מותגים, בייבי!

סמל הסטטוס החדש של ההורים הוא ילדיהם. הם מתחרים ביניהם מי ילביש את צאצאיו במותגים מנקרי עיניים, מי יארגן לילדיו את מסיבת יום ההולדת הנוצצת והבלתי-נשכחת. אריאלה גויכמן מביעה עמדה אישית על תופעה שיצאה מפרופורציה

מותגים, בייבי!

סמל הסטטוס החדש של ההורים הוא ילדיהם. הם מתחרים ביניהם מי ילביש את צאצאיו במותגים מנקרי עיניים, מי יארגן לילדיו את מסיבת יום ההולדת הנוצצת והבלתי-נשכחת. אריאלה גויכמן מביעה עמדה אישית על תופעה שיצאה מפרופורציה

לכבוד חתונתי המתקרבת נכנסתי לסניף מקסים במיוחד המתמחה באופנת ילדות כדי לבחור שמלת "נערת פרחים" לאחייניתי בת העשר. בעודי נדחפת בין נחיל האמהות (וכמה אבות) שפקד את המקום, הבחנתי שכמה מהן החזיקו ידיים עם בנותיהן בנות השלוש והארבע ושאלו אותן: "את מעדיפה ורוד אפרסק או ורוד פוקסיה?"

בהתחלה גיחכתי לעצמי במחשבה שאלו כמה מאותן "עקרות הבית האמיתיות של רעננה" שאני רואה כל-כך הרבה סביבי, אבל אז שמעתי אמהות אחרות מסבירות למוכרת שהן קיבלו הנחיות מהמורה (להערכתי בכיתה א') להלביש את הבנות בחולצות מכופתרת וחצאיות תואמות ל"אירוע" תחילת שנת הלימודים. ומה גדולה היתה הפתעתי כשבדרך לקופה שמעתי בכי תמרורים בוקע מתא ההלבשה וראיתי אימא מבועתת מתפרצת מתוכו ובקול נסער אומרת למוכרת: "היא לא יכולה ללבוש את זה".

 "אני צריכה 'שאנל' למסיבת סיום של גן חובה". מתוך הסדרה: "The Real Housewives of New-York City"
"אני צריכה 'שאנל' למסיבת סיום של גן חובה". מתוך הסדרה: "The Real Housewives of New-York City"

"מה קרה?" שאלה המוכרת והביטה בילדה כבת שמונה שיצאה בוכיה מחדר ההלבשה.
"זה דומה מדי למה שחברה שלה בחרה. הן לא רוצות להיות תאומות", הסבירה האם.
"אבל תאומות זה חמוד", חייכה המוכרת לילדה בניסיון להרגיע אותה
"לא!" קראה האם בקול רציני כאילו המוכרת הרגע הציעה לה להאכיל את בתה בציאניד, "הן לא יכולות להיראות מתואמות במסיבת הכיתה!"
"באמת?" רכנתי לעבר הקופה ושאלתי את המוכרת בלחישה, "כבר בגיל הזה?"
"ויותר מוקדם" ענתה המוכרת באנחה עייפה.

לאחר שגמרתי אומר בלבי לגדל את ילדיי העתידיים על אי בודד, ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם הראשונה שהפריע לי כשבחורה אחרת הופיעה איפשהו בבגד דומה לשלי. הזיכרון הכי רחוק שיכולתי להעלות היה מכיתה י', כי לפני זה מצב כזה באמת נתפס כחמוד ולרוב העלה בי ובאותה נערה/ילדה קריאות התלהבות של: "היי מגניב! אנחנו תאומות!"

אין טעם לדבר על ההתבגרות המוקדמת של ילדים ונוער בעידן המדיה החברתית והמיתוג הגולבלי כי זו אך תופעה טבעית, אבל קשה לי לעבור על סדר היום כשהמודעות למראה חיצוני, מותגים, ובולטות חברתית מתחילים בגיל הרך.

