מדינת ישראל 2012. מדינה בהפרעה

משהו עמוק נסדק בחברה הישראלית, ואין לנו מדורת שבט אחת כדי לשבת סביבה, לשיר ביחד ולהירגע. כל שבט יושב סביב מדורה אחרת, ושואל את עצמו, איך אני שורד, וממי אני צריך לגנוב את פסל החסינות

מדינת ישראל 2012. מדינה בהפרעה

משהו עמוק נסדק בחברה הישראלית, ואין לנו מדורת שבט אחת כדי לשבת סביבה, לשיר ביחד ולהירגע. כל שבט יושב סביב מדורה אחרת, ושואל את עצמו, איך אני שורד, וממי אני צריך לגנוב את פסל החסינות

מדינת ישראל עוברת תקופה קשה. לכאורה, הכל עדיין נראה כרגיל, אבל האווירה השתנתה. האופטימיות היחסית של המחאה בקיץ של שנה שעברה פינתה את מקומה לייאוש, חרדה וציניות הגוברים והולכים. מדינה בהמתנה. מחכים לעליית מחירי הדלק, לעלייה במחירי המזון, וכמובן לשיעורי האבטלה. בעיקר מחכים לפצצה האיראנית, או אולי להפצצה באיראן. מחכים לטילים שיפלו בתל אביב, או אולי לבחירות בארה"ב. ובתוך ההמתנה הזו, דומה שאיש לגורלו, כל אדם לעצמו.

פתאום יש בארץ גל של תאונות פגע וברח, כאילו בלי קשר לכלום. אנשים דורסים למוות אזרחים שהולכים בדרך, ואפילו לא נעצרים לעזור, ולהציל חיים. אולי אפילו עושים את זה בכוונה, כי עיצבנו אותם. כן, הם עצבניים. כולנו שרויים במתח ומתקשים להודות בכך. מתח וחרדה. איש לעצמו.

התקשורת שתפקידה לספק לנו את המראה, ואולי גם את המשמעות, מעניקה לנו בעיקר הצצה אל עצמה. התקשורת מפנה את המראה אל עצמה, ורואה אוסף מבוהל של מועמדים לפיטורין. במקום לקבל תמונה טובה של הנעשה במדינה, אנו מקבלים תמונה רעה של הנעשה בארגוני התקשורת. שם החיים הפכו קשים מנשוא. כולם מפסידים, כולם מפוחדים.

החיוך של המגישים בתוכניות הבידור קופא על הפנים, הופך למסיכה מלאכותית, שלא מצליחה לגרש את האימה. לא ברור מה מפחיד יותר, הטילים האירניים, או חילוט הערבויות של זכייני הטלוויזיה. החמאס והחיזבאללה, או סגירת העיתון.

כאשר אנו רואים את העיתונאים שלנו מפגינים ונאבקים על חייהם ועל מקום עבודתם, גם אנחנו חשים מעורערים. חולשתה של המראה מקרינה על חולשתה של החברה כולה. כלב השמירה של הדמוקרטיה הותש וחלה.

בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם אתמול אנו מגלים כי אמון הציבור בתקשורת ממשיך לרדת. נותר רק האמון בצבא. אך מהו אמון בצבא אם לא ביטוי לחרדה הגוברת והולכת. עוד תקציב לצבא שמשמעו המשך החולשה של מדינת הרווחה הישראלית.

ראש הממשלה שלנו, לשעבר, מבקש לשכנע אותנו שאין קלון בהרשעה פלילית בעבירה של מרמה והפרת אמונים. ובאמת, איפה פה הקלון? במה הוא שונה מכולם, שעסוקים בהישרדות. כל אחד במקומו כל אחד במקום עבודתו. הישרדות מצדיקה גם מעשים פסולים. כולנו בתסמונת שואה. על סיפה של שואה אין מקום להתייפייפות.

שושן ברבי שפגע וברח לא הצליח לברוח לצרפת, אולי שם הוא היה בטוח מהמשטרה הישראלית, וגם מהטילים
האיראניים, אבל ההתנהגות העבריינית שלו כבר לא כל כך חריגה. הסולידאריות הישראלית, שאותה ניסתה המחאה לחדש, כדי ליצור אמנה חברתית חדשה, מתפוררת ומתפרקת אל מול האיומים שבפתח. כולם רוצים לברוח.

חשבנו שתהיה כאן שמחה לאיד כאשר הטייקונים יתחילו לרעוד, אבל במקום זה גילינו שכאשר נוחי דנקנר נופל, גם אנחנו נופלים איתו. לנו אולי לא ימחקו את כל החובות, אבל גם אנחנו לא רוצים לשלם.

משהו עמוק נסדק בחברה הישראלית, ואין לנו מדורת שבט אחת כדי לשבת סביבה, לשיר ביחד ולהירגע. כל שבט יושב סביב מדורה אחרת, ושואל את עצמו, איך אני שורד, וממי אני צריך לגנוב את פסל החסינות.

באווירה כזו, של פחד וחשבון, עולה כוחה של האופציה המשיחית. ההמתנה לגודו, היא היום ההמתנה להפצצה. המשחק של נתניהו וברק הצליח מעל המשוער. בעולם וגם בישראל הפכה ההמתנה להפצצה הישראלית לחזות הכל. החיים בישראל הם כיום משחק של הישרדות. את המחיר החברתי נשלם כולנו, עם פצצה או בלעדיה.

 

3 Comments

  1. שושי
    6 בספטמבר 2012 @ 21:41

    אני לא רואה סיבה לתת אמון בסקר של "המכון הישראלי לדמוקרטיה". ומסביבי אני רואה גם קוראים מסורים של "ישראל היום" שנראים רגועים ושמחים בחלקם. מחיר הלחם? שיאכלו פיצה.

    • עמית מנדלזון
      6 בספטמבר 2012 @ 22:31

      שושי משהו בסגנון הזה אמרה מרי אנטואנט לא הרבה זמן לפני שהאנשים ה"שמחים בחלקם ורגועים" ערפו את ראשה

  2. מרקו רוסי
    6 בספטמבר 2012 @ 19:41

    אולי אי-אפשר לסלוח לעולם לדעתי ל"מנהיגי המחאה" שבערב ראש השנה הקודם "ברכו" את העם בטלויזיה עם תפוח ודבש, ואז היה אפשר להבין שמהצד שלהם המחאה מסתיימת, שכן לא "נוטשים" המונים בערב ראש השנה!!! לימים התברר שהם בכלל "ילדי שמנת", שכן כך השר בגין כינה אותם, המנוולים והצבועים… מי לכאורה הפעיל אותם בקיץ הקודם???

מדינת ישראל עוברת תקופה קשה. לכאורה, הכל עדיין נראה כרגיל, אבל האווירה השתנתה. האופטימיות היחסית של המחאה בקיץ של שנה שעברה פינתה את מקומה לייאוש, חרדה וציניות הגוברים והולכים. מדינה בהמתנה. מחכים לעליית מחירי הדלק, לעלייה במחירי המזון, וכמובן לשיעורי האבטלה. בעיקר מחכים לפצצה האיראנית, או אולי להפצצה באיראן. מחכים לטילים שיפלו בתל אביב, או אולי לבחירות בארה"ב. ובתוך ההמתנה הזו, דומה שאיש לגורלו, כל אדם לעצמו.

פתאום יש בארץ גל של תאונות פגע וברח, כאילו בלי קשר לכלום. אנשים דורסים למוות אזרחים שהולכים בדרך, ואפילו לא נעצרים לעזור, ולהציל חיים. אולי אפילו עושים את זה בכוונה, כי עיצבנו אותם. כן, הם עצבניים. כולנו שרויים במתח ומתקשים להודות בכך. מתח וחרדה. איש לעצמו.

התקשורת שתפקידה לספק לנו את המראה, ואולי גם את המשמעות, מעניקה לנו בעיקר הצצה אל עצמה. התקשורת מפנה את המראה אל עצמה, ורואה אוסף מבוהל של מועמדים לפיטורין. במקום לקבל תמונה טובה של הנעשה במדינה, אנו מקבלים תמונה רעה של הנעשה בארגוני התקשורת. שם החיים הפכו קשים מנשוא. כולם מפסידים, כולם מפוחדים.

החיוך של המגישים בתוכניות הבידור קופא על הפנים, הופך למסיכה מלאכותית, שלא מצליחה לגרש את האימה. לא ברור מה מפחיד יותר, הטילים האירניים, או חילוט הערבויות של זכייני הטלוויזיה. החמאס והחיזבאללה, או סגירת העיתון.

כאשר אנו רואים את העיתונאים שלנו מפגינים ונאבקים על חייהם ועל מקום עבודתם, גם אנחנו חשים מעורערים. חולשתה של המראה מקרינה על חולשתה של החברה כולה. כלב השמירה של הדמוקרטיה הותש וחלה.

בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם אתמול אנו מגלים כי אמון הציבור בתקשורת ממשיך לרדת. נותר רק האמון בצבא. אך מהו אמון בצבא אם לא ביטוי לחרדה הגוברת והולכת. עוד תקציב לצבא שמשמעו המשך החולשה של מדינת הרווחה הישראלית.

ראש הממשלה שלנו, לשעבר, מבקש לשכנע אותנו שאין קלון בהרשעה פלילית בעבירה של מרמה והפרת אמונים. ובאמת, איפה פה הקלון? במה הוא שונה מכולם, שעסוקים בהישרדות. כל אחד במקומו כל אחד במקום עבודתו. הישרדות מצדיקה גם מעשים פסולים. כולנו בתסמונת שואה. על סיפה של שואה אין מקום להתייפייפות.

שושן ברבי שפגע וברח לא הצליח לברוח לצרפת, אולי שם הוא היה בטוח מהמשטרה הישראלית, וגם מהטילים
האיראניים, אבל ההתנהגות העבריינית שלו כבר לא כל כך חריגה. הסולידאריות הישראלית, שאותה ניסתה המחאה לחדש, כדי ליצור אמנה חברתית חדשה, מתפוררת ומתפרקת אל מול האיומים שבפתח. כולם רוצים לברוח.

חשבנו שתהיה כאן שמחה לאיד כאשר הטייקונים יתחילו לרעוד, אבל במקום זה גילינו שכאשר נוחי דנקנר נופל, גם אנחנו נופלים איתו. לנו אולי לא ימחקו את כל החובות, אבל גם אנחנו לא רוצים לשלם.

משהו עמוק נסדק בחברה הישראלית, ואין לנו מדורת שבט אחת כדי לשבת סביבה, לשיר ביחד ולהירגע. כל שבט יושב סביב מדורה אחרת, ושואל את עצמו, איך אני שורד, וממי אני צריך לגנוב את פסל החסינות.

באווירה כזו, של פחד וחשבון, עולה כוחה של האופציה המשיחית. ההמתנה לגודו, היא היום ההמתנה להפצצה. המשחק של נתניהו וברק הצליח מעל המשוער. בעולם וגם בישראל הפכה ההמתנה להפצצה הישראלית לחזות הכל. החיים בישראל הם כיום משחק של הישרדות. את המחיר החברתי נשלם כולנו, עם פצצה או בלעדיה.

 

3 Comments

  1. שושי
    6 בספטמבר 2012 @ 21:41

    אני לא רואה סיבה לתת אמון בסקר של "המכון הישראלי לדמוקרטיה". ומסביבי אני רואה גם קוראים מסורים של "ישראל היום" שנראים רגועים ושמחים בחלקם. מחיר הלחם? שיאכלו פיצה.

    • עמית מנדלזון
      6 בספטמבר 2012 @ 22:31

      שושי משהו בסגנון הזה אמרה מרי אנטואנט לא הרבה זמן לפני שהאנשים ה"שמחים בחלקם ורגועים" ערפו את ראשה

  2. מרקו רוסי
    6 בספטמבר 2012 @ 19:41

    אולי אי-אפשר לסלוח לעולם לדעתי ל"מנהיגי המחאה" שבערב ראש השנה הקודם "ברכו" את העם בטלויזיה עם תפוח ודבש, ואז היה אפשר להבין שמהצד שלהם המחאה מסתיימת, שכן לא "נוטשים" המונים בערב ראש השנה!!! לימים התברר שהם בכלל "ילדי שמנת", שכן כך השר בגין כינה אותם, המנוולים והצבועים… מי לכאורה הפעיל אותם בקיץ הקודם???

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן