מצעד האיוולת: במקום לבודד את איראן, נתניהו בודד את ישראל

ההתנהלות באחרונה מדגימה את השיפוט הלקוי של נתניהו ועוזריו (שכולם נבחרו על-ידי שרה'לה). בעולם ההזוי והמדומיין שלהם, ישראל היא מרכז היקום, ונתניהו יכול לתת פקודות למנהיגי המדינות, החל בברק אובמה ואנגלה מרקל וכלה במוחמד מורסי ובבאן קי-מון

מצעד האיוולת: במקום לבודד את איראן, נתניהו בודד את ישראל

ההתנהלות באחרונה מדגימה את השיפוט הלקוי של נתניהו ועוזריו (שכולם נבחרו על-ידי שרה'לה). בעולם ההזוי והמדומיין שלהם, ישראל היא מרכז היקום, ונתניהו יכול לתת פקודות למנהיגי המדינות, החל בברק אובמה ואנגלה מרקל וכלה במוחמד מורסי ובבאן קי-מון

אהוד ברק ובנימין נתניהו
צמד-חמד מבהיל (צייר: יונתן שתיל)

שום דבר אינו מפחיד יותר מאשר המחשבה שהצמד ההזוי הזה – בנימין נתניהו ואהוד ברק – עלול לפתוח במלחמה, שאת ממדיה ותוצאותיה אי-אפשר אף לנבא.

ולא רק בגלל השיגיונות האידיאולוגיים ותכונות האופי של השניים, אלא גם בגלל רמת האינטליגנציה שלהם.

בחודש האחרון הם העניקו לנו דוגמית קטנה. הייתה זאת רק אפיזודה חולפת וחסרת-חשיבות,  אך כדוגמה ליכולתם של השניים לקבל החלטות נבונות – זה היה מבהיל.

בטהראן עמדה להתכנס ועידה שגרתית של "תנועת המדינות הבלתי-מזדהות". 120 מדינות הודיעו על השתתפותן, מהן רבות שעמדו לשלוח נשיאים או ראשי-ממשלה.

בעיני ממשלתנו הייתה זאת ידיעה רעה. בשלוש השנים האחרונה שקדו מנהיגינו על בידודה של איראן – בשעה שאיראן שקדה על בידודה של ישראל.

וכאילו לא די בעצם כינוס הוועידה בטהראן, הודיע מזכ"ל האו"ם שהוא ייקח בה חלק. וכאילו לא די גם בכך, הבטיח גם נשיא מצרים להגיע.

בפני נתניהו עמדה השאלה: איך להגיב?

אדם חכם, אילו נשאל, היה משיב בשאלה: למה להגיב?

תנועת המדינות הבלתי-מזדהות היא כלי ריק מתוכן. היא הוקמה לפני 51 שנים, בשיא המלחמה הקרה, על ידי נהרו ההודי, טיטו היוגוסלבי, סוקרנו האינדונזי ועבד-אל-נאצר המצרי. 120 מדינות הצטרפו. הכוונה הייתה ליצור גוש שלישי, שלא יזדהה לא עם ארצות הברית ולא עם הגוש הסובייטי.

מאז השתנו הנסיבות לגמרי. הסובייטים נעלמו, וגם ארצות הברית אינה מה שהייתה. טיטו, נהרו, סוקרנו ועבד-אל-נאצר הלכו לעולמם. לתנועת המדינות הבלתי-מזדהות לא נותר תפקיד של ממש. אבל קל יותר להקים ארגון בינלאומי מאשר לפרק אותו: יש מזכירות המספקת ג'ובים וכיבודים, יש ועידות המעניקות הזדמנויות להצטלם, יש מנהיגים האוהבים לטייל בעולם.

אילו שתק נתניהו הייתה התקשורת מתעלמת לגמרי מהלא-אירוע הזה. בסי-אן-אן ובאל-ג'זירה היו מקדישים לוועידה שלוש דקות, ובזה זה היה העניין נגמר.

אבל בשביל נתניהו, שתיקה אינה אופציה. לכן עשה משהו טיפשי מאוד: הוא אמר לבאן קי-מון, מזכיר האו"ם, שלא לנסוע לטהראן. ליתר דיוק: הוא ציווה עליו להישאר בבית.

האדם החכם הנ"ל – אילו היה קיים – היה מייעץ לנתניהו: חדל! המדינות הבלתי-מזדהות מהוות 60% מחברות האו"ם. באן רוצה להיבחר מחדש, והוא לא יעליב את רוב בוחריו, כשם שנתניהו לא היה מעליב את רוב הח"כים. כל מזכירי-האו"ם הקודמים השתתפו בוועידות התנועה הזאת. באן פשוט אינו יכול לסרב – בייחוד לא אחרי שנתניהו נתן לו פקודה פומבית.

ויש גם מוחמד מורסי. מה לעשות לגביו?

מומחה חכם אחר, הפעם לענייני מצרים, היה מייעץ לנתניהו את אותה העצה: הנח!

מצרים רוצה לחזור למקומה כמנהיגת העולם הערבי וכשחקנית חשובה על הבמה הבינלאומית. הנשיא החדש, איש תנועת האחים המוסלמים, בוודאי לא רוצה להיראות כמי שרוקד לפי החליל הישראלי.

אז מוטב לבלוע צפרדע – ואפילו שתי צפרדעים – מאשר לעשות שטות.

אבל נתניהו לא יכול היה לקבל עצה כזאת. זה הרי נוגד את אופיו. לכן הכריז בקול רם, רם מאוד, ש-120 המדינות המשתתפות בוועידה תומכות בכוונה האיראנית להשמיד את ישראל. כלומר, באן ומורסי מקדמים שואה שנייה.

כך, במקום לבודד את איראן, נתניהו בודד את ישראל.

מה גם שבאן ומורסי ניצלו את הבמה בטהראן כדי לתקוף את מנהיגי איראן ואת בעלי-בריתם הסורים. באן קי-מון גינה את הכחשת-השואה של אחמידנז'אד וגם את הצהרותיו הרבות על היעלמותה הקרובה של הישות הציונית. מורסי אף הרחיק לכת וגינה את המשטר הסורי הרצחני, למרות שסוריה היא בעלת-בריתה העיקרית של איראן.

(נאומו של מורסי שודר בשידור חי בטלוויזיה האיראנית. המתרגם עורר הערצה כללית על כישרון האילתור שלו. בכל פעם שמורסי דיבר בערבית על "סוריה", המתרגם אמר בפרסית "בחריין".)

כל האפיזודה הזאת חשובה רק מפני שהיא מדגימה את כושר-השיפוט הלקוי של נתניהו ועוזריו (שכולם נבחרו על-ידי שרה'לה). נראה שהם מנותקים מהעולם האמיתי. הם חיים בעולם הזוי ומדומיין משל עצמם.

בעולם מדומיין זה, ישראל היא מרכז היקום, ונתניהו יכול לתת פקודות למנהיגי המדינות, החל בברק אובמה ואנגלה מרקל וכלה במוחמד מורסי ובבאן קי-מון.

אנחנו זקוקים לבעלי-ברית, למעמד מוסרי איתן ולדעת-הקהל העולמית

ובכן, אנחנו לא מרכז העולם. יש לישראל השפעה רבה בשל זכר השואה. אנחנו מעצמה אזורית, הרבה מעבר לגודלנו האמיתי. אך כדי להשפיע באמת, אנחנו זקוקים לבעלי-ברית, למעמד מוסרי איתן ולתמיכת דעת-הקהל העולמית. בלעדיהם אין נתניהו מסוגל להגשים את שאיפתו – לתקוף את איראן ולזכות במקום בספרי ההיסטוריה.

אני יודע שהרבה גבות הורמו כאשר קבעתי באופן נחרץ שלא ישראל ולא ארצות הברית יתקפו את איראן. היה נראה שאני מסכן את המוניטין שלי – אם יש לי כזה – בשעה שנתניהו וברק הכינו בשקידה את התקיפה הבלתי-נמנעת. כאשר הדיבורים על התקיפה הגיעו לשיא, כמה משוחרי-טובתי התחילו לדאוג.

ואולם באחרונה, בצורה כמעט בלתי-מורגשת, השתנתה המנגינה בירושלים. נתניהו תבע מ"משפחת העמים" לקבוע "קו אדום" ו"לוח-זמנים" לעצירת המאמץ הגרעיני האיראני.

בתרגום לעברית פשוטה: לא תהיה תקיפה ישראלית בלי הסכמה מוקדמת של ארצות הברית. הסכמה כזאת אינה אפשרית לפני הבחירות האמריקניות, וגם אחרי הבחירות לא תהיה הסכמה כזאת, בגלל הסיבות שאותן פירטתי בעבר. הנסיבות הגיאוגרפיות, הצבאיות, הפוליטיות  והכלכליות מונעות זאת. אמריקה תבקש להשיג פשרה המבוססת על אינטרסים הדדיים.

לא מכבר הציע פרשן ישראלי הצעה מעניינת: שנשיא ארצות הברית יבקר אחרי הבחירות בטהראן ויפנה אל העם האיראני פנים אל פנים – כפי שעשה בשעתו הנשיא ריצ'רד ניקסון, כאשר ערך ביקור היסטורי בסין. הייתי מוסיף ומציע שבאותה ההזדמנות יבוא הנשיא האמריקני גם לירושלים, כדי להשלים את המלאכה.

הדמוניזציה של האסלאם עלולה להוביל לשגיאות מסוכנות

לפני שנה וחצי העזתי גם לנבא שהאביב הערבי יהיה טוב לישראל. באותה עת שררה בישראל תמימות-דעים גמורה: הדמוקרטיה הערבית תוביל להשתלטות האסלאם הפוליטי, וזה יהווה סכנת-מוות לישראל. החצי הראשון היה נכון, החצי השני שגוי.

הדמוניזציה של האסלאם עלולה להוביל לשגיאות מסוכנות. תיאור האסלאם כדת רצחנית ואנטישמית אינו רק כוזב – הוא יכול גם לגרום לתוצאות הרסניות. למרבה המזל מתבדות הנבואות השחורות לנגד עינינו.

בתוניסיה, מולדת ההתעוררות הערבית, משתרש משטר אסלאמי מתון. בלוב, שבה ניבאו הפרשנים תוהו ובוהו ומלחמת אזרחים בין השבטים, גדלים הסיכויים ליציבות. כך גם הסיכוי שהאסלאמיים ימלאו תפקיד חיובי בסוריה שלאחר אסד.

מורסי
יכולת מצויינת להשיג פשרות (צייר: יונתן שתיל)

ובעיקר: תנועת האחים המוסלמים במצרים מתנהגת בזהירות מופתית. התבונה האופיינית של מצרים, שהתגבשה בששת אלפי שנים של היסטוריה פוליטית, משליכה גם על האחים, ובכלל זה האח מורסי. בשבועות המעטים של שלטונו עד כה, מורסי כבר הספיק להראות שיש לו יכולת מצוינת להשיג פשרות – עם הליברלים החילוניים, עם צמרת הצבא בארצו, עם ארצות הברית ועם ישראל. עכשיו הוא עוסק ביישוב הסכסוך עם הבדווים בסיני. הוא משתדל לשכך את זעמם (המוצדק) והפסיק את הפעילות הצבאית נגדם.

עדיין מוקדם לקבוע לאן מובילים הדברים, אך אני מאמין שהעולם הערבי המתחדש, שבו ימלא האסלאם המתון תפקיד חשוב (כמו בטורקיה), יכול ליצור אווירה נוחה לשלום ישראלי-ערבי. אם אכן אנחנו מבקשים שלום.

כדי שזה יקרה, עלינו לפרוץ החוצה מהעולם המדומיין של נתניהו ולחזור לעולם האמיתי, העולם המרגש והמשתנה של המאה ה-21.

לאורך כל ההיסטוריה אפשר להבחין בתופעה חוזרת ונשנית של ממשלות הנוקטות מדיניות העומדת בניגוד לאינטרסים שלהן עצמן.

אני מקווה שלא נוסיף עוד פרק עצוב לספרה המבריק (העוסק בנושא זה) של ברברה טוכמן,  "מצעד האיוולת".

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

3 Comments

  1. זלוטוגורסקי רון
    10 בספטמבר 2012 @ 14:51

    "הפרשן" זה עקיבא אלדר, למה לא להזכיר את שמו?
    "קבעתי" "חזיתי" "העזתי" כמה צניעות באדם אחד.
    רוב מה שכתבת אמרו כבר לפניך, אז אתה תלמיד טוב
    במקרה הטוב, את המושג "מצעד האווילת" שחקת עד דק,
    כבר בשנות השמונים, אפשר לקראת שנתך התשעים הבאה
    עלינו לטובה אינשאללה למצוא לנו איזה מושג חדש.
    חוצמיזה, די מסכים למה שכתוב, פרט לאביב הערבי, אחרי
    אביב בא קיץ ואחריו סתיו וחורף, בטח בעולם הערבי.

  2. שער
    9 בספטמבר 2012 @ 11:38

    אורי , מתי "תאור".
    ראשית- קנדה נתקה היחסים עם אירן, הסנקציות מתגברות וספק עם ללא לחץ זה היה קורה.
    שנית – הכאוס בעולם הערבי רק בתחילתו, וסופו מי ישורנו.
    שלישית – תקרא את מאמרו של ההסטוריון בני מוריס – איש עם ביצים בעיתון "הארץ " .
    הוא לא חשש לחשוף את המעשים השליליים של צה"ל במלחמת תש"ח.
    היום הוא כותב – הישות הציונית הסכימה לשתי מדינות . הפלישתינאים מעולם לא.
    לפני "מצעד האיוולת" כתבה ברברה טוכמן ספר על "מברק צימרמן ". קרא אותו , אחר כך תגיב.

  3. יגאל כהן
    8 בספטמבר 2012 @ 0:22

    תגובה, טוב :יכין ובועז.

אהוד ברק ובנימין נתניהו
צמד-חמד מבהיל (צייר: יונתן שתיל)

שום דבר אינו מפחיד יותר מאשר המחשבה שהצמד ההזוי הזה – בנימין נתניהו ואהוד ברק – עלול לפתוח במלחמה, שאת ממדיה ותוצאותיה אי-אפשר אף לנבא.

ולא רק בגלל השיגיונות האידיאולוגיים ותכונות האופי של השניים, אלא גם בגלל רמת האינטליגנציה שלהם.

בחודש האחרון הם העניקו לנו דוגמית קטנה. הייתה זאת רק אפיזודה חולפת וחסרת-חשיבות,  אך כדוגמה ליכולתם של השניים לקבל החלטות נבונות – זה היה מבהיל.

בטהראן עמדה להתכנס ועידה שגרתית של "תנועת המדינות הבלתי-מזדהות". 120 מדינות הודיעו על השתתפותן, מהן רבות שעמדו לשלוח נשיאים או ראשי-ממשלה.

בעיני ממשלתנו הייתה זאת ידיעה רעה. בשלוש השנים האחרונה שקדו מנהיגינו על בידודה של איראן – בשעה שאיראן שקדה על בידודה של ישראל.

וכאילו לא די בעצם כינוס הוועידה בטהראן, הודיע מזכ"ל האו"ם שהוא ייקח בה חלק. וכאילו לא די גם בכך, הבטיח גם נשיא מצרים להגיע.