החלחלה התעוררה בי שוב לפני כיומיים כאשר בעיצומה של "שביתת מוח" יזומה מול ערוץ E הופיעה על המסך אמא ניו-יורקית שהתרברבה בכך שהיא קונה לבתה בת השלוש רק בגדי מעצבים. לפתע היא אחזה באחת השמלות הקטנות של בתה ואמרה: "זו שמלה נהדרת. היא מאוד מחמיאה". "מחמיאה?!" זעק מוחי המזועזע, "מחמיאה?!" בגיל שלוש כבר הגיע הזמן לטשטש את הירכיים הבעייתיות?!

"השמלה מחמיאה לי?":משתתפת בתחרות יופי לילדות בארה"ב. מתוך סדרת הריאליטי Toddlers & Tiaras .
"השמלה מחמיאה לי?":משתתפת בתחרות יופי לילדות בארה"ב. מתוך סדרת הריאליטי Toddlers & Tiaras .

גם אני הייתי ילדה שהתחילה להתעניין בבגדים ואיפור בגיל צעיר. בגיל עשר ביקשתי למתנת יומולדת מכנסי ג'ינס שחורים וז'קט תואם כדי להידמות לדוגמניות בפוסטרים של "ראש אינדיאני" ו"טופר" (אלוהים..אני דינוזאור!). בגיל שש כבר מצאתי את דרכי לשולחן האיפור של אמא ורק חיכיתי שהיא תלך לעבודה כדי שאוכל להתגנדר. אבל אי-שם באמצע שנות השמונים לאמא שלי הייתה מספיק פרספקטיבה וחוש הומור כדי להושיב אותי ולומר לי: "את לא צריכה איפור כי לך יש עיניים כחולות ושפתיים אדומות. אמא זקוקה לאיפור הזה כי אצל אמא המצב כבר הפוך".

ומה קרה לאמהות של היום? האם לא מספיק קשה להיות אשה עובדת ואמא מבלי להפוך גם את הילדים לאביזר קידום אישי? היום כבר לא מספיק להיות רק מנהלת משרד או ראש צוות כדי להתקדם הלאה בסולם הקריירה. לפני חמש-עשרה או עשרים שנה האתגר היה ללהטט בין הנוכחות בישיבות הצוות לבין הכנת שניצלים בצהרים. היום, כשיש כל-כך הרבה נשים מוכשרות בשוק העבודה, אנחנו כבר לא מתחרות רק על הישגים בעבודה אלא גם על עניינים שטחיים שאינם קשורים כלל לעבודה: מי לבושה הכי טרנדי? מי הכי רזה במשרד? למי יש את הרכב הכי חדיש? מי מבין הקוראים שחושב ברגעים אלה שאני מדרדרת לשוביניזם ולשנאת נשים עצמית, שיחשוב שנית: עבדתי בעבר בסמוך למשרדו של עורך-דין מצליח מאוד שבחר את המתמחות שלו לפי תמונות הפרופיל שלהן בפייסבוק.

אז נכון, הדרך להצלחה בשנות האלפיים רוויה בסממני סטטוס חיצוניים והרבה עשן ומראות המחליפים את מקומו של התוכן. אין כל פסול בעובדה שרובנו – המבוגרים – בוחרים לשחק את המשחק. אבל מסתבר שקלף המשחק החדש עכשיו הוא הילד והתחרות החדשה היא למי יש את הילד הכי ממותג.

הקלף החדש של האמהות העובדות. צילום אילוסטרציה: freedigitalphotos.net
הקלף החדש של האמהות העובדות. צילום אילוסטרציה: freedigitalphotos.net

אולי בכלל אין לי זכות דיבור כי אני עצמי עוד לא אמא וגם אני מוצאת עצמי מפנטזת על היום שבו אוכל להלביש את עולליי כמו נסיכים ויקטוריאנים בצווארונים מעומלנים. אבל האם אני באמת רוצה לגדל את ילדי בעולם שבו הם ידאגו להגיע לבושים במותג הנכון לארגז החול? לא בכדי מתלוננת באוזניי חברתי הטובה (זו עם ה"עוגה האפריקאית", זוכרים?) על הסטנדרט הבלתי-נסבל של מסיבות ימי ההולדת בגן של בנה. היא נפגעה מאד כששמה לב שהאמהות האחרות גילגלו את עיניהן כאשר סירבה לשכור אולם אירועים לכבוד יום ההולדת הרביעי (!) של בנה והתעקשה לערוך את המסיבה בחצר ביתם עם עוגה, בלונים ומיץ. בנה הקטן היה שמח וטוב לב משום שהוא לא חש כלל בחסרונם של להטוטני קרקס או בולעי אש וכך גם חבריו לגן. היו אלה האמהות האחרות שהזעיפו פנים. ילדיהן, שישבו על ברכיהן ושמעו אותן מתלוננות ומרכלות, הפנימו לאט-לאט לאן נושבת הרוח. שנה לאחר מכן – בגיל חמש – גם הם כבר למדו לבקש אולם גדול ושני קוסמים ליום ההולדת.

כן, גם ההורים שלנו ראו בנו סמל להצלחתם, אבל כל מה שאנחנו נדרשנו לעשות בגיל הרך היה לעמוד יפה ולשיר כשהדודים באו לבקר. מאוחר יותר נדרשנו להראות בגאווה לחברות של אמא את המבחן בתנ"ך בו קיבלנו מאה. ההישגים שלנו היו סמל ההצלחה של הורינו ולא משקפי השמש החדשות מבית "בייבי דיור". אולי גם אני אהפוך את עורי כשיוולדו לי ילדים משלי, אבל עד אז, אמהות יקרות, בפעם האחרונה שבדקתי, סמל סטטוס היה תיק של "הרמז" מעור תנין ולא ילדינו הרכים.

תינוק הוא השחור החדש. תינוק - צילום אילוסטרציה: freedigitalphotos.net. צילום אביזרים: אריאלה גויכמן
תינוק הוא השחור החדש. תינוק - צילום אילוסטרציה באדיבות: FreeDigitalPhotos.net. צילום אביזרים: אריאלה גויכמן

* * *

לכבוד חתונתי המתקרבת נכנסתי לסניף מקסים במיוחד המתמחה באופנת ילדות כדי לבחור שמלת "נערת פרחים" לאחייניתי בת העשר. בעודי נדחפת בין נחיל האמהות (וכמה אבות) שפקד את המקום, הבחנתי שכמה מהן החזיקו ידיים עם בנותיהן בנות השלוש והארבע ושאלו אותן: "את מעדיפה ורוד אפרסק או ורוד פוקסיה?"

בהתחלה גיחכתי לעצמי במחשבה שאלו כמה מאותן "עקרות הבית האמיתיות של רעננה" שאני רואה כל-כך הרבה סביבי, אבל אז שמעתי אמהות אחרות מסבירות למוכרת שהן קיבלו הנחיות מהמורה (להערכתי בכיתה א') להלביש את הבנות בחולצות מכופתרת וחצאיות תואמות ל"אירוע" תחילת שנת הלימודים. ומה גדולה היתה הפתעתי כשבדרך לקופה שמעתי בכי תמרורים בוקע מתא ההלבשה וראיתי אימא מבועתת מתפרצת מתוכו ובקול נסער אומרת למוכרת: "היא לא יכולה ללבוש את זה".

