היינו רוצים שכך ייראה העולם – נכים המאושרים בחלקם בעוד נזירים נושאים את עול העולם על כתפיהם ויוצרים באמצעות כוחם הרוחני עולם טוב יותר עבור החיים בו. רומנטי.

היינו רוצים לברוח לשעה אחת מן החיים הציניים שלנו ולמצוא את אותו נזיר מיוסר ואותו נכה מאושר. אנחנו צריכים בשורות טובות, צריכים לראות את החלש הפיזי חזק רוחנית. כן, אנחנו רוצים, אבל זה לא קורה.

נועם פנחס, בסרטו "הנכה המאושר והנזיר המיוסר" (צלמת: שירי בר און) מתעד מסע בנפתולי רגשות האשמה. לפני כ-12 שנים נפגע צח, חברו הטוב, בתאונת דרכים פגיעה קשה. בשלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה הוא היה שרוי בתרדמת ולאחר מכן התעורר לחיים השונים בתכלית מכל מה שחווה והכיר לפני כן: מאדם אנרגטי, שמח, חזק ויציב, הפך לשבר כלי. ארוסתו עזבה אותו, חבריו נטשו אותו, הוא שב לקיבוץ בו גדל וחי חיי בדידות ושיממון.

הסרט נפתח בפגישה של שני החברים הטובים, לאחר שלא נפגשו מספר שנים. את הפגישה יוזם נועם והיא הראשונה בסדרה של פגישות רבות אשר במהלכן מנסה נועם לעזור בשיקומו של צח.

לכאורה זה סיפור על חברות אמיצה, על ויתורים וקורבנות מצד החבר הבריא, הנזיר, לטובת הנכה האומלל והנדכא. לכאורה זה סיפור העונה על הצורך המציצני שלנו והרצון לראות סוף טוב, חברות מנצחת, ערכים חיוביים מנצחים. בפועל זה סיפור אחר לגמרי.

נועם, בהתנשאות של בריא על חולה, מנסה לעזור לצח, הוא נורא רוצה לעזור לו, יעשה הכל כדי לעזור. עזרה היא מילת המפתח, אלא שככל שמתקדם הסרט אנחנו מבינים את מה שנועם הבין כבר לפני חמש שנים, כאשר הגה את הרעיון בקורס ויפאסנה: נועם מנסה לעזור לעצמו להשתחרר מהכבלים האיומים של רגשות האשמה.

הוא לא היה שם כשצח באמת הזדקק לו, הוא נטש את הערכים והרוח ובנה לו את חייו. לא כי הוא אדם רע או חלש, אלא פשוט כי הוא אדם וכאשר דברים כאלה קורים, בני אדם מוצאים צידוקים למעשים הנוגדים את הערכים שלהם וממשיכים בשלהם.

זה לא משהו שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו. כולנו מאמינים שאנחנו טובים יותר, אבל גם הטובים ביותר לפעמים נופלים לבור ההישרדות הקיומי ובדרך, בלי כל כוונה, נוטשים חברים או ערכים שבהם האמינו.

נועם יכול היה למקד את הסרט בניסיונות לעזור לצח והוא גם יכול היה להאשים אותו בהצלחה המאוד חלקית של המבצע, אבל זה לא מה שקורה. באופן מפתיע ולא צפוי נועם חושף את עצמו ואת חולשותיו מול המצלמה. הוא מבין שהעזרה שרצה להגיש לצח לא הייתה מעשה אלטרואיסטי, אלא צעד אנוכי במידה מסוימת וזה החן בסרט – הוא כן. הכנות לא בוטה, אבל היא שזורה לאורכו והיא לא מתפשרת, והתוצאה היא סרט ישר ואמיתי על חולשות, אכזבות, אשמה וכאב.