"בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" –  משלי כ"ד, י"ז. פרק נפלא, עם משפטים מאושיות הציטוטים של השפה העברית. אל תשמחו אם אויבכם נפל או נופל, בטח שלא בפומבי ובקול רם, וגם לא בלב, בפנים, כשלא רואים. אבל מכיוון שטייקון כזה או אחר הוא לא האויב שלי, אני גם לא מכיר אישית, אז כנראה מותר לשמוח על נפילתו, ואני מפרשן כאן בקלות מוקיונית.

האמת, אני לא שמח על נפילת טייקון, ביחיד או ברבים. שום דבר טוב כלכלי לא יוצא מהתרסקות פיננסית של בעלי הממון ושועי הארץ. זה לא הכסף שלהם שמתרסק, זה הכסף שלנו, המפעלים שלנו, המשרות שלנו, חשבונות הבנק שלנו, הפנסיה שלנו. כשזה מצליח ודופק כמו שעון בקרדיט סוויס אזי כמובן שזה הכסף שלהם.

הם עושים הכל לפי החוק, לפי הספר, לפי השיקול הקר והמנוכר, ומגובים בעו"ד יקרים להחריד וחברים של הצמרת הפוליטית, כאלה שאפילו את קין היו מוציאים זכאי. אין מקום לשיקולים אנושיים, חברתיים, הוגנים, והגבולות בין טוב לרע נכתבים מחדש. הכל למען הפירמידה העיסקית, השולטת, למען המשכיות הזרמת הכסף. אפילו התרומה לחדר כושר או כיתת מחשבים לבי"ס ביישוב נידח, נעשה לאחר שיקולים קרים של החזרי מס ויחסי ציבור.

אברי גלעד צוטט באומרו שהוא שמח על נפילתם של דנקנר ובן דב ותשובה, שעדיין לא נפלו למעשה, בגלל החזירות והבאבא רנטגן. קשה להתווכח, כי הוא פשוט צודק, הרי אלו טייקונים מגובי ממשלה חזירית, "המוסדיים" החזיריים ובנקים חזיריים עוד יותר, אשר הופכים להיות חזירים בעצמם שגובים דמי ניהול מחרידים של 17% מהמיליארדים שהם מקבלים לבזבז, ומעבירים לרואי נסתרות ומחלקי קמעות חבושי שמלות וטורבאן.

הם חיים ביאכטות מהממות שיכולות להחזיק את עיירה שלמה, מטוסי מנהלים פרטיים, טירות בלונדון עם ברזים מצופי זהב ירקרק בשווי של 200 מיליון דולר, דירות במאות מיליוני שקלים בניו יורק, חתונות שעולות סכומים דמיוניים רק כי יש להם את הכסף שלנו ואת רני רהב שמדברר אותם בשפתו המאוד אמנותית. אין טעם להתלונן שוב על השיטה, ועל כך שאנחנו אשמים שהיא קיימת. אנחנו לא דורשים מהממשלה לשנות אותה, כי אנחנו לא מחליפים ממשלה לממשלה שמבטיחה לשנות את השיטה.

נפילת טייקון זו ההזדמנות היחידה לעשות מהפיכת רגולטורים במשק

98 טייקונים על העץ, אחד נפל והתפוצץ. טייקון מתפוצץ נשבר לאלפי רסיסי אנשים ומשפחות מרוסקות. אותם לא נראה, לא נרגיש, כי הם רק מספר סטטיסטי בלמ"ס המעוות, ושטייניץ כבר אמר שאין כאן בעיית אבטלה, הכל דבש, אנחנו מקום ראשון בהצלחה עולמית, לפי הביבי.  הבום מהפיצוץ יהיה גדול, והממשלה, שלא מבינה דבר בניהול העם, במשילות, בראייה עתידית עד מחר, תיתן להם ליפול ותיתן לנו לסבול. נפילת טייקון זו נפילת העם, נפילת כל החברות שמחזיקות את הפירמידה שלו, כי זו השיטה הריכוזית במשק שלא משתנה, היא לא תשתנה, בטח לא עם ביבי והליכוד. הם יצרו אותה.

נפילת טייקון זו ההזדמנות היחידה לעשות מהפיכת רגולטורים במשק, לפרק את הריכוזיות, לנטרל את הסיכון בנופל הבא, להציל את הפועלים שמחזיקים את האימפריה הפיננסית על גבם. לא יהיה זמן טוב מזה להפריד בין מכשירים פיננסיים אשראיים לבין בעלי המפעלים לבין הקמעונאי. הטייקונים לא יצעקו, הבנקים יידום קולם, ובעלי האשראים המוסדיים יחפשו סופסוף אפיקי השקעה חדשים. היצירתיות אולי תגבר על היצר. המשחק הקבוע במשולש הטייקון-הבנק-המוסדיים (שהם הבנקים הפרטיים של הטייקונים) לעולם לא ייגמר, כי הם תלויים זה בזה כמו אוויר לנשימה, אבל הוא יצמח להיות מפוכח ומפוקח יותר.

אם נודה באמת הקשה, אנחנו צריכים טייקונים להרגיש כמו שאר העמים, בעיקר קצת כמו המדינה ה-51 של אמריקה. טוב לנו להתגלגל ברפש הצהוב ובביצה הרכילותית, כיף לנו ללהג על "מעושרות" ובעיקר לקנא. לכולנו קנאה קטנה (או גדולה) בלב, כולנו רוצים את הסיכוי להרגיש גם.

כשהם עולים מעלה אנחנו אומרים שהוא משלנו, עושה מיליארדים בעולם, מתברג או מתברגת לרשימת המאה עשירים ונוצצים. אנחנו מחפשים מישהו שמכיר מישהו שמכיר עוזר שלהם, בשביל להתפאר כי נוחי בן אריסון בנייד שלנו. זו התרבות שלנו, של ישראל היום 2012, אפילו בישראל פוסט-מהפיכה. וחלק מהתרבות הזו זה גם לשמוח בנפילתם, כי תמיד מגיע להם, לחזירים, שלא קיבלנו הזמנה לבר המצווה. רק שניזהר לא להיות רסיסים.

• אני נגד – הבלוג של זיו