"במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו גם אנשים", כתב היינה במחזהו "אלמנסור". בגרמניה, ב-1933, יצאה לפועל שריפת ספרים שלא תאמו את האידיאולוגיה הנאצית. היתה זו, כמובן, שריפה מאורגנת היטב, פרי יוזמתו של שר התעמולה גבלס, ובה נשרפו כ-20,000 ספרים. ניתן לראות בה את שריפת הספרים הגדולה הממוסדת האחרונה עד היום (ובוודאי לא הראשונה). ללא ספק, אימרתו של היינה לעולם תישאר אקטואלית במובן החינוכי-פדגוגי; כדאי מאוד לצטט אותה בבואנו לחנך את ילדינו לסובלנות, לקבלת האחר ולאי-אלימות.

למרבה הצער, בישראל של שנות האלפיים, אימרה זו מקבלת גם משנה תוקף במובן "מעשי-אופרטיבי" מוחשי הרבה יותר. ב-17 ביולי קרע ח"כ ד"ר מיכאל בן-ארי עותק מהודר של הברית החדשה. יש לציין שאת העותק הופתע לגלות בן-ארי בתיבת הדואר שלו בכנסת, כמו חברי כנסת אחרים. האחראי להפתעה הוא ויקטור קליש, מנכ"ל החברה לכתבי הקודש בישראל, ששלח לכל אחד מהם חבילה מהודרת של הברית החדשה והתנ"ך, בתוספת מכתב שבו נכתב, "אנו שמחים להעניק את ספר הבריתות בהוצאה חדשה הכוללת 90 אלף מראי מקום. זהו פרי יקר ערך של שיתוף פעולה בין החברה לכתבי קודש בישראל ובין מאמינים ברחבי העולם האוהבים את כתבי הקודש".

ואמנם, אלה אינן נסיבות מקלות כלל וכלל; בל נשכח שקריעת הדפים התבצעה לעיני המצלמות, והרגש הדומיננטי על פניו של ח"כ ד"ר בן-ארי היה, לפחות בעיניי, יותר גאווה מאשר כעס. ייתכן שהוא שמח על התקרית – הנה, הזדמנות פז להראות להם, לנוצרים שונאי-ישראל הללו, מה הוא חושב עליהם, ולפרסם ברבים את משנתו בנושא זה.

שלא נשלה את עצמנו, זהו אקט חמור ביותר של גזענות והסתה. בנובמבר 1995 נוכחנו לדעת שהפער בין לקרוא לאדם "בוגד" לבין רצח יכול להיות אפסי אצל אנשים מסוימים. נכון שמדובר ב"קיצוניים", אך כפי שלמדנו, אין מדובר בעשבים שוטים, אלא במערכת הכוללת אנשי-רוח אידיאולוגים וגם אנשי-כוח "ביצועיסטים". האם ייתכן שכפי שהיה מי שהושפע מ"רבין בוגד" והחליט "לעשות מעשה", יקום מחר מי שיושפע מ"ישוע בוגד" ויחליט לעשות מעשה?

בל נטעה – מדובר בטרוריסטים לכל דבר

את התשובה לשאלה (הרטורית!) קיבלנו בשבוע שעבר, עת נתבשרנו על הצתת מנזר השתקנים בלטרון ע"י "בריוני תג-מחיר". בל נטעה – מדובר בטרוריסטים לכל דבר. שריפת צמיג בצמוד לדלת המנזר כמוה כניסיון רצח. כנראה היה זה נס שלא היו פגיעות בנפש. מעניין לשאול – מי חולל את הנס? אלוהים "שלנו"?  "שלהם"? או אולי מדובר היה ב"פעולה משותפת"? לאלוהים פתרונים.

אל שתי השערוריות – שריפת הספר ושריפת המנזר – מצטרפת שערורייה נוספת, זו של הביקורת. חמור לא פחות מהאקטים האלימים עצמם הוא הגינוי, או ליתר דיוק, היעדר הגינוי, הן על הגזענות והן על האלימות. הסיבה ששערוריה זו חמורה יותר מהמעשים היא שהאחראים לה הם רבים יותר, והיה להם פרק זמן ממושך לומר את דברם. נכון, היו מספר גינויים בתקשורת, אך הם היו ספורים ורפים. אין צורך להביאם כלשונם כדי להוכיח זאת. ההוכחה שאינה מותירה כל ספק לכך היא פשוטה: הגינויים האלה לא חלחלו אל השיח הציבורי. ואין לתרץ זאת כ"חוסר עניין של הציבור", או כמחדל של התקשורת; אילו  הגינויים היו חזקים יותר – איכותית וכמותית – הם היו מעפילים אל השיח הציבורי לא פחות ממחירי הדלק, ואפילו הגרעין האיראני.

איפה אנשי הציבור הנבחרים, ואיפה הרבנים? מדוע קולם לא נשמע?

בתור יהודי במדינת ישראל, אני מתבייש. זוהי בושה לנו כחברה, שלא הקמנו צעקה גדולה על שני אירועים אלה, גדול כקטן. איפה מנהיגינו? איפה אנשי הציבור הנבחרים, ואיפה הרבנים? מדוע קולם לא נשמע? האם לגיטימי לפגוע בנוצרים (או לא-יהודים בכלל)? או שלגיטימי רק לא לומר שזה אסור מפני שזה כה ברור לכולם?

אני לא רק מתבייש, אני גם מאשים. שלא נופתע אם בעתיד הקרוב תהיה עלייה חדה במקרי האלימות הגזענית – בקרב תיכוניסטים בצפון תל-אביב או בכיכר החתולות בירושלים, וכן של אנשי תג-מחיר. ואולי זה רק עניין של זמן עד למגה-פיגוע של כנסייה או מסגד. ל"הצלחתו" של פיגוע כזה יהיו אבות רבים.

צילום הברית החדשה: FreeDigitalPhotos.net

________________________________________________________________________

המחבר עוסק במחקר ובהוראה, למד מדעי המחשב ופילוסופיה, באחרונה הגיש דוקטורט בחקר-ביצועים בטכניון.