בתקשורת מבזיקים דיווחים ראשונים על התפרעויות של עצורים אריתראים במחנה הכליאה "סהרונים". האריתראים הם חלק מניסוי בבני אדם שעורך משרד הפנים. חוק ההסתננות החדש מאפשר להחזיק אותם במעצר מינהלי ללא הליכי גירוש פרק זמן מינימלי של שלוש שנים. מדינת ישראל נמנעת מלגרש אריתראים למדינת מוצאם בשל סכנת החיים שתישקף להם שם אם יגורשו, ולכן המעצר אינו מעצר לפני גירוש. הסיבה היחידה שהם מוחזקים במעצר היא הרתעתם של אחרים מלבוא לישראל.

וכך, בחודשיים האחרונים, ממתינים להם מאות אזרחי אריתריאה במעצר חסר תכלית. המעצר אינו מקדם את גירושם. בקשות למקלט בישראל אינן נבחנות. לכליאה ההמונית לא קדמה העמדה לדין. גישתם של ארגוני זכויות אדם, שנהגו לבקר במחנה, נחסמה. התקוממות אלימה היתה רק עניין של זמן. גם אם ההתקוממות הזאת תדוכא ביד ברזל, אחרת תקום בעוד כמה שבועות או חודשים, ואחריה עוד אחת, ואחריה נוספת.

החוק למניעת הסתננות דינו להביא לאחת משתי תוצאות – או שהחוק יקרוס לתוך עצמו בהיעדר אפשרות אמיתית למשטר המוני אנשים במחנה מעצר סטטי, שבו אין להם תקווה: לא להשתחרר, לא להיות מוכרים כפליטים ואפילו לא להיות מגורשים. או שהצורך לאכוף את הסדר והמשמעת על אנשים מיואשים וללא אופק כלשהו, שאין להם מה להפסיד, יביא לברבריזציה מוחלטת של שירות בתי הסוהר.

המקום היחיד שבו נעשו ניסויים שכאלה בבני אדם היה אוסטרליה. רק שם התקיים משטר אימים שכזה של מעצר בלתי מוגבל בזמן של מי שאי אפשר לגרשם. את התוצאות הקשות ביותר אפשר היה למצוא במחנה וומרה – התפרעויות חוזרות ונשנות, אין ספור התאבדויות וניסיונות התאבדות, הרעבה עצמית והשחתה גופנית עצמית של מבוגרים וילדים.

הניסיון למשטר את האוכלוסייה בוומרה הביא להפיכתו של המחנה למכונה דורסנית של שליטה. צורת ההשחתה העצמית הנפוצה ביותר של עצורים מיואשים היתה תפירת השפה העליונה לשפה התחתונה באמצעות חוט תיל. השחתה עצמית היא לרוב ביטוי של אובדן שליטה מוחלט בחייך, ושל ניסיון לקחת מחדש את השליטה לכל הפחות על גופך. כך היה בוומרה. בקרוב מאוד אצלנו.

המאמר פורסם ב"laissez passer". הכותבים הם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם ומהגרים בפרט.

[related-posts title="לקריאה נוספת על מתקן הכליאה למהגרים"]