בפני נתניהו עמדה השאלה: איך להגיב?

אדם חכם, אילו נשאל, היה משיב בשאלה: למה להגיב?

תנועת המדינות הבלתי-מזדהות היא כלי ריק מתוכן. היא הוקמה לפני 51 שנים, בשיא המלחמה הקרה, על ידי נהרו ההודי, טיטו היוגוסלבי, סוקרנו האינדונזי ועבד-אל-נאצר המצרי. 120 מדינות הצטרפו. הכוונה הייתה ליצור גוש שלישי, שלא יזדהה לא עם ארצות הברית ולא עם הגוש הסובייטי.

מאז השתנו הנסיבות לגמרי. הסובייטים נעלמו, וגם ארצות הברית אינה מה שהייתה. טיטו, נהרו, סוקרנו ועבד-אל-נאצר הלכו לעולמם. לתנועת המדינות הבלתי-מזדהות לא נותר תפקיד של ממש. אבל קל יותר להקים ארגון בינלאומי מאשר לפרק אותו: יש מזכירות המספקת ג'ובים וכיבודים, יש ועידות המעניקות הזדמנויות להצטלם, יש מנהיגים האוהבים לטייל בעולם.

אילו שתק נתניהו הייתה התקשורת מתעלמת לגמרי מהלא-אירוע הזה. בסי-אן-אן ובאל-ג'זירה היו מקדישים לוועידה שלוש דקות, ובזה זה היה העניין נגמר.

אבל בשביל נתניהו, שתיקה אינה אופציה. לכן עשה משהו טיפשי מאוד: הוא אמר לבאן קי-מון, מזכיר האו"ם, שלא לנסוע לטהראן. ליתר דיוק: הוא ציווה עליו להישאר בבית.

האדם החכם הנ"ל – אילו היה קיים – היה מייעץ לנתניהו: חדל! המדינות הבלתי-מזדהות מהוות 60% מחברות האו"ם. באן רוצה להיבחר מחדש, והוא לא יעליב את רוב בוחריו, כשם שנתניהו לא היה מעליב את רוב הח"כים. כל מזכירי-האו"ם הקודמים השתתפו בוועידות התנועה הזאת. באן פשוט אינו יכול לסרב – בייחוד לא אחרי שנתניהו נתן לו פקודה פומבית.

ויש גם מוחמד מורסי. מה לעשות לגביו?

מומחה חכם אחר, הפעם לענייני מצרים, היה מייעץ לנתניהו את אותה העצה: הנח!

מצרים רוצה לחזור למקומה כמנהיגת העולם הערבי וכשחקנית חשובה על הבמה הבינלאומית. הנשיא החדש, איש תנועת האחים המוסלמים, בוודאי לא רוצה להיראות כמי שרוקד לפי החליל הישראלי.

אז מוטב לבלוע צפרדע – ואפילו שתי צפרדעים – מאשר לעשות שטות.

אבל נתניהו לא יכול היה לקבל עצה כזאת. זה הרי נוגד את אופיו. לכן הכריז בקול רם, רם מאוד, ש-120 המדינות המשתתפות בוועידה תומכות בכוונה האיראנית להשמיד את ישראל. כלומר, באן ומורסי מקדמים שואה שנייה.

כך, במקום לבודד את איראן, נתניהו בודד את ישראל.

מה גם שבאן ומורסי ניצלו את הבמה בטהראן כדי לתקוף את מנהיגי איראן ואת בעלי-בריתם הסורים. באן קי-מון גינה את הכחשת-השואה של אחמידנז'אד וגם את הצהרותיו הרבות על היעלמותה הקרובה של הישות הציונית. מורסי אף הרחיק לכת וגינה את המשטר הסורי הרצחני, למרות שסוריה היא בעלת-בריתה העיקרית של איראן.

(נאומו של מורסי שודר בשידור חי בטלוויזיה האיראנית. המתרגם עורר הערצה כללית על כישרון האילתור שלו. בכל פעם שמורסי דיבר בערבית על "סוריה", המתרגם אמר בפרסית "בחריין".)

כל האפיזודה הזאת חשובה רק מפני שהיא מדגימה את כושר-השיפוט הלקוי של נתניהו ועוזריו (שכולם נבחרו על-ידי שרה'לה). נראה שהם מנותקים מהעולם האמיתי. הם חיים בעולם הזוי ומדומיין משל עצמם.

בעולם מדומיין זה, ישראל היא מרכז היקום, ונתניהו יכול לתת פקודות למנהיגי המדינות, החל בברק אובמה ואנגלה מרקל וכלה במוחמד מורסי ובבאן קי-מון.

אנחנו זקוקים לבעלי-ברית, למעמד מוסרי איתן ולדעת-הקהל העולמית

ובכן, אנחנו לא מרכז העולם. יש לישראל השפעה רבה בשל זכר השואה. אנחנו מעצמה אזורית, הרבה מעבר לגודלנו האמיתי. אך כדי להשפיע באמת, אנחנו זקוקים לבעלי-ברית, למעמד מוסרי איתן ולתמיכת דעת-הקהל העולמית. בלעדיהם אין נתניהו מסוגל להגשים את שאיפתו – לתקוף את איראן ולזכות במקום בספרי ההיסטוריה.

אני יודע שהרבה גבות הורמו כאשר קבעתי באופן נחרץ שלא ישראל ולא ארצות הברית יתקפו את איראן. היה נראה שאני מסכן את המוניטין שלי – אם יש לי כזה – בשעה שנתניהו וברק הכינו בשקידה את התקיפה הבלתי-נמנעת. כאשר הדיבורים על התקיפה הגיעו לשיא, כמה משוחרי-טובתי התחילו לדאוג.

ואולם באחרונה, בצורה כמעט בלתי-מורגשת, השתנתה המנגינה בירושלים. נתניהו תבע מ"משפחת העמים" לקבוע "קו אדום" ו"לוח-זמנים" לעצירת המאמץ הגרעיני האיראני.

בתרגום לעברית פשוטה: לא תהיה תקיפה ישראלית בלי הסכמה מוקדמת של ארצות הברית. הסכמה כזאת אינה אפשרית לפני הבחירות האמריקניות, וגם אחרי הבחירות לא תהיה הסכמה כזאת, בגלל הסיבות שאותן פירטתי בעבר. הנסיבות הגיאוגרפיות, הצבאיות, הפוליטיות  והכלכליות מונעות זאת. אמריקה תבקש להשיג פשרה המבוססת על אינטרסים הדדיים.

לא מכבר הציע פרשן ישראלי הצעה מעניינת: שנשיא ארצות הברית יבקר אחרי הבחירות בטהראן ויפנה אל העם האיראני פנים אל פנים – כפי שעשה בשעתו הנשיא ריצ'רד ניקסון, כאשר ערך ביקור היסטורי בסין. הייתי מוסיף ומציע שבאותה ההזדמנות יבוא הנשיא האמריקני גם לירושלים, כדי להשלים את המלאכה.

הדמוניזציה של האסלאם עלולה להוביל לשגיאות מסוכנות

לפני שנה וחצי העזתי גם לנבא שהאביב הערבי יהיה טוב לישראל. באותה עת שררה בישראל תמימות-דעים גמורה: הדמוקרטיה הערבית תוביל להשתלטות האסלאם הפוליטי, וזה יהווה סכנת-מוות לישראל. החצי הראשון היה נכון, החצי השני שגוי.

הדמוניזציה של האסלאם עלולה להוביל לשגיאות מסוכנות. תיאור האסלאם כדת רצחנית ואנטישמית אינו רק כוזב – הוא יכול גם לגרום לתוצאות הרסניות. למרבה המזל מתבדות הנבואות השחורות לנגד עינינו.

בתוניסיה, מולדת ההתעוררות הערבית, משתרש משטר אסלאמי מתון. בלוב, שבה ניבאו הפרשנים תוהו ובוהו ומלחמת אזרחים בין השבטים, גדלים הסיכויים ליציבות. כך גם הסיכוי שהאסלאמיים ימלאו תפקיד חיובי בסוריה שלאחר אסד.

מורסי
יכולת מצויינת להשיג פשרות (צייר: יונתן שתיל)

ובעיקר: תנועת האחים המוסלמים במצרים מתנהגת בזהירות מופתית. התבונה האופיינית של מצרים, שהתגבשה בששת אלפי שנים של היסטוריה פוליטית, משליכה גם על האחים, ובכלל זה האח מורסי. בשבועות המעטים של שלטונו עד כה, מורסי כבר הספיק להראות שיש לו יכולת מצוינת להשיג פשרות – עם הליברלים החילוניים, עם צמרת הצבא בארצו, עם ארצות הברית ועם ישראל. עכשיו הוא עוסק ביישוב הסכסוך עם הבדווים בסיני. הוא משתדל לשכך את זעמם (המוצדק) והפסיק את הפעילות הצבאית נגדם.

עדיין מוקדם לקבוע לאן מובילים הדברים, אך אני מאמין שהעולם הערבי המתחדש, שבו ימלא האסלאם המתון תפקיד חשוב (כמו בטורקיה), יכול ליצור אווירה נוחה לשלום ישראלי-ערבי. אם אכן אנחנו מבקשים שלום.

כדי שזה יקרה, עלינו לפרוץ החוצה מהעולם המדומיין של נתניהו ולחזור לעולם האמיתי, העולם המרגש והמשתנה של המאה ה-21.

לאורך כל ההיסטוריה אפשר להבחין בתופעה חוזרת ונשנית של ממשלות הנוקטות מדיניות העומדת בניגוד לאינטרסים שלהן עצמן.

אני מקווה שלא נוסיף עוד פרק עצוב לספרה המבריק (העוסק בנושא זה) של ברברה טוכמן,  "מצעד האיוולת".

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

3 Comments

  1. זלוטוגורסקי רון
    10 בספטמבר 2012 @ 14:51

    "הפרשן" זה עקיבא אלדר, למה לא להזכיר את שמו?
    "קבעתי" "חזיתי" "העזתי" כמה צניעות באדם אחד.
    רוב מה שכתבת אמרו כבר לפניך, אז אתה תלמיד טוב
    במקרה הטוב, את המושג "מצעד האווילת" שחקת עד דק,
    כבר בשנות השמונים, אפשר לקראת שנתך התשעים הבאה
    עלינו לטובה אינשאללה למצוא לנו איזה מושג חדש.
    חוצמיזה, די מסכים למה שכתוב, פרט לאביב הערבי, אחרי
    אביב בא קיץ ואחריו סתיו וחורף, בטח בעולם הערבי.

  2. שער
    9 בספטמבר 2012 @ 11:38

    אורי , מתי "תאור".
    ראשית- קנדה נתקה היחסים עם אירן, הסנקציות מתגברות וספק עם ללא לחץ זה היה קורה.
    שנית – הכאוס בעולם הערבי רק בתחילתו, וסופו מי ישורנו.
    שלישית – תקרא את מאמרו של ההסטוריון בני מוריס – איש עם ביצים בעיתון "הארץ " .
    הוא לא חשש לחשוף את המעשים השליליים של צה"ל במלחמת תש"ח.
    היום הוא כותב – הישות הציונית הסכימה לשתי מדינות . הפלישתינאים מעולם לא.
    לפני "מצעד האיוולת" כתבה ברברה טוכמן ספר על "מברק צימרמן ". קרא אותו , אחר כך תגיב.

  3. יגאל כהן
    8 בספטמבר 2012 @ 0:22

    תגובה, טוב :יכין ובועז.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן