Skip to content

תפילת מעריב: הסוף?

עסקת רכישת מעריב על ידי שלמה בן צבי אינה עוד פרק בקריסת העיתונות. היא משק כנפי ההיסטוריה של העיתונות הישראלית, שכן היא מסמנת מפנה עמוק בכל מה שהורגלנו אליו כעיתונאים וכצרכני תקשורת
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

חילופי הבעלות של העיתון מעריב אינם שינוי סמנטי או פורמאלי גרידא. העיתון שעבר מיד ליד בעשורים האחרונים הגיע עתה לתחנה הסופית, לשבט או לחסד. וכבר אני למדים כי בן צבי עומד לפטר מאות עובדים באבחה אחת עם בשורה מפוקפקת כי מעריב לא יאוחד עם מקור ראשון, כשהמענה היחד שנותר בידי העובדים הוא כינוס "אסיפת חירום" חסרת שיניים.

ניתן לתהות מה השיקולים שהנחו את שלמה בן צבי, בעליו של העיתון מקור ראשון שאף השתלט על עיתון הצופה, בהחלטתו לרכוש את מעריב. חשש גדול מנקר, שמא מדובר במהלך המסמן את סופו המוחלט של מעריב כפי שהכרנו אותו, בימיו הטובים ובימי השפל שלו גם יחד.

בית מעריב (צילום: שרית פרקול)

בניסיון לצייר סצנריו סביב החלטתו של בן צבי וסביב מגמותיו, יש לזכור שבן צבי הפגין תיאבון בריא כשבנוסף לפעילותו במקור ראשון-הצופה חווה אפיזודה של הקמת עיתון חינם. מישהו זוכר את 'ישראלי?' עיתון שהוקם על ידי בן צבי ושלדון אדלסון, ועל חורבותיו קם 'ישראל היום'. העימות המשפטי סביב סגירת העיתון, מול שלדון אדלסון, לא תם, אבל הנוקאאוט של אדלסון עם הצלחת ישראל היום, ודאי לא מצא חן בעיני בן צבי שמן הסתם חיכה לשעת כושר להשיב לו כגמולו, ולא רק במסדרונות המשפט.

ייתכן שלרכישת מעריב יש חלק בכך. מהלך המלמד משהו על האיש בן צבי ועל שאיפותיו בענף התקשורת , ולא מדובר בדבר שלילי בהכרח, אלא שמעריב מתקשר, אינטואיטיבית, אצל ציבור הקוראים עם משהו שונה לחלוטין ממה שבן צבי עלול לעשות ממנו.

הזדמן לי להכיר מקרוב את מעריב הישן והטוב של שנות השמונים, אז כתבתי שם. מעריב היה עיתון ככל העיתונים. מקום פתוח שכותביו יכלו להרגיש שמותר להם לסקר התרחשויות מבלי להיות מחויבים לתפיסת עולם כלשהי. דבר טבעי לגמרי לכל מי שעבדו בעיתונות לא מפלגתית. מהיום, אם תושלם עסקת בן צבי כמתוכנן, נפל דבר. מה שהיה פעם הכי טבעי בעיתון כמו מעריב עלול להתברר כמהלך של שינוי הקוד הגנטי של העיתון הזה, עד לבלי הכר.

חניית מעריב, רחוב קרליבך (צילום: שרית פרקול)

 הכרתי מבפנים גם את העיתון מקור ראשון בבעלות שלמה בן צבי. הייתי כתבת פרלמנטרית של העיתון בשנים 2004-2005, שנות כהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה, עד לתקופת ההתנתקות. אוכל לומר שהייתי נטע זר במסדרונות העיתון. כתבת פרלמנטרית של מקור ראשון שלא עוטה שביס לראשה ומראיינת את יוסי שריד ואת אחמד טיבי, זה לא מסוג הדברים המתעכלים בקלות אצל הבעלים, ותעיד על כך שהותי הקצרה בעיתון. כתבים אחרים של העיתון שעסקו במילייה הפוליטי הפתיעו אותי בהיכרותם השטחית, שלא לומר חוסר היכרות מוחלט עם מחצית או יותר מחברי הכנסת.
זמן לא רב לאחר מכן, לקח לעצמו בן צבי גם את כסא העורך הראשי של 'מקור ראשון' במקום העורך אמנון לורד, שהוא במקרה חילוני.  במהלך המינוי העצמי של בן צבי לעורך הראשי יש אמירה בוטה על רצונו של המו"ל להיות מעורב. תארו לעצמכם שנוני מוזס, או נוחי דנקנר (עד אתמול) היה ממנה את עצמו לעורך ראשי של העיתון בבעלותו. רק לחשוב על הביטויים העסיסיים שהיו מוצאים לתיאור המהלך בדה מרקר..