 "אני צריכה 'שאנל' למסיבת סיום של גן חובה". מתוך הסדרה: "The Real Housewives of New-York City"
"אני צריכה 'שאנל' למסיבת סיום של גן חובה". מתוך הסדרה: "The Real Housewives of New-York City"

"מה קרה?" שאלה המוכרת והביטה בילדה כבת שמונה שיצאה בוכיה מחדר ההלבשה.
"זה דומה מדי למה שחברה שלה בחרה. הן לא רוצות להיות תאומות", הסבירה האם.
"אבל תאומות זה חמוד", חייכה המוכרת לילדה בניסיון להרגיע אותה
"לא!" קראה האם בקול רציני כאילו המוכרת הרגע הציעה לה להאכיל את בתה בציאניד, "הן לא יכולות להיראות מתואמות במסיבת הכיתה!"
"באמת?" רכנתי לעבר הקופה ושאלתי את המוכרת בלחישה, "כבר בגיל הזה?"
"ויותר מוקדם" ענתה המוכרת באנחה עייפה.

לאחר שגמרתי אומר בלבי לגדל את ילדיי העתידיים על אי בודד, ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם הראשונה שהפריע לי כשבחורה אחרת הופיעה איפשהו בבגד דומה לשלי. הזיכרון הכי רחוק שיכולתי להעלות היה מכיתה י', כי לפני זה מצב כזה באמת נתפס כחמוד ולרוב העלה בי ובאותה נערה/ילדה קריאות התלהבות של: "היי מגניב! אנחנו תאומות!"

אין טעם לדבר על ההתבגרות המוקדמת של ילדים ונוער בעידן המדיה החברתית והמיתוג הגולבלי כי זו אך תופעה טבעית, אבל קשה לי לעבור על סדר היום כשהמודעות למראה חיצוני, מותגים, ובולטות חברתית מתחילים בגיל הרך.

החלחלה התעוררה בי שוב לפני כיומיים כאשר בעיצומה של "שביתת מוח" יזומה מול ערוץ E הופיעה על המסך אמא ניו-יורקית שהתרברבה בכך שהיא קונה לבתה בת השלוש רק בגדי מעצבים. לפתע היא אחזה באחת השמלות הקטנות של בתה ואמרה: "זו שמלה נהדרת. היא מאוד מחמיאה". "מחמיאה?!" זעק מוחי המזועזע, "מחמיאה?!" בגיל שלוש כבר הגיע הזמן לטשטש את הירכיים הבעייתיות?!

"השמלה מחמיאה לי?":משתתפת בתחרות יופי לילדות בארה"ב. מתוך סדרת הריאליטי Toddlers & Tiaras .
"השמלה מחמיאה לי?":משתתפת בתחרות יופי לילדות בארה"ב. מתוך סדרת הריאליטי Toddlers & Tiaras .

גם אני הייתי ילדה שהתחילה להתעניין בבגדים ואיפור בגיל צעיר. בגיל עשר ביקשתי למתנת יומולדת מכנסי ג'ינס שחורים וז'קט תואם כדי להידמות לדוגמניות בפוסטרים של "ראש אינדיאני" ו"טופר" (אלוהים..אני דינוזאור!). בגיל שש כבר מצאתי את דרכי לשולחן האיפור של אמא ורק חיכיתי שהיא תלך לעבודה כדי שאוכל להתגנדר. אבל אי-שם באמצע שנות השמונים לאמא שלי הייתה מספיק פרספקטיבה וחוש הומור כדי להושיב אותי ולומר לי: "את לא צריכה איפור כי לך יש עיניים כחולות ושפתיים אדומות. אמא זקוקה לאיפור הזה כי אצל אמא המצב כבר הפוך".

ומה קרה לאמהות של היום? האם לא מספיק קשה להיות אשה עובדת ואמא מבלי להפוך גם את הילדים לאביזר קידום אישי? היום כבר לא מספיק להיות רק מנהלת משרד או ראש צוות כדי להתקדם הלאה בסולם הקריירה. לפני חמש-עשרה או עשרים שנה האתגר היה ללהטט בין הנוכחות בישיבות הצוות לבין הכנת שניצלים בצהרים. היום, כשיש כל-כך הרבה נשים מוכשרות בשוק העבודה, אנחנו כבר לא מתחרות רק על הישגים בעבודה אלא גם על עניינים שטחיים שאינם קשורים כלל לעבודה: מי לבושה הכי טרנדי? מי הכי רזה במשרד? למי יש את הרכב הכי חדיש? מי מבין הקוראים שחושב ברגעים אלה שאני מדרדרת לשוביניזם ולשנאת נשים עצמית, שיחשוב שנית: עבדתי בעבר בסמוך למשרדו של עורך-דין מצליח מאוד שבחר את המתמחות שלו לפי תמונות הפרופיל שלהן בפייסבוק.

אז נכון, הדרך להצלחה בשנות האלפיים רוויה בסממני סטטוס חיצוניים והרבה עשן ומראות המחליפים את מקומו של התוכן. אין כל פסול בעובדה שרובנו – המבוגרים – בוחרים לשחק את המשחק. אבל מסתבר שקלף המשחק החדש עכשיו הוא הילד והתחרות החדשה היא למי יש את הילד הכי ממותג.

הקלף החדש של האמהות העובדות. צילום אילוסטרציה: freedigitalphotos.net
הקלף החדש של האמהות העובדות. צילום אילוסטרציה: freedigitalphotos.net

אולי בכלל אין לי זכות דיבור כי אני עצמי עוד לא אמא וגם אני מוצאת עצמי מפנטזת על היום שבו אוכל להלביש את עולליי כמו נסיכים ויקטוריאנים בצווארונים מעומלנים. אבל האם אני באמת רוצה לגדל את ילדי בעולם שבו הם ידאגו להגיע לבושים במותג הנכון לארגז החול? לא בכדי מתלוננת באוזניי חברתי הטובה (זו עם ה"עוגה האפריקאית", זוכרים?) על הסטנדרט הבלתי-נסבל של מסיבות ימי ההולדת בגן של בנה. היא נפגעה מאד כששמה לב שהאמהות האחרות גילגלו את עיניהן כאשר סירבה לשכור אולם אירועים לכבוד יום ההולדת הרביעי (!) של בנה והתעקשה לערוך את המסיבה בחצר ביתם עם עוגה, בלונים ומיץ. בנה הקטן היה שמח וטוב לב משום שהוא לא חש כלל בחסרונם של להטוטני קרקס או בולעי אש וכך גם חבריו לגן. היו אלה האמהות האחרות שהזעיפו פנים. ילדיהן, שישבו על ברכיהן ושמעו אותן מתלוננות ומרכלות, הפנימו לאט-לאט לאן נושבת הרוח. שנה לאחר מכן – בגיל חמש – גם הם כבר למדו לבקש אולם גדול ושני קוסמים ליום ההולדת.

כן, גם ההורים שלנו ראו בנו סמל להצלחתם, אבל כל מה שאנחנו נדרשנו לעשות בגיל הרך היה לעמוד יפה ולשיר כשהדודים באו לבקר. מאוחר יותר נדרשנו להראות בגאווה לחברות של אמא את המבחן בתנ"ך בו קיבלנו מאה. ההישגים שלנו היו סמל ההצלחה של הורינו ולא משקפי השמש החדשות מבית "בייבי דיור". אולי גם אני אהפוך את עורי כשיוולדו לי ילדים משלי, אבל עד אז, אמהות יקרות, בפעם האחרונה שבדקתי, סמל סטטוס היה תיק של "הרמז" מעור תנין ולא ילדינו הרכים.

תינוק הוא השחור החדש. תינוק - צילום אילוסטרציה: freedigitalphotos.net. צילום אביזרים: אריאלה גויכמן
תינוק הוא השחור החדש. תינוק - צילום אילוסטרציה באדיבות: FreeDigitalPhotos.net. צילום אביזרים: אריאלה גויכמן

* * *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן