Skip to content

"כשהוא נוגע בי בצורה כזאת, בא לי שהאדמה תבלע אותי"

רציתי לצעוק לעברו שאני יודעת על כל מעלליו ושיתבייש לו, ובסוף הוא גם ישלם על כך, אבל לא יכולתי לעשות זאת. פחדתי להתערב, לא ידעתי איך, מאיפה מתחילים ואיך ממשיכים. הרגשתי נקיפות מצפון שאין לי איך לעזור לה, והיא גם לא יודעת איך לעזור לעצמה. סיפור מהחיים

"כשהוא נוגע בי בצורה כזאת, בא לי שהאדמה תבלע אותי"

רציתי לצעוק לעברו שאני יודעת על כל מעלליו ושיתבייש לו, ובסוף הוא גם ישלם על כך, אבל לא יכולתי לעשות זאת. פחדתי להתערב, לא ידעתי איך, מאיפה מתחילים ואיך ממשיכים. הרגשתי נקיפות מצפון שאין לי איך לעזור לה, והיא גם לא יודעת איך לעזור לעצמה. סיפור מהחיים

אחרי הצבא, כדי לחסוך מספיק כסף לנסוע לחו"ל ולראות קצת עולם, עבדתי בבוקר במשרד במרכז תל אביב, ועד מהרה התחברתי עם ענת, בת גילי, שעבדה במשרד סמוך. היינו יוצאות לפעמים לאכול יחד, היא עזרה לי להתאקלם, תמיד האירה לי פנים.

כשהתקרבנו יותר, סיפרה לי בטון מבוייש שהבוס שלה, אדם רציני וחשוב בתחומו, שולח אליה ידיים כשהיא מצלמת מסמכים במכונת הצילום, שנמצאת בחדר צדדי במשרד.

"הוא מגיח מאחור, אין לי מושג איך הוא עושה את זה, כי אני בדרך כלל בכלל לא שומעת כשהוא נכנס, הוא כמו חתול, פתאום אני רואה אותו לידי, ואני מרגישה באותו רגע בגוף, התכווצות שרירים שממאנים להשתחרר", סיפרה לי ענת (שם בדוי). "אלה יכולות להיות נגיעות קלות בכתפיים, אבל כאלה שמשדרות 'אני כאן ואל תשכחי את זה'. ואם הוא מרגיש ממש בטוח בעצמו, לאחר הנגיעות הדוחות בכתף הוא מוריד את ידו ללא בושה לחזה שלי, הוא מספיק לגשש שנייה או שתיים, כשאני מעיפה את ידו בחוזקה ורצה החוצה מהחדר, סמוקה ומבויישת ובעיקר נגעלת ממנו, מעצמי".

מבוישת ובעיקר נגעלת ממנו, מעצמי (צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net)

אין בי מילים לתאר את התחושה שאחזה בי באותו הרגע, תחושה של הלם שמלווה בחוסר אונים. העיניים שלה אמרו הכל. בחורה, נאה, צעירה, שמגיעה בוקר בוקר, למקום עבודה שאמור להיות בטוח, מעבר לזה שמשלמים לה שם שכר עבור עבודתה, צריכים גם להגן עליה שם, עליה ועל כבודה.

מסתבר שהמציאות הייתה רחוקה מלהיות הוגנת.

רציתי גם להמשיך ולשאול אותה באותה נשימה "איך את לא עוזבת?"

"איך את נותנת לו לעשות לך את זה? למה את לא נכנסת בו?" שאלתי, ורציתי גם להמשיך ולשאול אותה באותה נשימה "איך את לא עוזבת?" אבל האינסטינקט הראשוני היה להילחם. אין לו שום זכות לגעת בך, בשום צורה, שום אופן.

