה בשנת 1948. לא כל שכן לפני כן. חיפה? יפו? עכו? לוד רמלה? הם בוודאות ילמדו על הטבח בחברון. הם יידעו המון על קבר רחל ומערת המכפלה – אבל ספק אם יהיה להם מושג מי קבור בבית העלמין טרומפלדור בלב תל-אביב או על שפת הכנרת, בין דגניה למושבה כנרת. הם יידעו כנראה קצת אנגלית, אבל מעט מאוד ערבית. בתיכון הם יבחרו במגמות מדהימות ומגניבות, אבל לא יהיה להן מושג איך מאייתים את המילים "פיזיקה", "כימיה" וכנראה שגם לא "אזרחות". גם לא תנ"ך. לא ממש.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]

בבית הספר למדתי את מה שצריך ללמוד. בבית למדתי להיות בנאדם

אישית, יצאתי ממערכת החינוך הישראלית בלי יבלות וללא צלקות. למדתי אי שם בצפון בבית הספר היחיד שעמד לרשותי; לא בחרתי את המורים ובקושי בחרתי מגמה מרכזית אחת; הצלחתי לקבל תעודת בגרות וגם סיימתי אוניברסיטה. יש מורים שאני זוכר עד היום. רובם המכריע כבר לא איתנו, אבל חלקם עדיין איתי. בבית הספר למדתי את מה שהייתי צריך ללמוד (לא, לא הייתי תלמיד מי יודע מה) – בבית למדתי להיות בנאדם.

גם ילדיי עברו את התקופה הזאת בשלום, יחסית. הם לא חטפו מכות (אני מקווה), הם לא סבלו יותר מדי (אני משער), הם קיבלו את התעודה הנכספת והם ממשיכים בחייהם. את השפות הזרות הם למדו בעצמם; את האזרחות, ההיסטוריה הכללית, ההשכלה הכללית, האקטואליה, החמלה, האנושיות, הערכים הבסיסיים – הם קיבלו בבית.

מערכת חינוך בריאה לא יכולה לסמוך על זה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן