>>> הפרק הקודם: אם זה נשמע כמו אמן פיתוי ומכחיש כמו אמן פיתוי – זה אמן פיתוי
>>> כל פרקי הסדרה סקס, ייאוש ויונה יהב

אחרי הסיפור עם זוהר לא התחשק לי לשמוע יותר על גברים באופן כללי, ובפרט לא על כאלו שמתחילים ישר בז'… עדיף שהם ישמרו את זה לסוף.

החלטתי להתמקד בעבודה ולמלא את מעט הזמן הפנוי שנותר לי בתחביבים. הרי בסך הכל יש עוד דברים חשובים בחיים חוץ מדייטים, והרי אם המשמעות של זוגיות היא התפתחות, גדילה וצמיחה – אז אולי עדיף שאנסה לדשן את עצמי לבד.

רק שדי מהר התעוררתי לגלות שבגיל 27, אחרי שנים של לימודים וכמה שנים של עבודה סיזיפית כשפחת הייטק, הפעם האחרונה שאימצתי תחביב היתה כשלרכוב על רולר-בליידס עוד נחשב ממש קול, ומאז גדלו לי כפות הרגליים בכמה מידות.

מכיוון שהרולרס גם ככה לא התאימו, ולקנות חד-אופן נשמע לי מאתגר מדי וגם לא כל-כך משתלם, החלטתי לעשות מנוי לחדר כושר.

כפעולת הכנה יצאתי לסיבוב שופינג לקנות את כל האקססוריז המתבקשים, נעלי ספורט, מכנסיים שמחטבים את הישבן עוד לפני שאתאמץ, כמה גופיות מנדפות וסרטי זיעה (מזל שהמוכרת הסבירה לי שהם יצאו מהאופנה אפילו קצת לפני הרולר בליידס). האמת שהיה אחלה סיבוב בקניון והרגיש לי כאילו התאמצתי מספיק ליום אחד, אבל אם כבר טרחתי לצאת מוקדם מהעבודה, לפחות אשלים את המשימה וארשם למכון.

נעמדתי בדלפק הקבלה של מכון כושר גדול, שלפתי את תמונת הפספורט שצילמתי לפני כמה חודשים, ביררתי את כל הפרטים הטכניים כמו מתי הוא פתוח, איזה חוגים יש, ולאיזה מדריך כדאי לי להיצמד כדי ללמוד להפעיל את כל הצעצועים האלו בלי לשבור, לקרוע או למתוח משהו שלא אמור להימתח.

תהיתי אם אין אפשרות לעשות מיקור חוץ לכל רכיב הספורט בחיי

קיוויתי שהסכום המופרך שאני אמורה לשלם להם כל חודש יתן לי מספיק מוטיבציה כדי שאטרח לפקוד את המקום הזה שוב, ותהיתי אם אין אפשרות לעשות מיקור חוץ לכל רכיב הספורט בחיי. כי תכל'ס, אני בטוחה שאי שם במומביי יושב לו הודי קטן שרק מחכה לעשות כפיפות בטן במקומי תמורת מחצית הסכום, השאלה היחידה היא איך מייבאים את השרירים שהוא יפתח.

אחרי שסיימתי את כל ההליכים הפורמליים, התמלאתי בהתרגשות הזו שמלווה מתנה חדשה והתחשק לי כבר לפתוח אותה ולראות במה העניין. נכנסתי לתאי ההלבשה, לבשתי את בגדי הספורט החדשים שלי והרגשתי קצת כמו ענת הראל (מינוס הקוביות, התככים והאי).

מיד כשנכנסתי לאולם הראשי הכה בי הריח הזה. לא ריח הזיעה, כי המקום, כמו גם האנשים, מאוורר היטב. אלא ריח אחר, ריחו של חלל רווי הורמונים. הדבר הבא שהבחנתי בו היה הרעש, מין סקוואצ' סקוואצ' סקוואצ' סקוואצ' סקוואצ' מתמשך שליווה את עשרות האנשים המיוזעים שהתקדמו לשום מקום על הליכונים, קרוס טריינרים ואופניים. רק אז שמתי לב שכמה מהם כבר הבחינו בי, טרף חדש נכנס לזירה. מכיוון שעתידו של טרף שעומד במקום יותר מדי זמן ידוע מראש, החלטתי שכדאי שאתחיל לעשות משהו, ספורט למשל.

התבוננתי סביבי ותהיתי איך מתחילים, אמנם לרכוב על אופניים אמור להיות קל כמו לרכוב על אופניים, אבל עדיף ללכת על בטוח, וללכת אני יודעת כבר לפחות 26 שנים. התכוונתי לעלות על ההליכון, כשאחד המדריכים המוסמכים (לפחות על פי התג שלו) ניגש אליי.

"חדשה פה, אה?" נהם אליי בטון של מצילים בים.

נו טוב, אז רואים עליי שאני אבודה כנראה.

"כן, פעם ראשונה", הודיתי.

שעה וחצי אחר-כך מצאתי את עצמי מנגבת את השאריות שלי מהרצפה, מצליחה בקושי להטיל את התיק על הכתף.

"ויתרתי לך הפעם, אבל תעשי עוד איזה שלוש פעמים כאלו השבוע ונעלה דרגת קושי", אמר וטפח על שכמי בחביבות שטלטלה כל שריר דואב בגופי.

אם אעלה את דרגת הקושי יותר מזה יש סיכוי שאני אמצא את עצמי על מדרגות גן עדן, חשבתי לעצמי, אבל לפי המבט בעיניו, שהזכיר לי קצת את המ"כית שלי בטירונות, הבנתי שאין לי ברירה אלא להתייצב שם שוב מחר.

* * * 

חברים יקרים, קוראים קבועים, ואורחים לרגע,

לפני כמה חודשים התחלתי לספר לכם, וגם לעצמי, סיפור על בחורה אחת, מעיר אחת, שמחפשת סוף אחד ובינתיים מוצאת הרבה התחלות. הסיפור התחיל כבלוג והתגלגל למגפון ולשמחתי זכה להרבה יותר קוראים ותגובות ממה שדמיינתי כשהתחלתי להשתעשע ברעיון.

במרוצת 20 השבועות האחרונים היה לי העונג לפרוש בפניכם את הגיגיי מדי שבוע, ולזכות לתגובותיכם בין אם באופן אישי דרך המייל והפייסבוק, ובין אם באמצעות טוקבקים, לייקוקים או אפילו לחיצה על כפתור ה-share…

בכל זאת, על מנת להתמקד בעוד כמה דברים משמעותיים בחיי, הטור יוצא להפסקה.

כמו בכל מערכת יחסים בהתהוות אי אפשר לדעת האם הגעגועים יפרידו בינינו או יצרו ציפייה נעימה, אך אני מקווה לשוב בכוחות מחודשים ולהשלים את הסיפור בסופו של דבר. מקווה שכשהרגע הזה יגיע גם אתם תשמחו לשוב ולקרוא.

בינתיים, המון אהבה,

עופרי

המשך יבוא

צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net