"אני יודעת שזה נשמע הזוי, לעיתים הוא נכנס לחדר ולא עושה כלום, שום צעד, ואני מקווה בתוך תוכי שזו הייתה הפעם האחרונה, ואולי הוא לא יעשה זאת יותר. כשיש עוד אנשים בחדר, אף אחד מהם לא יכול לדמיין שהוא אכן עושה את מה שהוא עושה, הוא מתנהג אחרת לגמרי, לא מסגיר את עצמו כלל וכלל, מאוד מחושב בהתנהגותו, מדבר איתי אך ורק על ענייני עבודה. והמשכורת טובה מאוד. אני רגילה כבר להגיע לכאן כל בוקר, עושה את עבודתי. ברוב הימים זה בסדר, אבל מידי פעם, כשהוא עושה את הדברים הגועליים האלו, בפירוש בא לי שהאדמה תבלע אותי".

פחדתי להתערב, לא ידעתי איך עושים זאת

לאחר השיחה הכנה הזאת, הדברים לא היו כמקודם. מאוד הערכתי אותה על אומץ ליבה ועל מה שהיא סופגת, ומצד שני ריחמתי עליה, על מה שהיא צריכה לעבור. וכשהייתי רואה אותו, והייתי רואה הרבה, הייתי מחייכת כרגיל, אבל  בפנים חשתי בוז גדול וגועל על הניצול המיותר הזה, שגרם לחברתי עוגמת נפש רבה ובושה על לא עוול בכפה. רציתי לצעוק לעברו שאני יודעת על כל מעלליו ושיתבייש לו, ובסוף הוא גם ישלם על כך, אבל לא יכולתי לעשות זאת.  אולי גם מפחד, פחדתי להתערב, לא ידעתי איך עושים זאת, מאיפה מתחילים ואיך ממשיכים. הרגשתי נקיפות מצפון שאין לי איך לעזור לה, והיא גם לא יודעת איך לעזור לעצמה.

יום אחד בסביבות הצהריים נפתחה דלת המשרד בפראות. היא עמדה שם בפתח, כולה בוכיה ונסערת, האיפור נמרח על פניה, ואותתה לי בבכי חרישי לצאת רגע החוצה. יצאנו והתיישבנו במדרגות, והיא מילמלה: "הוא הגזים הפעם, הוא הגזים. הוא בא כרגיל, מאחור, פתאום עמד לידי, כמו שד, תפס אותי בשיער, ניסה לנשק אותי ולגעת לי בחזה. קפצתי כנשוכת נחש, יצאתי מהחדר, לקחתי את התיק במהירות ועליתי ישר לכאן".

ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי לה שבשום אופן זה לא צריך להיות ככה, וחייבים לראות מה אנחנו עושות. "מי יאמין לי?" אמרה, "כולם פוחדים ממנו, גם הקולגות שלו לא נכנסים איתו לוויכוחים מיותרים, הוא חזק מכולם. איזה איש רע. עם הנכדות שלו הוא רך כמו חמאה, ממש סבא לתפארת, אבל אם עוד כמה שנים אחת הנכדות שלו חלילה תצטרך לעבור כזה דבר, איך הוא ירגיש אז?".

"אולי המחשופים הם יותר מדי?"

אחרי שהתאוששה קצת, ליויתי אותה למטה, לאוטו, והיא אמרה לי: "אולי כל זה קורה לי בגלל שאני באה בלבוש גנדרני לעבודה? אולי המחשופים הם יותר מדי?"

אמרתי לה שלא תעז לחשוב ככה. "זו לא אשמתך, לא עשית כל רע. הבעיה החמורה היא אצלו ורק אצלו", אמרתי לה.

* * *

נשים רבות הסובלות מהטרדה מינית נוטות לקבל את האשמה עליהן, על היותן נאות, על שהעזו ללבוש חולצה עם מחשוף, על זה שהן נשים.

מאז הסיפור ההוא חלפו יותר מ-20 שנה. במהלכן פגשתי לצערי עוד נשים שסבלו סבל מר ומיותר בגלל ראש מעוות של בוס או כל גבר אחר שהירשה לעצמו לגעת, כי ככה בא לו באותו הרגע.

גברים שאינם יכולים לכבוש את יצרם , ולא אכפת להם מהן ההשלכות של ההתנהגות הנלוזה שלהם, של החרמנות שלא במקומה, צריכים לדעת כי מגע בגוף של אישה ללא שום יכול לגרום לפצעים עמוקים בנפש. פצעים שלעיתים נשארים פתוחים ולא מגלידים.

לשום אישה אסור להתבייש. אדרבה, מותר לנו להתלבש יפה, אין שום רע במחשופים. וכשאנחנו מתלבשות בבוקר בדרך למקום העבודה שלנו, דבר אחרון שצריך להטריד את מנוחתנו הוא שמישהו ישלח יד לא רצויה לעברנו. עלינו להסביר גם לילדינו שיש דברים שבשום אופן אסור שיעשו להם, לפתח איתם דיאלוג שיחסוך מהם את הבושה המתלווה לא אחת למקרים כאלו.

* * *

לאחר כמה ימים הגיע זמני לעזוב את מקום העבודה ההוא. הבטחנו לעצמנו שנעשה משהו ולא נשתוק, אבל לא קיימנו. ענת עזבה כחודש אחריי. היא צלצלה אליי שמחה ומאושרת, שהיא עוזבת, דמעות חנקו את גרוני. "לא עזרתי לך בכלל", אמרתי לה, "הייתי צריכה אני להתלונן עליו, ולא עשיתי זאת. קשה לי עם זה מאוד".

"גם אני לא התלוננתי עליו", ענתה לי, "לא יכולתי, זה היה גדול עליי להתמודד מולו, אני מודה. סלחתי לעצמי על זה, העיקר שעפתי משם, יצאתי מחוסר האונים הזה, ממקום העבודה המתסכל הזה".

מאז, לשמחתי הרבה, המודעות בנושא גברה. הביישנות מתחילה להתפוגג, אבל הדרך עדיין ארוכה.

לאט לאט התרופף גם הקשר עם ענת, פנינו כל אחת מאיתנו לכיוונים שונים, למקומות אחרים. אבל עד היום, אני זוכרת אותה היטב, זוכרת את עצמי היטב, מקרה ראשון ממשי של הטרדה מינית לאחת מחברותיי. וכבר אז ידעתי שאם אתקל בחיים בעוד מקרים כאלה, לא אסתפק רק בלעודד ובלנחם, אלחם בכל האמצעים שיעמדו לרשותי להחזיר לאותו מנוול תורן מנה אחת אפיים.

העובדה המשמחת והמנחמת היא, שלא כל הגברים כאלו, ויש גם גברים שהתנהגות כזאת דוחה אותם, לא פחות מהנשים. רובם עוזרים  ומעודדים, חברים טובים. גברים אמיתיים.

צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net

אחרי הצבא, כדי לחסוך מספיק כסף לנסוע לחו"ל ולראות קצת עולם, עבדתי בבוקר במשרד במרכז תל אביב, ועד מהרה התחברתי עם ענת, בת גילי, שעבדה במשרד סמוך. היינו יוצאות לפעמים לאכול יחד, היא עזרה לי להתאקלם, תמיד האירה לי פנים.

כשהתקרבנו יותר, סיפרה לי בטון מבוייש שהבוס שלה, אדם רציני וחשוב בתחומו, שולח אליה ידיים כשהיא מצלמת מסמכים במכונת הצילום, שנמצאת בחדר צדדי במשרד.

"הוא מגיח מאחור, אין לי מושג איך הוא עושה את זה, כי אני בדרך כלל בכלל לא שומעת כשהוא נכנס, הוא כמו חתול, פתאום אני רואה אותו לידי, ואני מרגישה באותו רגע בגוף, התכווצות שרירים שממאנים להשתחרר", סיפרה לי ענת (שם בדוי). "אלה יכולות להיות נגיעות קלות בכתפיים, אבל כאלה שמשדרות 'אני כאן ואל תשכחי את זה'. ואם הוא מרגיש ממש בטוח בעצמו, לאחר הנגיעות הדוחות בכתף הוא מוריד את ידו ללא בושה לחזה שלי, הוא מספיק לגשש שנייה או שתיים, כשאני מעיפה את ידו בחוזקה ורצה החוצה מהחדר, סמוקה ומבויישת ובעיקר נגעלת ממנו, מעצמי".

מבוישת ובעיקר נגעלת ממנו, מעצמי (צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net)

אין בי מילים לתאר את התחושה שאחזה בי באותו הרגע, תחושה של הלם שמלווה בחוסר אונים. העיניים שלה אמרו הכל. בחורה, נאה, צעירה, שמגיעה בוקר בוקר, למקום עבודה שאמור להיות בטוח, מעבר לזה שמשלמים לה שם שכר עבור עבודתה, צריכים גם להגן עליה שם, עליה ועל כבודה.

מסתבר שהמציאות הייתה רחוקה מלהיות הוגנת.

רציתי גם להמשיך ולשאול אותה באותה נשימה "איך את לא עוזבת?"

"איך את נותנת לו לעשות לך את זה? למה את לא נכנסת בו?" שאלתי, ורציתי גם להמשיך ולשאול אותה באותה נשימה "איך את לא עוזבת?" אבל האינסטינקט הראשוני היה להילחם. אין לו שום זכות לגעת בך, בשום צורה, שום אופן.

"אני יודעת שזה נשמע הזוי, לעיתים הוא נכנס לחדר ולא עושה כלום, שום צעד, ואני מקווה בתוך תוכי שזו הייתה הפעם האחרונה, ואולי הוא לא יעשה זאת יותר. כשיש עוד אנשים בחדר, אף אחד מהם לא יכול לדמיין שהוא אכן עושה את מה שהוא עושה, הוא מתנהג אחרת לגמרי, לא מסגיר את עצמו כלל וכלל, מאוד מחושב בהתנהגותו, מדבר איתי אך ורק על ענייני עבודה. והמשכורת טובה מאוד. אני רגילה כבר להגיע לכאן כל בוקר, עושה את עבודתי. ברוב הימים זה בסדר, אבל מידי פעם, כשהוא עושה את הדברים הגועליים האלו, בפירוש בא לי שהאדמה תבלע אותי".

פחדתי להתערב, לא ידעתי איך עושים זאת

לאחר השיחה הכנה הזאת, הדברים לא היו כמקודם. מאוד הערכתי אותה על אומץ ליבה ועל מה שהיא סופגת, ומצד שני ריחמתי עליה, על מה שהיא צריכה לעבור. וכשהייתי רואה אותו, והייתי רואה הרבה, הייתי מחייכת כרגיל, אבל  בפנים חשתי בוז גדול וגועל על הניצול המיותר הזה, שגרם לחברתי עוגמת נפש רבה ובושה על לא עוול בכפה. רציתי לצעוק לעברו שאני יודעת על כל מעלליו ושיתבייש לו, ובסוף הוא גם ישלם על כך, אבל לא יכולתי לעשות זאת.  אולי גם מפחד, פחדתי להתערב, לא ידעתי איך עושים זאת, מאיפה מתחילים ואיך ממשיכים. הרגשתי נקיפות מצפון שאין לי איך לעזור לה, והיא גם לא יודעת איך לעזור לעצמה.

יום אחד בסביבות הצהריים נפתחה דלת המשרד בפראות. היא עמדה שם בפתח, כולה בוכיה ונסערת, האיפור נמרח על פניה, ואותתה לי בבכי חרישי לצאת רגע החוצה. יצאנו והתיישבנו במדרגות, והיא מילמלה: "הוא הגזים הפעם, הוא הגזים. הוא בא כרגיל, מאחור, פתאום עמד לידי, כמו שד, תפס אותי בשיער, ניסה לנשק אותי ולגעת לי בחזה. קפצתי כנשוכת נחש, יצאתי מהחדר, לקחתי את התיק במהירות ועליתי ישר לכאן".

ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי לה שבשום אופן זה לא צריך להיות ככה, וחייבים לראות מה אנחנו עושות. "מי יאמין לי?" אמרה, "כולם פוחדים ממנו, גם הקולגות שלו לא נכנסים איתו לוויכוחים מיותרים, הוא חזק מכולם. איזה איש רע. עם הנכדות שלו הוא רך כמו חמאה, ממש סבא לתפארת, אבל אם עוד כמה שנים אחת הנכדות שלו חלילה תצטרך לעבור כזה דבר, איך הוא ירגיש אז?".

"אולי המחשופים הם יותר מדי?"

אחרי שהתאוששה קצת, ליויתי אותה למטה, לאוטו, והיא אמרה לי: "אולי כל זה קורה לי בגלל שאני באה בלבוש גנדרני לעבודה? אולי המחשופים הם יותר מדי?"

אמרתי לה שלא תעז לחשוב ככה. "זו לא אשמתך, לא עשית כל רע. הבעיה החמורה היא אצלו ורק אצלו", אמרתי לה.

* * *

נשים רבות הסובלות מהטרדה מינית נוטות לקבל את האשמה עליהן, על היותן נאות, על שהעזו ללבוש חולצה עם מחשוף, על זה שהן נשים.

מאז הסיפור ההוא חלפו יותר מ-20 שנה. במהלכן פגשתי לצערי עוד נשים שסבלו סבל מר ומיותר בגלל ראש מעוות של בוס או כל גבר אחר שהירשה לעצמו לגעת, כי ככה בא לו באותו הרגע.

גברים שאינם יכולים לכבוש את יצרם , ולא אכפת להם מהן ההשלכות של ההתנהגות הנלוזה שלהם, של החרמנות שלא במקומה, צריכים לדעת כי מגע בגוף של אישה ללא שום יכול לגרום לפצעים עמוקים בנפש. פצעים שלעיתים נשארים פתוחים ולא מגלידים.

לשום אישה אסור להתבייש. אדרבה, מותר לנו להתלבש יפה, אין שום רע במחשופים. וכשאנחנו מתלבשות בבוקר בדרך למקום העבודה שלנו, דבר אחרון שצריך להטריד את מנוחתנו הוא שמישהו ישלח יד לא רצויה לעברנו. עלינו להסביר גם לילדינו שיש דברים שבשום אופן אסור שיעשו להם, לפתח איתם דיאלוג שיחסוך מהם את הבושה המתלווה לא אחת למקרים כאלו.

* * *

לאחר כמה ימים הגיע זמני לעזוב את מקום העבודה ההוא. הבטחנו לעצמנו שנעשה משהו ולא נשתוק, אבל לא קיימנו. ענת עזבה כחודש אחריי. היא צלצלה אליי שמחה ומאושרת, שהיא עוזבת, דמעות חנקו את גרוני. "לא עזרתי לך בכלל", אמרתי לה, "הייתי צריכה אני להתלונן עליו, ולא עשיתי זאת. קשה לי עם זה מאוד".

"גם אני לא התלוננתי עליו", ענתה לי, "לא יכולתי, זה היה גדול עליי להתמודד מולו, אני מודה. סלחתי לעצמי על זה, העיקר שעפתי משם, יצאתי מחוסר האונים הזה, ממקום העבודה המתסכל הזה".

מאז, לשמחתי הרבה, המודעות בנושא גברה. הביישנות מתחילה להתפוגג, אבל הדרך עדיין ארוכה.

לאט לאט התרופף גם הקשר עם ענת, פנינו כל אחת מאיתנו לכיוונים שונים, למקומות אחרים. אבל עד היום, אני זוכרת אותה היטב, זוכרת את עצמי היטב, מקרה ראשון ממשי של הטרדה מינית לאחת מחברותיי. וכבר אז ידעתי שאם אתקל בחיים בעוד מקרים כאלה, לא אסתפק רק בלעודד ובלנחם, אלחם בכל האמצעים שיעמדו לרשותי להחזיר לאותו מנוול תורן מנה אחת אפיים.

העובדה המשמחת והמנחמת היא, שלא כל הגברים כאלו, ויש גם גברים שהתנהגות כזאת דוחה אותם, לא פחות מהנשים. רובם עוזרים  ומעודדים, חברים טובים. גברים אמיתיים.

צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן