פרשת כי-תבוא נפתחת במצוות הביכורים בה מחוייב האדם להביא את ראשית פירותיו ותבואתו לה'. בתוך הפסוקים אנו מוצאים שני ערכים הפוכים לכאורה בהבאת הביכורים. מצד אחד האדם מקריב לה' את הראשית, מצד אחר, טקס הבאת הביכורים אמור להביא את האדם לשמחה וכך מורה התורה: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלקיךָ…"  (דברים כו,יא).

לכאורה, אלו שני ערכים הפוכים, משום שפעולת ההקרבה הינה אקט של הכנעה, של ויתור על הראשית. הפרי הראשון, בדומה לילד הראשון, הוא השמחה הגדולה של החקלאי כיוון שהוא מבשר לחקלאי על כך שעמלו הקשה והמפרך נשא פרי. והנה, במקום ליהנות מהפרי הזה, מורה התורה להביא אותו לה'. אנו מוצאים דין זה גם בילדים בדין "פדיון הבן" לפיו הילד הראשון שייך בעצם לקב"ה, אלא שההבדל הוא שאת הבן אפשר לפדות בכסף ואילו את הפרי אי אפשר לפדות וצריך להביא את הפרי עצמו לבית המקדש ולהניחו לפני ה'.

הגמרא בברכות מעלה את המתח שישנו בין שמחה לבין ההכרה בבורא עולם. השמחה טומנת בחובה סכנה של הוללות ושכחת ה'. על כן: "אסור לו לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה". כדי למנוע את השמחה המשכיחה, מספרת הגמרא על חכמים שהיו שוברים כוסות יקרות על מנת להזכיר את התוגה והעצב. חכמים אחרים מסבירים את הלגיטימיות לשמחה בכך שהם עטורים בתפילין וממילא מורא שמיים עליהם.

לפי גמרא זו אפשר לבאר גם את הבאת הביכורים כטקס שתפקידו לווסת ולכוון את השמחה האנושית בשפע הגשמי. האדם בין כה וכה שמח בטוב שנופל בחלקו ובמיוחד בטוב שהוא בעצמו עמל עבורו. התורה מעוניינת בשמחת האדם אך מבקשת לקשר אותה לקב"ה, היינו שהשמחה היא לא בטוב סתם אלא בכך שה' הוא שנותן לנו את הטוב. כדי שהשמחה לא תוביל להוללות וכדי שנכיר בכך שהטוב הניתן לנו הינו מאת ה', עלינו להביא ביכורים. הבאת הראשית לה' תפקידה אפוא להזכיר שהשפע הגשמי ניתן לנו מאת בורא עולם ושימחתנו היא "בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך".

דומני שאפשר להציע הסבר אחר לקשר בין הביכורים והשמחה – לא קשר של ניגוד ואיזון, אלא קשר
של חיבור והעצמה, כלומר שהבאת הביכורים עצמה היא שמביאה את האדם לשמחה ומעצימה
אותה.

הכרה ושמחה בטוב הקיים יכולה להגיע רק כאשר האדם מסוגל לוותר משכרו ומפרי עמלו. תפקידו
של טקס הבאת הביכורים ומקרא ביכורים –  בו אנו מספרים את ההיסטוריה העברית ("ארמי אובד אבי") דרך גלות ויציאת מצרים ועד הכניסה לארץ והשפע הגשמי – הוא להנכיח את ה' בהיסטוריה, כלומר להזכיר שמאורעות החיים וגלגוליהם מכוונים בהשגחה שמימית. אולם כל זה לא יעזור כל עוד שכלו וליבו של אדם אטומים לראות את יד ה' הפועלת בהיסטוריה ובטבע.

כאשר אדם הראשון מסולק מגן-עדן הוא נענש בעונש העמל: "בזיעת אפך תוכל לחם". הבנה פשוטה היא, שבגן עדן צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה וכיון שהאדם גורש מגן-עדן, ממילא הוא נידון לחיי עמל ויזע. אך אפשר להבין את סדר הדברים בצורה ההפוכה. כיוון שהאדם נענש ונידון לחיי עמל, ממילא הוא מגורש מגן עדן. העמל והיזע מעניקים לאדם מתנה גדולה – את עצמו. כלומר, כאשר האדם מקבל את שכרו מתוך עבודה קשה הוא מקבל לא רק את השכר הגשמי אלא גם את השכר הנפשי באשר הוא חש את כוחו ועוצם ידו. אולם בכך טמונה הסכנה של "ושכחת כי ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. דווקא חיי
העמל מונעים מן האדם לשמוע את 'קול ה' מתהלך בגן לרוח היום, כפי שהיה בגן עדן.

אך לא רק לקול ה' עלולות אוזניו של אדם להיות אטומות בעקבות העמל, אלא יכולות גם עיניו להיות עיוורות לשמחה ולטוב הקיים במציאות. הרי עינינו הרואות את המצב בחברה הקפיטליסטית, שמונעת מעמל ותחרותיות, שעושר לא מביא לשמחה כמו שהוא מביא לרצות עוד עושר ולרדיפת בצע. בעולם שבו יגיעת הכפים מסוגלת להפיק את העושר מן הטבע, האדם עלול לא לראות את הטוב הקיים אלא רק לחפש את הטוב שאיננו, הטוב שעוד יש להפיק ממשאבי הטבע. ישנו קשר הדוק בין כלכלה קפיטליסטית, שכרון הכוח האנושי, תחושת הבעלות, רדיפת הממון והכבוד לעצבות. באופן פרדוקסאלי, דווקא הדגשת הבעלות האנושית ושימתה במרכז מגבירה את מידת התחרות וממילא מורידה את השמחה והאושר.

ויתור על שכר העבודה הינו אקט קשה במיוחד. אולם דווקא היכולת לוותר היא שמביאה את האדם לשמחה באשר היא מרוממת אותו מעל החומריות אל הכרה בה הוא חי ומיישם בחייו ודרך נכסיו ערכים גבוהים יותר, השייכים לעולם הרוח ולא לעולם החומר.

יכולת הוויתור מכריחה את האדם לעצור ולראות מה יש לו, מה השיג ובמקום להמשיך במירוץ אחר
השכר הבא, הוא צריך לוותר על חלק מפירותיו. אולם הוויתור גורם לאדם להבחין בין העמל לבין הבעלות. העובדה שהאדם הוא זה שזכה לנכסים והצלחות איננה אומרת שכל פירותיו שייכים לו. לדוגמה, מי שלא משאיר פאה, על פי ההלכה, לא זו בלבד שהפסיד מצווה, אלא הוא גם עובר על "גזל עניים" מפני שהתורה קובעת שהבעלים של הפאה הוא לא בעל השדה אלא העניים. כמו כן, במצוות הביכורים האדם מצווה להביא מראשית תבואתו משום שבעצם הראשית שייכת לה' – בדיוק כמו הבכור. העשיר הוא זה ששמח בחלקו, והשמח הוא זה שמכיר מהו חלקו.

השמחה נובעת מהכרת הטוב והמלאות הטמונים ביש. הבאת הביכורים מביאה את האדם מחד גיסא
להכרה בכך שיש לו מה להקריב לה' ומאידך גיסא בכך שמה שהוא מקריב בעצם שייך לה'. הקרבת הביכורים לה' איננה מביאה להכנעה מול הקב"ה כמו שהיא מביאה לצניעות. בעולם רכושני קשה לנו לחשוב על ויתור, על תרומה שאיננה מגיעה כי "אני" הוא הנותן, אלא מתוך תחושה שבבחינה רוחנית ונעלית יותר הרכוש לא לגמרי שלי. באופן פרדוקסאלי דווקא הכרה זו מביאה את האדם לשמחה באשר היא מנתקת את הקשר – שנראה כהכרחי –  בין האדם לרכושו.

ממילא מפסיק האדם לרדוף אחר רכוש, אחר מה שאין ומפנה את מבטו אל היש, אל השפע האלוקי שנשפע אל העולם. מביא הביכורים עוצר את חייו ובמקום להביט לעתיד, מביט הוא לאחור, סוקר הוא את חייו ומוצא את הטוב האלוקי הצפון בעמקי החיים. האדם המביא את הראשית לה' מכיר ש"בראשית – ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". העמל האנושי במצב זה איננו מסמא את עיניו של האדם ובעצם בכך חוזר הוא בתודעתו לגן-עדן.

הקרבת הביכורים לה' אם כן איננה מגבילה את השמחה אלא היא זו שמביאה אותה, היא זו שמביאה
את האדם להכיר "בכל הטוב", שהעולם שבו הוא נתון הוא טוב, בדיוק כפי שהיה בראשית הבריאה, שם עצר ה' את המלאכה והתבונן על שברא: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". כך מסתיימים להם ששת ימי המעשה – שהם כנגד עמלו של האדם – והסתכלות זו על העולם היא שמביאה אותנו ל'שבת קודש ו"שבת וינפש".