חלק מהתאגידים הגדולים כבר קלטו שרווחת העובד אינה סתם סיסמה שמאחוריה ימי כיף ושי לחג, אלא מערכת מקצועית ומתמשכת המנסה לדאוג לעובד תוך הסתכלות על התמונה הכוללת. והשאר?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
מה צריכה להיות מידת המעורבות והאחריות של בעל עסק בחיי עובדיו? האם חלק מהאחריות התאגידית של עסקים גדולים כוללת גם השקעת זמן, מחשבה וגם משאבים כדי שהעובדים, מנוע הצמיחה האמיתי של התאגיד, יוכלו לתת מאה אחוז ויותר לטובת מקום עבודתם?
>>> עבדות מודרנית: מה זה הטירוף הזה, לעבוד מהבוקר עד 11 בלילה?
חלק מהתאגידים הגדולים במשק כבר הבינו איפה מרוחה החמאה. הם קלטו שרווחת העובד אינה סתם סיסמה שמאחוריה מסתתרים ימי כיף ושי לחג, אלא מערכת מקצועית ומתמשכת המנסה לדאוג לעובד תוך הסתכלות על התמונה הכוללת, מה קורה איתו בבית, האם בני המשפחה חווים משבר העלול להשפיע על תפוקתו של העובד, ולכן יש מקום לסייע לו גם במסגרת מקום העבודה.
עם החלק השני של המעסיקים, לצערי הרוב, נמנים אלו המסתכלים על העובד כאל משאב שיש להשתמש בו בצורה הטובה ביותר ולהשקיע בו את המינימום הדרוש. לא מדובר בהכרח בתשלום החורג מהוראות החוק, מהתעלמות לציות לחוקי העבודה הבסיסיים, אבל בהחלט מדובר בלעשות רק את המינימום. שום דבר יותר מזה.
לפני מספר שבועות נפגשתי עם תעשיין בכיר. ביקשתי להציע לו כלי שיכול להעלות את תפוקת העובדים שלו. כלי שמלבד חיזוק הקשר והמחוייבות של העובד למפעל, ניתן יהיה למדוד אותו בכלים אמיתיים של עלות מול תועלת, של גידול בסך התפוקה לעובד. חשבתי שאני בא עם רעיון טוב כזה שלא עולה הרבה כסף למעסיק, אבל אם הוא עובד נכון הרי שהתפוקה שתתקבל מהעובדים תהייה הרבה יותר גדולה מזה.
חשבתי שאתקל בסקפטיות מהולה בחשדנות
ציפיתי להתקבל בחשדנות, איך מודדים גידול בתפוקה? צריך לבנות, יחד עם המעסיק, מודל מתאים, או להתחבר למערכת המדידה הקיימת שלו ולהוסיף לה מספר פרמטרים. חשבתי שאתקל בסקפטיות מהולה בחשדנות, משהו בסגנון "מי אתה בכלל שתבוא ותלמד אותי משהו על אחריות של מעסיק לעובדיו? מי אתה שתבוא ותרצה לי על הגדלת המוטיבציה של העובדים שלי?".
במקום זה קיבלתי משפטים ורמיזות אחרים לגמרי בסגנון של "הבעיות של העובדים שלי אינן מענייני. אצלי הם באים לעבוד, את הצרות שלהם שיפתרו אחרי שעות העבודה", אמר התעשיין הבכיר כשהוא מתרווח בכסאו.
בהתחלה לא ממש קלטתי. "מה, באמת לא חשוב לך אם העובדים שלך מגיעים עם מספיק חשק ומוטיבציה כדי לעשות את העבודה שלהם?" שאלתי.
"לא", ענה האיש, "אני לא צריך שיכנסו לי למפעל כל מיני גורמים חיצוניים ויכניסו לי כל מיני מחשבות לראש של העובדים בזמן העבודה. אם יש להם בעיות, שידאגו לפתור אותן מחוץ לשעות העבודה", סיכם.
הסתכלתי הצידה, לידי ישב המנכ"ל של אותו תעשיין בכיר, איש יקר שהיה זה, שלאחר פגישה מוקדמת איתו, חשב שהרעיון מצויין ויזם את הפגישה עם הבוס הגדול. הרגשתי נבוך בשבילו, פתאום קלטתי את ההבדל בין מנכ"ל, שמצליח לראות את התמונה הכוללת, לבין בעל העסק, שכל מה שמעניין אותו זו שורת הרווח.
סיכמתי במהירות את הפגישה ועזבתי את המקום. בדרך חשבתי לעצמי, איך אפשר שאחרי כל מה שקורה כאן בשנה האחרונה יהיו כאן מעסיקים שעדיין לא מבינים עד כמה הם צריכים את העובדים שלהם מאושרים וחסרי דאגות.
- באדיבות הבלוג מתבונן חברתי
בני בן יעקב מבאר שבע
28 באוגוסט 2012 @ 23:38
אתה צודק במאה אחוז ,המשאב החשוב ביותר הוא העובד.יש לבוא לקראת העובד ולנסות לעזור (לא על חשבון העבודה ).ברור כי עובד מרוצה עם מוטיבציה (לא חשובה כרגע רמת השכר )יעשה עבודה טוה ואיכותית יותר .טועה אותו תעשיין .ועל כך וודאי הוא משלם בתפוקה .