"אחת הצרות הגדולות של דורנו נעוצה בכך שהרגלי החשיבה שלנו אינם משתנים באותה מהירות שבה משתנות הטכניקות שאנו מפתחים. לפיכך, ככל שגדלה מיומנותנו, כך פוחתת חוכמתנו".

אבחנה תמציתית  זו של ברטרנד ראסל , מי שנחשב לאחד הפילוסופים הבולטים של המאה ה-20, משקפת במידה ניכרת את דעתי שהתגבשה לנוכח העובדות, הפרטים ושלל המצבים האנושיים אליהם התוודעתי, תוך עיון במשמעות ערך חיי האדם, לאור החוק המתיר המתה וולונטארית. אני כותב זאת  מנקודת ההיבט של הרופא והמשפטן, ומנגד כאדם שלקה במחלה ממארת על כל השלכותיה עליי כמטופל.

עקרונות מוסריים תיאורטיים, וכמוהם ההשקפות המוסריות היום-יומיות או האינטואיטיביות שלנו, מתגבשים בין היתר, לאור שינויים במערכת הפוליטית, בידע המדעי, באמונות הדתיות ובמבנה החברתי. כאשר השינויים האלה חריפים ופתאומיים, נוצר מצב, שבו דפוסי החשיבה המוסרית אינם הולמים עוד את הנושא שבו הם אמורים לכוון ולהכריע, ואפילו מפגרים אחריו. ההסתגלות של דפוסי המחשבה המוסרית לנסיבות החדשות היא אטית, במיוחד במקרים של תגליות ופריצות דרך טכנולוגיות, כדוגמת האמצעים להארכת חיים הקשורים לענייננו.

בתקופה העתיקה, שבה לא הוסדרה עבודת הרופא ע"י המערכת המשפטית, היה מקור התוקף של כללי ההתנהגות המוסרית של הרופא, המצפון המוסרי והמחויבות הדתית שלו. שבועת היפוקרטס היא למעשה הקוד הראשון המוכר לנו, שנועד להסדיר את הממד האתי של עבודת הרופא. לשבועה זו נודעה השפעה רבה במהלך ההיסטוריה הרפואית, עוד מניסוחה ביוון העתיקה בסביבות שנת 400 לפני הספירה, ע"י הרופא היווני היפוקרטס.

"לא אתן סם מוות לאיש אפילו אתבקש לעשות כן"

קצת על הפער אותו הזכרתי, שקיים בין תפישת ייעודו של הרופא בעת העתיקה לזו שבעידן המודרני, למדתי מהנוסח של השבועה, שבה מתחייב היפוקרטס כי השיטה שילמד "תשמש לטובתם של חולים לפי יכולתי ושיפוטי ולא כדי להזיק או להרע להם בשום צורה. לא אתן סם מוות לאיש אפילו אתבקש לעשות כן, ואף לא אייעץ כדבר הזה".

פער זה מקבל משנה תוקף לנוכח הנוסח של "חוק החולה הנוטה למות". בניגוד גמור לשבועת היפוקרטס, החוק מצהיר מפורשות כי מטרתו הראשונית היא קביעת האיזון הראוי בין העיקרון הערכי של קדושת החיים של האדם וחשיבות איכותם, ובין העיקרון הערכי של כבוד האדם וזכויותיו בתחום מימוש האוטונומיה שלו. בניגוד לשבועת היפוקרטס, מדגיש החוק, כמו כל קוד אתי מודרני, את זכויותיו של הפרט.

ראשית, יש לחולה הזכות לדעת מהי מחלתו ומהן האפשרויות לטיפול בה. שנית, יש לו הזכות לסרב לקבל טיפול  זה או אחר, גם אם הוא נראה רצוי בעיני הרופא. כך, במקום הדגם הפטרנליסטי של רופא הדואג לחוליו על פי הבנתו ולאור תפישת עולם ערכית, שהוא מניח שמשותפת לו ולחולה, יש לנו היום דגם של יחסים, שיש בהם יותר סימטריה והדדיות מצד אחד, אך מצד שני גם פחות אמון ויותר קונפליקט בין השיפוט הרפואי של  הרופא המקצועי לבין האוטונומיה של החולה.

בכל שנותיי כרופא וכמטופל טולטלתי בין התפישה ההיסטורית של הרפואה לעומת זו של העידן המודרני – תהליך לא פשוט של חוויה אותנטית "על בשרי". גם לאחר חיבוטי הנפש כנגד השכל והעיון המעמיק במשמעות ערך החיים לאור החוק המתיר המתה וולונטארית, נותרו בלתי פתורות עד תום הבעיות הרובצות לפתח הסוגיה – דילמות מוסריות קשות, הנובעות מפיגור כלי החשיבה המוסרית אחרי קוד ההתפתחות המדעית והרפואית.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא רפואה"]

לעניות דעתי אנו עודנו רחוקים מלדעת כיצד יש לשקלל את הערך של תוחלת החיים עם הערך של איכות החיים, וייתכן שמושג קדושת החיים עצמו תובע בחינה מחודשת.

לטעמי, התקופה בה אנו חיים מאופיינת די במובהק בהיעדר התאמה בין קצב ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית של הרפואה מצד אחד, לבין גיבוש מסגרת מושגית וערכית להבנה ולהכרעה בשאלות המתעוררות בפרקטיקה הרפואית. האיסור המוחלט על כל צורה של המתת חסד, שהיה יפה לזמנו של היפוקרטס, אינו מתאים לדור שבו מאפשרת הרפואה מבחינה טכנית הארכה בלתי נסבלת של תהליך הגסיסה.

היענות לבקשתו של אדם שחתם על הצהרת כוונותיו לממש את "הזכות למות בכבוד" (כפי שאושר ע"י הכנסת במדינתנו) יש בה משום ביטול מימוש הזכות לחיים, ובכך יש כמובן ערעור על הערך העליון המיוחס להם. עם זאת, סבורני שהיענות זו איננה מבטלת את התייחסותם המוסרית של המחוקקים או של שליחיהם (למשל, הצוות הרפואי שינתק אדם ממכונת החייאה). חובת ההימנעות מרוע עודנה מנת חלקם של המסייעים למי שמצבו הבריאותי מוגדר סופני והוא עונה על ההגדרה של חולה הנוטה למות, כפי שמצוינת בחוק.

הנטל להוכיח כי אדם אינו רוצה להוסיף לחיות הוא נטל כבד

דעתי היא כי החוק שנכנס לתוקף ביום כ"ד בכסלו תשס"ז (2006) מהווה נקודת מפנה בתפישת ערך החיים, משום המגמה למציאת האיזון עם תוחלתם. עצם קיומה של מסגרת התייחסות לרצונו של אדם או למנת הסבל בה נתון מקדשת אספקט אחר של ערך החיים, זה התלוי בביוגרפיה האישית של האדם.

כבר בין שורותיו הראשונות של "חוק החולה הנוטה למות" ישנה התייחסות  לקביעה כי חזקה על אדם שהוא רוצה להוסיף לחיות, אלא אם כן הוכח אחרת. חזקה זו ניתנת לסתירה, אך הנטל להוכיח כי אדם אינו רוצה להוסיף לחיות הוא נטל כבד, המוטל על מי שטוען זאת. כלומר, כל עוד לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי אדם רוצה שלא להוסיף לחיות – יש להניח כי האדם רוצה להוסיף ולחיות, ולפעול בהתאם לכך.

קביעה זו מתייחסת לביקורת נגד החוק או נגד המתת חסד, כפי שהעלו מספר מתנגדים לחוק, הגורסים כי בעידן של רפואה המתבססת על הוכחה, חייב מדען חסר פניות לדרוש נתונים המבוססים מאלה הקיימים כיום, כדי לקבוע שהמתת חסד וסיוע רופא להתאבדות אכן מפיקים תועלת לחולה, למקצוע ולחברה. אם מצבו של החולה עונה לקריטריונים שמפורטים בחוק ואם הוכיח את כוונתו לחדול את חייו, הרי שניתוקו ממכשירי החייאה או סיוע במותו הם שרצויים לו.

הגישה הרווחת היא שהרופאים מופקדים על החיים, והמוות הוא חלק מהחיים, לפיכך אנחנו צריכים להעביר את החולים, בלית ברירה, גם את הגבול שבין החיים לבין המוות. במילים אחרות, אנחנו,  הרופאים, נמצאים על התפר בין הבריאות והחולי, ובין החולי והמוות, ומכאן המשא הכבד בחציית הגבולות הנ"ל.

יחד עם זאת, אל לנו להקל ראש בהיבטים הפסיכולוגיים והמוסריים בחיי הישות האנושית, שבה הפילוסופיה משמשת כרקע לדיון בסוגיית החיים והמוות ועוסקת בדיון תיאורטי של האפשרות להפעיל עקרונות מוסריים כלליים בעניינים קונקרטיים כדוגמת החקיקה בדבר נטילת חיי אדם ובאופן שבו עקרונות אלה דורשים התאמה מחדש, לאור נסיבות חיים משתנות.

בזירת הרפואה המודרנית, אנחנו עדים לשאלות מוסריות שמעולם לא נשאלו בעבר, והיא כר פורה לבחינה דו-סיטרית זו של עקרונות כלליים והכרעות קונקרטיות. כך לנוכח סיפורים אנושיים כאובים, הן כרופא והן כחולה בעבר במחלה ממארת, הוארתי בתובנות כי במאבק של הרפואה עם המוות, קיימת סכנה של התעלמות מרצונו האוטונומי ומטובתו של האדם ומאי-הנמנעות הטבעית של המוות. מכאן התגבשה תפישתי בעד "חוק החולה הנוטה למות" והמשך חקיקה פרטנית באופן סדור של מסגרת חוקים ברורה סביב הסוגיה של המתת חסד. ניסיון שכזה עשוי לתת ביטוי לאוטונומיה של האדם על גופו באותם מצבים בהם קיימת הסכנה של פגיעה בערך החיים המקודש.

לבסוף אביא ציטוט מדבריו של פרופ' אבינועם רכס, יו"ר ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל, המטיב לשקף את עמדתי: "יש מצבים שבהם להשקפתו של החולה מוטב לרוץ לקראת המוות ולפגוש אותו יותר מוקדם, מאשר לנסות לברוח ממנו בזחילה. אני חושב שבמצבים האלה אולי כדאי לנו כחברה לסייע לו. יש אנשים שכדאי לנו לעזור להם למות".

_______________________________________________________________________

פרופ' חיים בר הוא רופא חיפאי ותיק, שהקו החברתי היה תמיד נר לרגליו, עוד לפני שזה הפך להיות הדגל העיקרי של המחאה שהתחילה בקיץ 2011. בר החל בחודשים האחרונים לגבש סביבו קבוצת פעילים חברתיים מכל הארץ, שבנוסף לפעילות הנרחבת של סיוע לנזקקים וניצולי שואה משמשים גם קבוצה רעיונית המגבשת מדיניות כלכלית חברתית שתשמש אלטרנטיבה למדיניות הממשלתית הקיימת היום.  בר הוא חבר במפלגת העבודה וממצה כל הזדמנות לפגישות עם ח"כים, אנשי ציבור ופעילים חברתיים.
דף הפייסבוק של חיים בר