האיש הזה , שלמה בן צבי, הוא האדם שרכש את מעריב. בעת הרכישה הוא פיזר הבטחות על המשך העסקתם של שלוש מאות איש, רובם עיתונאים, במעריב, אבל כולנו יודעים היום מה ערכן של הבטחות מסוג זה בענף התקשורת.

האם ניתן להעריך כי מעריב ימשיך להיות אותו עיתון שהיה עד היום, ואפילו בימי השפל שלו, או שיש מקום לחשוש פן טעמו האישי והעדפותיו של המו"ל הדומיננטי החדש יגנבו לעיתון את 'המוח' ( שלא כמו חבר הכנסת יחיאל חזן, שטען ב-2005 כי לקח רק את הפאנלים של קלטות ההצבעות הכפולות, אבל את המוח השאיר במחסן?). האם כמו שמהמרים בענף התקשורת חפץ בן צבי רק ב'פאנלים': ב'מותג' של מעריב? או שמא הוא רוצה גם את המוח?

ובמציאות הכלכלית של העיתונות היום, האם מעריב ישרוד זאת?

[related-posts title="קרא עוד"]

זה עצוב לראות עיתונות שהייתה העוגן ומרכז העניין של כל בית בישראל עוד לפני קום המדינה הולכת ומתפרקת מנכסיה. אלה שחוגגים את קריסת מעריב היום, יקרסו גם הם מחר. הייתה תקופה, שבה מערכת מעריב בירושלים הייתה כמו בית. יוסי שטרן ישב בישיבות המערכת ואייר שרבט על פיסות נייר את הפרצופים שלנו. אחר כך, מסר את האיורים לידינו.

אבל, אולי אני רואה שחורות. בהארץ דה מרקר אמיר טייג חושב, כמה לא מפתיע,  שזו דווקא בשורה טובה למעריב: "מכירת מעריב לשלמה בן צבי היא בשורה טובה עבור קוראי העיתון, ועבור שוק העיתונות בכללותו. אומנם מהלך השינוי הצפוי במעריב יהיה כואב ויכלול פיטורים של מרבית עובדיו, אך עצם יציאתו של דנקנר משוק המדיה היא חיובית מאוד". טייג מאמין ורוצה שבן צבי ייתן לכותבי מעריב 'עצמאות'.

מחר או מחרתיים, נדע.

מת אב ומת אלול. ומת מעריב?

2 Comments

  1. מירה
    12 בספטמבר 2012 @ 17:17

    על מה ההתרגשות בענין ההתמנות העצמית של בן צבי לעורך ראשי וכל ההתלהמות על כך? "תארו לעצמכם את נוני מוזס…"? למיטב זכרוני, אחד העתונים הוותיקים בארץ, "הארץ", עורכו הראשי גרשם שוקן היה גם הבעלים, ואף אחד לא חשב שזה כל כך נורא. מר שוקן לא היה שמאלני, למעשה היה קפיטליסט מושלם, וככל הידוע התיר לעובדיו לכתוב כאוות נפשם.
    אבל ברגע שבן צבי מזוהה כ"ימני" פתאום החלחלה תוקפת את כולם….

  2. סהרה
    9 בספטמבר 2012 @ 20:03

    מעניין מאוד.
    זווית נוספת על המידע הרגיל והאלמנטרי שמוסרים כלי התקשורת האחרים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן