Skip to content

מסע למרוקו: הבקשיש, המדאם והמזגן

אימא התאלמנה, אני נפרדתי רשמית מבעלי ושתינו הוצאנו לפועל את התוכנית לצאת למסע שורשים במרוקו, לרגל החתונה של דודתי. איך מספיקה פנסיה במרוקו להחזיק שתי עוזרות בית, מה אוכלים ומה יהיה עם המזגן?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
מפה של מרוקו. מסע שורשים משפחתי
מפה של מרוקו. מסע שורשים משפחתי

״סוף סוף אני יכולה לצאת מהארץ בלי להתנצל, בלי לשאול אף אחד, בלי לקבל רשות ובלי לקמבן״, אומרת אימא בחיוך מדושן ועיניים בורקות. לו סבתא חנינה היתה בחיים, היתה אומרת שאישה צריכה להיות חזקה, לעשות כל מה שהיא רוצה ולעולם לעולם לא לסמוך על אף אחד, כולל הבעל״.

למען הגילוי הנאות, צריך לומר שהפרוד שלי, שיחיה, הוא זה שמימן את הנסיעה.

סבתא, הנערצת על ידי כל המשפחה, מימשה את תורתה הפמיניסטית הלכה למעשה: לא פחדה להתגרש עם חמישה ילדים ופירנסה אותם ואת עצמה בכבוד ראוי להערכה. "המלכה" – כינינו אותה והיא היתה אומרת בתגובה ש״אישה היא מלכה בביתה והמלכה של חייה״. ובמילים אחרות, כל אישה בונה את תסריט חייה בכל יום וגם הורסת אותו במו ידיה.

בנות המשפחה עם העוזרת. חיים כמו פעם
בנות המשפחה עם העוזרת. חיים כמו פעם

יצאנו למסע ביחד עם עוד שלש בנות המשפחה – דניאלה ואחותה מוניק, שתיהן נשואות ויפה שהתאלמנה באמצע החיים – שלושתן דתיות, חזקות, עצמאיות ודעתניות. הן הגיעו לפנינו וכשראו שהנהג לא הגיע, הן פשוט לקחו יוזמה, שכרו מונית היישר לביתה של הדודה ז׳קלין, שאירחה אותנו כמה ימים, תוך כדי הפקת החתונה של בתה, בלינדה. ״אני לא אחכה בשמש שיעשו לי טובות, בכסף שלי אני קונה הכל״, הכריזה דניאלה בכל הזדמנות. הן התמקחו עם הסוחרים, עם נהגי המוניות וניווטו את הנסיעה כמו מפקדות מיומנות בצבא, (תיאורטית כמובן, שכן הן לא שרתו בצה"ל, מטעמים מובנים) כולל פריטת הכסף והמרתו לדולרים, יורו, דולר ודירם – המטבע המרוקני.

כמו שבלאס ווגאס מרגישים את אוירת ההימורים כבר בשדה התעופה, כך הרגשנו באיסטנבול שאנחנו בעצם בדרך למדינה מוסלמית. נשים עם רעלות וגברים בתלבושת מרוקנית מסורתית – כפתן בצבע בז׳ עם כובע אדום או לבן – גדשו את שדה התעופה ובליל השפות צרפתית ומרוקנית נשמע מכל עבר.

בשדה התעופה במרוקו היינו צריכות לעבור את רישומי הוויזה. הפקידים המחייכים שימחו את אימא: ״הייתי מופתעת מהגישה החופשית והנחמדות, כי היתה לי בדרכון תמונה משנת 1992, והיה מין פחד כזה. הערבים היו עם פנים קשוחות כאלה. הפעם הרגשתי שאני באירופה. החיוך, קבלת הפנים, כאילו היו מרוצים לראות אותנו – זה עשה לי שמחה בלב״, אומרת אימא בחיוך מאושר.

אני, לעומתה, לא חשבתי על כלום ולא היה לי עם מה להשוות. אמרו לי שהנוהג הוא לתת טיפ של עשרה דולר לכל פקיד. אבל דווקא מזה חששתי. מכך שפתאום יבוא מישהו ומיד יכניס אותנו לבית הסוהר על נתינת שוחד ולכי תתמודדי עם ההשלכות, והמחיר והאכזבה. כמובן שטעיתי בגדול. טיפ הוא דבר מבורך ופותח שערי לב ונדיבות ביורוקרטית במרוקו. דניאלה אמרה לי כבר בארץ להכניס לדרכון בין עשרה לעשרים דולר, כדי שרישום הוויזה יהיה מהיר וקל.

טיפ ללא הפסקה

הקצין הנחמד הכניס אותנו אחר כבוד לחדר נפרד בחיוך ואני חשבתי שהם באמת נחמדים, אבל רק אחר כך התברר לי שהם ידעו, או קיוו, שניתן להם טיפ. כעיתונאית, לא עלה בדעתי להסתבך עם טיפים, גם אם זה הנוהג במדינה. כשקצין הוויזה ראה שאין לנו כוונות לתת והדרכון היה חף מכל דולר, הוא לא ויתר על המגיע לו וכך תור הוויזות הלך והתארך וזוג ישראלי שהגיע לירח דבש במרוקו, עם גיטרות ותרמיל, התעכב בגללנו, כמו גם האחרים.

המלון במרוקו. חבל שאין מיזוג בלובי
המלון במרוקו. חבל שאין מיזוג בלובי

הקצין הבכיר בכבודו ובעצמו התקשר לדודתי והזמין אותה להיפגש איתנו בטרמינל, בתואנה שהפגישה כאן תהיה מרגשת יותר ובמקום ממוזג. אז עוד לא הבנו עד כמה. דודה שמחה לראות אותי, כי לא הייתי מעולם במרוקו וידעה מה הסיבה שזימנו אותה. היא בירכה את הקצינים לשלום ונתנה לכל אחד טיפ של 20 דולר שהם 174 דירם, כלומר, 87 שקל לכל פקיד. ואנחנו מדברים על שלושה, גם לנהג נהוג לשלם ולהוסיף תשר. הרדיפה הגלויה וחסרת הבושה של המרוקנים אחרי הטיפ אולי לא מפתיעה, כי השכר הממוצע במרוקו הוא כ- 3000 דירם, שהם 1,500 שקל. הטיפים הם אויר לנשימה שנדרשים בכוח, בעדינות או ובתחינה – כל אחד וסגנונו האישי.

45 דקות נסיעה במונית נטולת מזגן נדרשו לנו כדי להגיע לביתה של הדודה בחום של 40 מעלות. סוגיית המזגנים היא בעייה לתיירים במרוקו: אפילו בלובי בבתי המלון בהם שהינו, לא היה מזגן. בחדרים היו תקלות חוזרות ונשנות. המזגן היה נעלם לכמה שעות. יכולנו להישבע שהם כיבו את המזגן במתכוון. בבית הכנסת המאולתר שהקמנו בבית המלון, התווכחנו שעות והזעקנו את המנהל כדי שיזרים מעט אויר קריר לאולם.

בכלל, הישראלים נראים להם מפונקים גדולים. במרוקו חיים בשמש היוקדת, מזיעים כהוגן ולא מתלוננים, כאילו זו גזירה משמיים. איך מסתדרים? לא יוצאים מהבית אם לא מוכרחים, ומי שחייב – יוצא וזהו. לא מקטר. בערב אלפי אנשים נוהרים לרחובות בצפיפות שאיננו מורגלים אליה בישראל, למעט הקניונים בערב החג. הצפיפות איננה מובנת כשמדובר בארץ רחבת ידיים כמו מרוקו. שטחים יש להם בשפע, כמו גם אוצרות טבע מבורכים.

כביסה ביד, על הגג

הגענו לביתה של דודתי בלב שכונה מרוקאית די טיפוסית. בנינים מכוערים, שכונה שנראית די מוזנחת. הדודה דאגה שיחכו לנו שני סבלים וייקחו את המזוודות, וחסכה לי את עוגמת הנפש שבטיפוס שתי קומות עם המזוודות. היא כמובן גם שילמה את הטיפ. אנחנו עוד לא הבנו את הכללים עדיין.

שלוש הגרציות כבר קראו לנו מהמרפסת ושמחו על בואנו. בבית, הכינו שתי העוזרות של דודה ז'קלין את ארוחת הצהריים וגם עוגות ודברים טובים. כן, האישה במרוקו היא מלכה. בארץ אנחנו השפחות. כאן, במרוקו, הפטימות (עוזרות) עושות הכל: עושות כביסה ביד כמו פעם על הגג, מנקות, מבשלות, ודודה יושבת כמו מלכה ונותנת הוראות. למרות שהיא חיה מקיצבת ביטוח לאומי ועוד קצת פנסיה, היא יכולה להרשות לעצמה להחזיק עוזרת, מה שבישראל רק משפחות שהפרוטה מצויה בכיסו יכולות לממן – עם משכורת ממוצעת.

הבית היה מפואר מבפנים והיווה ניגוד עצום בין הפנים לחוץ. תקרות גבוהות מעוצבות, נברשות ענקיות בסגנון המאה ה-19, סלון ענק ומרווח וספות ייחודיות המקיפות אותו בשלושת רבעי האות חית. שטיחים מקיר לקיר, בית נקי ומצוחצח. חשבתי על כך שהיא יכולה לארח בסלון ללינה לפחות חמישה אנשים. פינת האוכל גדולה, מה שנקרא דיינינג רום הכולל שולחן מרווח, מפות בסריגת קרושה. בנוסף לסלון יש אמבטיה די פשוטה, שירותים ומטבח קטנים למדי, חדר אחד גדול וחדר קטן. את תחושת החלל הגדול במיוחד נותנות התקרות הגבוהות והעיצוב.

ארוחת הערב כללה בשר כבש, איטריות, לחם טרי שנאפה לא מזמן וסלטים טעימים. כל הארוחה הן דיברו בצרפתית ואני החלטתי ללמוד את השפה, או יותר נכון לרענן. לא, בעצם ללמוד, כי אני באמת זוכרת מעט מאד מתקופת ילדותי. חשבתי שאם אשמע צרפתית פתאום היא תשוב אלי, אך התאכזבתי.
אחרי האוכל הלכתי לישון. השעה היתה חמש אחר הצהריים. התעוררתי עם המואזין השכם בבוקר,
בלי מזגן. לבושה בבגדי מאתמול – ועם בטן מקרקרת.

על מרקש העיר באדום וקברי צדיקים – בפעם הבאה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן