בחוג לפסיכולוגיה למדנו מושג חשוב – "בוחן מציאות". המדד העיקרי לשפיות, היכולת המופלאה של האדם להבדיל בין דמיון לבין מציאות, בין הרצוי למצוי, בין פנטזיה לתוכניות שניתן לממשן. אבל באחרונה מקננים בי ספקות. האומנם זה גבול כל כך ברור וחד?

כשמטפלים בעניני זוגיות, מקובל לראות את החלומות הרומנטים, את התסריטים ההוליוודים, בתור סכנה ממשית. כי אם את חולמת על אהבה "כמו בסרטים", כיצד תוכלי לקבל את ה"אברם" שיושב לצידך בערב עם האבטיח כששניכם מותשים מעוד יום של עבודה?

פרויד, וכל חוקר פסיכולוגיה אחריו, גידל דורות על ברכי ההבחנה שלהתבגר פירושו ללמוד לוותר על החשיבה "הראשונית", אותו סגנון שמייחסים לתינוקות, של מילוי משאלות של עצמי דרך הדמיון והפנטזיה. בסדר. זה חשוב. אבל עולה השאלה – מאין צמחו כל התסריטים וסיפורי סינדרלה? אם רבבות של ספרים, שירים וסרטים חוזרים שוב ושוב על הנוסחה הדמיונית הזו, ששמה במרכז את האהבה וכל השאר נדחק לשוליים, אולי אפשר להסיק שזהו תסריט עיקש שנמצא עמוק עמוק בנפש האנושית.

אפשר לטעון, שספרים ושירה הם בדיוק המפלט הדמיוני, המקום שאליו אנחנו בורחים כדי לשכוח את האברם שלנו ולהתרפק לרגע בדמיון על כתפיו המסוקסות של ריצ'רד גיר. אבל אולי זה בדיוק להיפך? אולי מוכרים לנו, במהלך דורות של חינוך ועיצוב של הנפש האנושית, שהתסריט המציאותי ביותר הוא השיגרה המבורכת. אולי מישהו, או משהו, מרוויח מזה שאנחנו יושבים בשקט על הספה,  ורק מידי פעם מבליחה בנו המחשבה שיש משהו אחר (ומהר מאוד אנחנו מזכירים לעצמנו להבדיל בין מציאות לדמיון).

זה קרה לכמה רגעים בקיץ שעבר בתל אביב

פעם בכמה דורות אנחנו מקבלים תזכורת, החברה מתעוררת כמו היפהפיה מתרדמתה ואומרת "רגע, אבל מה עם האהבה?", ואז מישהו מחזיר אותה לתנומתה לעוד מאה שנים. זה קרה במאה ה-18, עם המשוררים והסופרים הרומנטים, זה קרה בשנות ה-60, זה קרה לכמה רגעים בקיץ שעבר בתל אביב. אבל איכשהו, הרעיון של האהבה במרכז חוזר מהר למחוזות הדמיון, ואנחנו קמים בבוקר כמו חיילים טובים, לעבודה, למציאות.

את הרעיונות האלה אפשר לפגוש אצל מישל פוקו, אצל מבקרי תרבות, סוציולוגים, פילוסופים. לא המצאתי כלום. שווה לעצור ולחשוב על כך. הסטטיסטיקה העגומה של מחקרי האושר (כן, יש דברים כאלה), מגלה שבערך 30 אחוז מהזוגות מאושרים בחלקם, עוד 30 אחוז "בסדר", והנותרים סובלים, אבל יודעים שזו המציאות ואין ברירה.

נחשוב לרגע, מי מרוויח מזה שאתם סובלים בשקט? אולי תגידו "הילדים". יש בזה משהו, אבל אולי גם הילדים זקוקים למסגרת המשפחתית היציבה מפני שכך הם ואנחנו הורגלנו לחשוב, כי זו הנורמה ואף אחד לא אוהב להיות חריג?

המחשבה הביקורתית, שכדאי להקדיש לה רגע, הולכת ככה: הכלכלה, המוסדות של החברה כמו ממשל ומנהיגות דתית, צריכים שאנחנו, האנשים הפשוטים, נהיה שקטים, צייתנים ונאמנים לחוק. שנעבוד קשה, כדי להניע את גלגלי הכלכלה העולמית והמקומית, נצרוך מצרכים בזמן שאנחנו לא עובדים, וכך נניע את גלגלי הכלכלה העולמית ולא נעשה בלגן. לא נקדיש יותר מדי זמן לאהבה, למגע נפשי וגופני, לחיי חברה ולכל הדברים "הדמיוניים" האלה שאינם מכניסים אגורה לאף אחד, אבל בינינו, הם יותר מהנים מלעבוד 12 שעות במשרד עורכי דין.

אולי כל תסריטי האהבה "הדמיוניים" והילדותיים האלה, מסינדרלה ועד רומאו ויוליה, נועדו להזכיר לנו שאפשר גם אחרת, שיכול להיות סדר עדיפויות אחר למין האנושי?

מה יקרה אם נהפוך את הסדר המקובל, ונדמיין לרגע עולם שבו אנשים מקדישים לחיפוש אהבה וקירבה נפשית יותר משאבים מאשר לעבודה-צריכה-תחזוקת בית וחוזר חלילה? יכול להיות שהרומנטיקה איננה רק דמיונות שווא של משוררים הוזים, אלא רעיון חתרני שמזכיר לנו דבר חשוב: שאנחנו יכולים להיאבק על פניה של המציאות ולא לקבל את כלליה כמובנים מאליהם. לעבוד קשה, לעשות מילואים ולגדל ילדים, לתת לזוגיות להישחק תחת נטל החיים, להתפשר כי "ככה זה" – כל אלה אינם תסריט הכרחי. אנחנו רק הורגלנו לחשוב ככה.

כשאתם עושים את חשבון הנפש לקראת השנה החדשה, תחשבו על זה: מה המציאות שלכם ומה הדמיון? על אילו תסריטים רומנטיים ויתרתם כי "ככה זה" וכי "אין ברירה"? איך אתם מחלקים את עוגת הזמן והאנרגיה שלכם? מי מקבל את השעות הטובות שלכם? האהובים שלכם? או שאותם בעלי הון ושלטון שמאוד זקוקים לכם שתהיו ילדים טובים, שתעבדו קשה ותשכחו את החלומות שלכם?

שנה טובה והרבה אהבה,

עירית קליינר-פז

ניתן לשלוח שאלות בנושא יחסים, ואולי נוכל להתייחס אליהן כאן.
לצערנו, לא יתאפשר לנו להשיב לכל שאלה. האתר של עירית פז